"אַיי אַיי, ר' דוֹייב!" • לדמותו של ר"י סלבודקא

הסופר הרב יעקב ב. פרידמן בפרויקט חג מיוחד התחקה אחר דמותו של הגאון רבי דב לנדו ראש ישיבת 'סלבודקא' מזקני ראשי הישיבות: ראש ישיבת סלבודקא נע מתוך שלום-בית נפשי שלם, בין שני עולמות. מחד, נֵצֶר לשושלת חסידית, מאידך, כיליד-ביתו הרוחני של ה'חזון איש' וגוריו, הוא מתנגד חריף{פרויקט חג}

הרב יעקב ב. פרידמן

ארי במסתרים

גשם סוער ניתך אותו ערב על חלונות הבית ברחוב וורנר. גם אותו ערב חורפי, כמו תמיד, נפתח המפגש בין שני האישים בשאלה סתמית, 'וואָס עֶר צאַך', 'מה נשמע'. לשניהם, לראש הישיבה ולאדמו"ר, היה ברור מה באמת מעיק על לבם, וש"וואָס עֶר צאַך" כוונתו, מה נשמע בדעת 'קצות החושן' שאי אפשר להפקיר איסורי הנאה, וההוכחה התמוהה מהקדיש שור הנסקל אחר גמר דין; סוגיה שעסקו בליבונה במפגש הקודם, והֵדֶיה עדיין ריחפו בחלל.

ראש הישיבה מתיישב ליד שולחן האדמו"ר. אין מקום, לא בלבבות ולא על השולחן, לגינונים אדמוריי"ם של פירות ו'משקה'. לאחר שיחת-פתיחה, הולכת האווירה בחדר ומתלהטת. גבאים ומלווים נסוגים לאחור. בשעת-נפש זו, כששני המוחות מתנפצים ברעש גדול זה אל זה, הופכת כל נוכחות בחדר, למשהו שלא ממין העניין.

ונותרו אז רק שניהם. האדמו"ר. וראש הישיבה. והסערה המטלטלת את נשמתם. ספרים נפתחים וספרים נסגרים, ידיים מלומדות מלחמה מדפדפות בסערה; סברות מועלות, פרכות מושמעות, הגשם ניתך בעוז על החלון, כאילו ביקש גם הוא להיות שותף לסערה. המתח בחדר גואה. ספרים נערמים…

אלו היו הממתקים שהחיים הניחו לו לראש ישיבת סלבודקא להתענג בהם. הביקורים המתוקים בבית בן דודו, כבוד קדושת האדמו"ר מסטריקוב. הביקור היה מתמשך שעות רבות. זה היה החדר, ואלו היו הסוגיות שהביאו את ראש הישיבה לרווייה פנימית מופלאה.

מהאישים שנפשו של רבי דוב נקשרה בנפשם, היה בן דודו כבוד קדושת האדמו"ר מסטריקוב. רבי דוב היה רחוק מאד מביטויי חסידות. בעצם, גם האדמו"ר כך. שניהם, האדמו"ר וראש הישיבה נולדו לאותה חסידות, נכדים לשרי התורה משושלת סטריקוב, עד לגאון הגאונים, רבי אברהם מטשכנוב. שניהם בנשקי"ם בעלי חריפות פולנית, ונטייה מודחקת לפלפלנות של פילא-במחטא, נוסח פולין. היו להם נפשות תואמות ברוב המובנים, בפרט בגאונות ודרכי לימוד, והם הזינו זה את נפשו של זה.

20150908050150 (1)

שניהם בעלי מוחות פתוחים לרווחה; שניהם הסיטו, בבוז וחריפות פולנית, כל מה שלא השתייך לסוגיה מן הסוגיות; ושניהם ברחו מצעצועי למדנות, שיש בהם צבע, אבל אין בהם אור. שיש בהם 'קולות וברקים' אבל אין בהם את ה'דממה דקה' של האמת השלמה. שני רבי-חובלים החותרים בעוצמה בין גלי הגֵאוּת, בביקוש נואש אחר נקודת-האמת.

הם מצאו פינה חמה של נוחם מרדידות העולם, זה בעולמו של זה. רבי דוב אהב את קרבתו של דודנו אהבה עזה. בימי חול המועד, כשמשא הישיבה הניח לו לחרוג מסדריו, היה מגיע להיכלו של הסטריקבער בתל אביב, יושב אתו בצוותא כשש שבע שעות, וטובל אתו יחדיו, ללא חציצה ומחיצה, בתהומות הסוגיות.

ראש ישיבת סלבודקא נע מתוך שלום-בית נפשי שלם, בין שני עולמות. מחד, נֵצֶר לשושלת חסידית, אפילו שמו ניתן על שם האדמו"ר מסטריקוב. יש המרחיקים לכת וטוענים, שאילו היה מסכים, מצד הייחוס, ממתינה לו שטעלע של אדמו"ר. עם הסתלקותו של האדמו"ר מסטריקוב, היו אפילו שהעלו בפועל את הרעיון הנועז… אביו, רבי טוביה יוסף לנדו, נכד לאדמו"ר מסטריקוב, הוריש לו מנהגים חסידיים. מאידך, כיליד-ביתו הרוחני של ה'חזון איש' וגוריו, הוא מתנגד חריף.

כיוון שידיו ולבו לקל אמונה, השתלב בלי כל התחבטות בשני המקורות: הוא שומר על מסורת בית סטריקוב. מתפלל נוסח ספרד, מקפיד לא לאכול 'שרויה', ועל מצות-יד שבעת ימים; אפילו צורת לבישת הקיטל שלו היא כמנהג סטריקוב, ורבי דוב מקפיד על כך הקפדה רבה.
בחיי דודנו כבוד קדושת האדמו"ר מסטריקוב, גם היה מקפיד להגיע לשולחנו הטהור. הוא הגיע במועדים קבועים, ביארצייט של אדמו"רי סטריקוב, בליל ראשון של סליחות, ובלילה שני של ראש השנה. יש לו גם חיבה אישית עמוקה למנגינות עתיקות של שושלת סטריקוב, שברי זכרונות מבית אבא. בסעודת פורים הוא מעורר תלמידים שישירו אותם.

photo_2015-04-21_19-55-41

בכל הנושאים האחרים, הקפדה על קוצו של יו"ד בהלכה, ההתמקדות בעמל התורה כמשאת-נפש יחידה, מול דרכי עבודה שונות, דרכים בתפילה – נגלה כמתנגד חריף. גם הטייטש שלו לעבודה': אין בעולמו היומיומי שירים וריקודים. אין נענועים להט וביטויי דבקות.
פעם הגדיר זאת כך:

"לחסידות אני מתנגד. חסידים אני אוהב בכל נפשי!".

***
כאשר נסתלק לעולמו הרבי מסטריקוב, היה זה בן-דודו רבי דוב שקבע כי יש לכתוב על גבי מצבתו "עמוד האמת והענווה" – מידות המתנוססות בפסגת סולם המעלות במושגי הגר"ד. בעת מסע ההלוויה היה שרוי בשברון לב גדול, ואמר למלוויו: "הבריסקר רוב היה נקודת האמת. הרבי מסטריקוב ביטא את האמת הזו בכל בהירותה וטהרתה. משנסתלק האדמו"ר הסתלקה כל האמת מהעולם…"והוא חזר על כך פעם אחר פעם, חיוור ומלופף בייסורי יתמותו:"נסתלקה לה כל האמת מהעולם…"

"הסתלקות אמת" במושגיו – היא כבר שואה של ממש.

כיוון שלאדמו"ר לא היו בנים, אמר רבי דוב קדיש בהלוויתו, ומשום כבוד הנפטר הגדול וכבוד השושלת, אמר "ויצמח פורקניה" בקדיש…

resized_DSC_0733

היה משהו אחד שכן הבדיל בין השניים. הרבי מסטריקוב היה תלמיד מובהק לבריסקר רוב, ורבי דוב לנדו תלמיד מובהק ל'חזון איש'. ודווקא ההבחנה הדקיקה הזו, הפכה את חיכוך המוחות ביניהם מזין ומפרה יותר…"ולשון ה'שער המלך' בדין תנאי קודם למעשה, לא הוכחה, אה?"
"נֵיין! אם זו הוכחה, אז גם הר"י מיגאש אִין דְרִיטְן פרק אִין כתובות, יהיה מופרך".

"אם הר"י מיגאש הזה הוא הוכחה, יצאנו בלי נפקא מינה גם לדעת הריטב"א בפרק ארבעה נדרים…" נֵיין. הריטב"א נוגע לדין שלמות הדיבור בנזירות. וואָס האָט דאָס צוּם ר"י מיגאש?"

שני מוחות ניצבים במרכז ההיכל הסלבודקאי. חורזים מסוגיה לסוגיה, מחקירה לחקירה; משייטים יחדיו בעונג גדול בתהומות הראשונים והאחרונים; המוחות שלהם רוחשים וגועשים ללא הרף; הם מדברים ביניהם ב'ראשי פרקים', ב'קודים'. מין שיח רוגאצ'ובי. יש והיו מתקבצים סביבם העילויים בישיבה, ומנסים להתערות. עד שהרגישו עצמם כתרנגול תאילנדי שנקלע לסלבודקא באמצע שיעור כללי ב'בר פדא'. עולם אחר של מוחות ומושגים. לאחר רגעי בהייה, הם נשמטים ונעלמים – – האחד הוא ראש ישיבת סלבודקא, רבי דוב לנדו, והאחר ראש ישיבת טשעבין, רבי אברהם גנחובסקי. רבי אברהם, מהות חיה של "עָנִי נְכֵא רוּח וְחָרֵד עַל דְבָרִי", שההכנעה והביטול-העצמי היו תשתית הקיום שלו, ניצב ליד הסטנדר של רבי דוב; ראשו רכון, עיניו מושפלות אל הקרקע, כעבדא קמיה מריה, כולו קֶשֶׁב. ידיו מכווצות בדריכות, פרושות כבתחינה, ואצבעותיו ממוללות זו את זו, כאילו ביקשו לבחון טיב סברא. מפעם לפעם הוא מבקיע את חומות ההכנעה והביטול, ומעיר משהו, כמעט בלחישה. רבי דוב מטה את ראשו ביראת כבוד.

שעות הם ניצבים כך. אלו הרגעים הקסומים בחיי שני האישים. שני מוחות אדירים שדווקא עוצמתם השכלית גזרה עליהם מידה של בדידות. מעטים הבינו באמת לרֵעָם ולדֵעָם. נוצר בחייהם קושי אמתי במגע של תורה עם העולם החיצון. שיחותיהם המשותפות היו רגעים של שותפות-נפש מוחלטת. ההתאמה הלמדנית ביניהם הייתה שלמה. בחינת מקבלין דֵין מִן דֵין, ואמרין, קדוש.

מקורביו של רבי אברהם גנחובסקי העידו, כי היה מקפיד הקפדה גדולה לפגוש את רבי דוב לפחות אחת לחודש. מאי טעמא?

רבי אברהם היה מדקדק עצום בהלכה. הוא חשש שאם לא יפגוש את רבי דוב חודש תמים, הוא עלול להיכנס לספק חובת ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו"!

הנציג הנמרץ של 'קופת העיר' ניצב בחדרו של רבי דוב, פוכר אצבעות בתסכול:

"הנוכחות של הראש ישיבה מאד חשובה למעמד – – "

"הנוכחות שלי תוסיף לא תוסיף דבר", קובע רבי דוב.

"יהיו שם כל גדולי ראשי הישיבות!", מנסה שוב נציג ה'קופה'.

"נו, אם כולם יהיו, למה זה אנוכי?"

resized_DSC_7479

מעמד של סיום נערך במעונו של מרן הגר"ח קנייבסקי, בנוכחות גדולי הדור. ועכשיו ניצב כאן מנהל הקופה, לנסות לעורר את רבי דוב לכבד את המעמד בנוכחותו. לא איש של 'מעמדים' רבי דוב. מעולם לא נכח באף 'מעמד'. "זה מעמד חשוב מאד…" "רבי דוב מחייך חיוך דק. "אני לא חושב ש'מעמד' בכלל הוא עניין חשוב". הנציג עשה ניסיון אחרון. נועז. "לראש ישיבה יש מן סתם הכרת הטוב לקופת העיר. עניים שהראש ישיבה המליץ עליהם, התקבלו אצלנו בכבוד ונעזרו".

הכרת הטוב!
לצמד המילים 'הכרת הטוב' נלווה הד מרעיד-לבבות בעולמו של רבי דוב. הן הכריעו תמיד את הכף. 'הכרת הטוב' הייתה מידה שנגעה עמוק בשורשיו. הוא הסכים על אתר.
***
איש דרוך רבי דוב לנדו. איש אמת. יש בו אמון מוגבל מאד בעולם החיצון, באמת שבו, ובנכונותוֹ לקבל. זה סוד הרצינות התמידית האופפת אותו, ומידת המכוּנסוּת שלו. לפעמים הוא נראה כאחד שהתייאש סופית מקוצר-דעתו של העולם, שיחו ושיגו, ושוב לא מצא לו עניין להתערות בו.

רבי דוב הוא גם אחת הדמויות המצטנעות ביותר בעולם התורה שבכל הזמנים. ההצטנעות והמסוּגָרוּת הזו רחוקה משאלות ענווה וכבוד. זה עוד לא הגיע עד שם. ראשית יש בו ביישנות עדינה, תכונה מפתיעה מאד. מעבר לכך, בער כאש יוקדת העניין של הזמן. אחד מחשובי תלמידיו 20 שנה, מגדיר כך:

"לרבי דוב אין בעיה אמיתית עם כבוד. כבוד בעיני-רוחו – היא הלצה. אלא מאי? הזמן, הזמן! כשהמוח טובל עד לשיתין בתהומות למדנות התורה, וכשהנפש הוֹמָה באין הפוגות הסתעפויות למדניות, מניין לו פנאי להבלי כבוד?"

גם יחסו הקר לכל נושא שריח פוליטי נודף ממנו, נובע מהעדר מוחלט של פנאי. ומתפיסה זמן שונָה. בעולם החובות הלימודיים הגועש שלו, נמדד כל שבריר שניה בעפרות-זהב. כשתלמיד מתלמידיו ניסה לערב אותו בעניין פוליטי הנוגע לצורכי רבים, ונגע עמוקות לעולם הישיבות, אמר לו רבי דוב:
"אִיר וֵויסְט וואָס? אתה צודק. אני כנראה חייב. אבל מניין לי זמן?"

"זה ייקח רבע שעה! טלפון אחד!", מתחנן התלמיד.

"רבע שעה!" משתומם רבי דוב, "אילו הייתה לי רבע שעה פנויה, הייתי מלבן פעם נוספת את חידוש ה'שמעתתא', שאם אין הספקות שווים, אינם מצטרפים ל'ספק ספיקא…"

הגרח 1

ואז התעננו פניו, והוא נאנח במרירות:

"הזמן, הזמן!… אתה יודע שכבר לא נשאר לי זמן לליבון חקירת חכמי פרובינציא ב'תרי ותרי'?… הִנֵה בָּא יוֹם בּוֹעֵר כַּתַּנוּר!…"
כשמרן הגראי"ל שטיינמן הציע לו לרבי דוב להצטרף למועצת גדולי התורה, סירב נחרצות, למרות הכבוד הגדול שהוא רוחש לרבן של ישראל. הזמן בוער. אלפי סוגיות בקדשים בטהרות ממתינות לפתחו, מאות תוספתות וירושלמי תמוהים ממתינות ליישוב, מכדי שיוכל להקדיש זמן לעניינים הנוגעים בפוליטיקה.
***
הוא אינו פרוש מהעולם, במידה המונעת ממנו לחוות דעה. כשהתבקש פעם להביע דעה על עניין ציבורי, אמר כך:

"וכי סבורים אתם שאין לי דעה על עולם ומלואו? השאלה על מה יש לי זמן להביע דעה, ועל מה אני רוצה להביע דעה. הנה למשל, יש לי זמן, ואני רוצה להביע דעה בסוגיית 'טובת הנאה בקיבת שור הנסקל!"

ככל שחולפים הימים ויחסר המזג בטבעו, הולכת הדחיפות ומתעצמת בבית מדרשו. השעון הפך להיות הגנרל העליון שעל-פיו הוא חי את חייו. באחד הימים ביקש ממנו קרוב משפחה להשתתף באירוע שיזם. הוא סרב כמובן. עבר אותו אברך לשפת תחנונים. כיוון שהתקשה בסוג הזה של שפה, לא התווכח; הוא פשפש בכיסו, מצא את תעודת-הזהות שלו, ואמר לו לאברך בהאי לישנא:

"הנה ראה במו עיניך! תעודת-הזהות שלי מתקדמת! השנים נמוגות… רואה אתה שאין זמן! תן לי להספיק!"

זה יצר אצלו עקרונות. עד לבחירות האחרונות, סרב בנחצות לחתום על הליכה לבחירות. למרות שסבר שיש להצביע. וגם הצביע בעצמו. כך שמע מה'חזון איש'. מדוע אפוא לא חתם?

לא להפוך את עצמו ל'דעה זאָגעֶר' לבעל דעה בענייני הכלל…

***
לא איש של נימוסין רבי דוב לנדו. לא אמרות-שפר, ולא חיוכי-חביבות. על אחתכמה שהוא מתרחק משיחות-רֵעים. העולם מולו – ניצב תובעני, ובעיקר: אמיתי. תיקוב האמת את נימוסי-השקר, שבני אדם נוטים להתרפק עליהם באהבה משונה, ולכנות אותם 'מידות'.

למרות הריחוק והמכוּנסוּת שלו, ובמידה רבה בגלל הריחוק הזה, העריצו אותו בישיבה בכל התקופות כשרף. הוא נתפס כמין דמות אדמורי"ת רבת-הוד המתנוססת מעל לקיום הדלוח, ומעניק לכל המרחב הרופס סיבה ותכלית.

רבי דוב אינו אדם רך, וקשה להצביע על החצנה של חביבות. אבל השפעתו על תלמידיו עצומה. כשבחורים ובוגרי הישיבה מדברים עליו, הם חושפים מידה עזה של רגש. אני פונה לאברך גור'אי שלמד בסלבודקא לפני 30 שנה. משהו פנימי מתעורר וניצת בעיניו:

"אַיי אַיי אַיי, ר' דוֹייב!"

במנגינה. באור. בצלילים.

הוא מחייך אליי באושר. אושר כפשוטו:

"איזה געגועים… אַיי אַיי, ר' דוֹייב!"

ומהנגינה והנעימה הצלילית ומהאור הבוקע מעיניו, משתמע שרבי דוב כצורתו וכרוחו – עדיין ניצב שם, בעמקי נשמתם של יוצקי מימיו, חי, מניב טללים של השראה גדולה!

תלמידים אוהבים לדבר בו. עצם הדיבור בו מעניק להם מין תחושת גדוּלה. "וכשרבי דוב אמר לי לבא אליו אחר הצהריים – " בחורים מספרים על רבי דוב בנעימה, בנגינה ונעימה מתרפקת, הלקוחה מ'שערי תשובה' של סדר מוסר.

בוגר סלבודקאי נכבד, המשפיע הגה"צ רבי צבי מאיר זילברברג, מגיע מפעם לפעם במיוחד להיכל הישיבה, בשעות לילה מאוחרות. אינו מחליף מילה עם איש. מתהלך מעט בישיבה, נושם את ריחה, ולומד בשקידה.

מאי טעמא?

"מדי פעם אני מרגיש צורך", הסביר ברגש, "לנשום את הכתלים המקודשים בקדושתו של רבי דוב לנדו!…"

***
לנושאים של תורה, ולתלמידים מביני-מדע ומבקשי אמת, מפַנֶה רבי דוב את כל הזמן והחביבות שבעולם. גם חביבות זו אינה סוג 'פרס' שהוא מעניק ל'ראויים'. מי שפוגש בו ברבי דוב, במסעות החיפוש האינסופיים שלו אחר אמת התורה – הופך לטוב שבידידיו!

הוא ממעט לכן, לגשת לתלמידים. ישנם בודדים שהוא מרגיש חיבור אל תורתם ואל האמת בנשמתם, והוא מרבה ליצור אתם קשר.

בסלבודקא אמרו, שתלמיד שהראש ישיבה נוטה לגשת ולשוחח אתו – הרי זה 'כתב סמיכה'.

הקשר הפנימי ביותר והעז ביותר, שרר בינו לתלמיד-חבר שלו, הגאון האדיר רבי אברהם גנחובסקי, ראש ישיבת טשעבין, שלמד בסלבודקא עוד מימי מרן הגר"י אברמסקי. מים רבים לא יכבו את האהבה ששררה ביניהם, ונהרות לא ישטפוה.

כשרבי אברהם היה מגיע לישיבה לדבר בלימוד, היה רבי דוב יוצא מגדרו, מתמלא עזוז וחדוות-נעורים, ושופע, באופן נדיר, חיוכים. האמת הנוקבת של רבי אברהם, עבודת-פנים שלאורה חי, והיֶדע הנורא שלו במרחבי התורה והפוסקים, יָצרו ביניהם קשר רוחני נשגב, זר לא יבין. היו מרבים לחפש הזדמנויות לפגוש זה את זה.

היה בו ברבי אברהם גנחובסקי נֶכֶס עצום, שמשך אליו כבחבלי-קסם את לבו של רבי דוב. רבי אברהם, הקשר הפנימי ביותר והעז ביותר, שרר בינו לתלמיד-חבר שלו, הגאון האדיר רבי אברהם גנחובסקי, ראש ישיבת טשעבין, שלמד בסלבודקא עוד מימי מרן הגר"י אברמסקי. מים רבים לא יכבו את האהבה ששררה ביניהם, ונהרות לא ישטפוה.

כשרבי אברהם היה מגיע לישיבה לדבר בלימוד, היה רבי דוב יוצא מגדרו, מתמלא עזוז וחדוות-נעורים, ושופע, באופן נדיר, חיוכים. האמת הנוקבת של רבי אברהם, עבודת-פנים שלאורה חי, והיֶדע הנורא שלו במרחבי התורה והפוסקים, יָצרו ביניהם קשר רוחני נשגב, זר לא יבין. היו מרבים לחפש הזדמנויות לפגוש זה את זה.

resized_DSC_3363

היה בו ברבי אברהם גנחובסקי נֶכֶס עצום, שמשך אליו כבחבלי-קסם את לבו של רבי דוב. רבי אברהם, כרבי דוב עצמו, להבדיל בין חיים לחיים, היה עילוי נורא. כל התורה נתיביה ומשעוליה בסקירה אחת נסקרים. זה הֵקֶל על רבי דוב, העילוי, את השיחה אתו בלימוד. עֵדֵי ראיה מעידים כי כאשר נפגשו, היו משוחחים ביניהם ב'קודים'. בראשי תיבות, ראשי פרקים.

והיה בו ברבי אברהם נֶכֶס רוחני נוסף. מעולם לא הגיע לרבי דוב על-מנת ליצור צל-צילו של 'מעמד'. השאלות והמשא-ומתן עם רבי דוב בערו בנפשו. רבי דוב ידע להוקיר את זה. הצורך להיוועד עם רבי דוב בער בו כל כך, שפעם מצאו אותו נכנס למעונו של ראש הישיבה, עמוס שקיות אשפה…
בדיעבד התברר, שרבי אברהם ירד לסייע בבית ולשפוך את האשפה, בדרכו לביתן האשפה, בקומה הראשונה של חדר-המדרגות התעוררה בו קושיה, נוצר בו צורך קיומי דחוף ודוחק ללבן את הקושיה עם רבי דוב. לא היה בו פנאי-הנפש לשפוך תחילה את האשפה…

לצד רבי אברהם, היו בעלי פנימיות ועוֹצמוֹת נוספים שנפשו של רבי דוב חמדה. הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר, איש ששמו הפך משל ונמשל לאהבת התורה; הגאון רבי אשר דויטש, הגאון רבי יהודה סילמן, ואחרים.
***
תלמיד מובהק נוסף שרבי דוב מראה לו נהירו דאנפין, הוא מגדולי התורה הנודעים של עולם התורה והחסידות, הגאון האדיר רבי שאול אלתר ראש ישיבת 'שפת אמת'.
הורתו ולידתו של הקשר, בתפיסת-עולם למדנית מרתקת של הגר"ש אלתר. הגר"ש טוען טענה מקורית, כי דרך הלימוד של ה'חזון איש' היא בעמקיה דרכו של ה'אבני נזר', מהות שתי הדרכים אחת היא: עיון חודר ו"מבהיל", כלשונו, בעֵמֶק הסוגיות.

הגר"ש אלתר הוסיף ואמר, כי זו גם דרכו של ה'חידושי הרי"ם, אם כי בכתבי ה'חידושי הרי"ם נשזרו, מה שהוא מכנה "חוטים של פלפול".

סדנא דארעא חד. על אף שהחזון איש ישב בקוסובה הליטאית, וה'חידושי הרי"ם' וה'אבני נזר' – מלכי פולין.

מהסיבות האלו מהלכת עליו אישיותו של הגר"ד לנדו, קסם. רבי דוב מאושש בעצם אישיותו את תפיסתו. רבי דוב, תלמיד מובהק של ה'חזון איש' משנתו ורוחו, ולצד זה הוא גם ממשיך במידה רבה את הלך רוחם ומחשבתם של אריות פולין. לדעת רבי שאול, גם במשנתו הישיבתית, החזון-איש'ית של רבי דוב, נשזרים "חוטים של פלפול'. השילוב הזה מרהיב את נפשו.

מכוח התפיסה הזו, מגדיר הגר"ש אלתר את עצמו תלמיד של ראש הישיבה. ועם השנים נוצרו בין השניים קשרי תורה עמוקים. השניים מחליפים ביניהם אגרות תורניות בכל מקצועות התורה. בשעתו נטל מאן-דהו יוזמה, והוציא ספר מכורך בכמות מצומצמת בשם 'ספר הפנימי', הבנוי על חלופי מכתבים ביניהם בכל מרחבי הש"ס והפוסקים.

הנה עדות של בוגר ישיבת 'שפת אמת, ר' ישראל כהן:
"…לבקשת ראש הישיבה הגר"ש, כל אימת שנסעתי לבית הוריי לשבת, הייתי מעדכן אותו, והיה שולח עמי מכתבים אל הגר"ד לנדו. הייתי סר לבית הגר"ד למסור את המכתב ותמיד-תמיד היה חוזר על עצמו מחזה קבוע. הגר"ד נוטל את המכתב ליד דלת ביתו, אינו מתאפק, פותח וקורא אותו על אתר, ליד הדלת, בשקיקה ועיניים נוצצות. עם סיום קריאת המכתב, היה מבחין בי על יד הדלת ואומר: 'יישר כוח, יישר כוח! תחזור אליי בבקשה לפני שאתה נוסע חזרה לירושלים'. הייתי בא אליו לפני הנסיעה ומכתב התשובה כבר היה מזומן בידו".

בשמחת נישואיו מקפיד הגר"ש אלתר לערוך 'שבע ברכות' בבני ברק, כדי שהגר"ד יוכל להשתתף. עדי ראיה מתאים רגעים מהמחזה:

"הגר"ד לנדו נכנס לאולם ה'שבע ברכות'; ופתע הופכת השמחה ל'שיעור כללי', ואולם שמחות – לאולם של ישיבה… שני גדולי התורה מתנתקים כליל מהמתרחש, מתרפקים איש על תורת רעהו, ומענגים זה את זה בעמק הלמדנות. שיחה שנמשכה לעיתים קרוב לשעה…"

***
נורה קטנה, סגפנית כבעליה, דולקת מדי לילה בחזית ביתו של רבי דוב, ברחוב הרב שר 15. עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בביתו של רבי דוב.
נורה מאי עבידתיה?

רבי דוב מענקי עמלי התורה בכל הדורות, לומד ללא הפוגה, עם הפסקות הכרחיות לתפילה וטעימה, מחמש לפנות בוקר, עד למחרת בשתיים או שלש בלילה. בחמש בבוקר הוא משכים ללמוד בביתו עד שעת תפילה. ולאחר מכן הוא מוקף בחברותות עד חצות לילה. כשבע עד שמונה חברותות ליום. בחצות הוא חוזר לביתו, ומשהוא נכנס לביתו, נדלקת נורת- הפלאים עד שתיים או שלש לפנות בוקר, השעה בה הוא פורש לישון.

דלתו של רבי דוב פתוחה לפני כל מבקש ה'. הנורה מבשרת לכל באי עולם, כי ניתן להיכנס לראש הישיבה בכל צורך שהוא. תמיד ניתן, כל עוד הוא בבית. בשעתיים-שלש בהם הוא פורש לישון, נכבית הנורה, והדלת ננעלת.

"לשם מה הסידור המוזר הזה", נשאל פעם, "דלת נועדה לנעילה ולפתיחה.. לשם כך גם נועד פעמון…"

הוא הזדעזע מהרעיון:

"אצטרך אפוא לקום מהגמרא עם כל דפיקה על הדלת? ותורה מה תהא עליה… מוטב ייכנס מי שייכנס, כל הרוצה ליטול יבא וייטול!…"

משרבו מבקשי ומחלי-פניו, והוא מופרע כל העת מלימודו, הציעו לו לקבוע שעה קבועה לקבלת קהל. הוא שלל את הרעיון על הסף:
"לקבוע זמן לסגירת הגמרא?!"

לשאלת מקורביו הסביר, שעם השנים התרגל לקבל יהודים, להקשיב לכל בעיה, בלי להסיח דעת ממשנתו!
***
ליל ה'סדר', על שולחנו של ראש הישיבה. אל הבית נאספים בנים נכדים, נינים. נכדים שקועים כל הערב בתכניות איך לגנוב לסבא את ה'אפיקומן', וכמובן השאלה הדרמטית, מה יבקשו ממנו, מסבא?

שלוימי הצליח השנה וגנב את האפיקומן. שלוימי ילד בן 12, בנפשו הומֶה כבר חודשים חלום עצום! מה יבקש מסבא ראש הישיבה, אם יצליח לגנוב את האפיקומן:

הוא מתייצב לפני סבא, ועד כולו:

"אני אחזיר לסבא את האפיקומן", מגמגם שלוימי סָמוּק מהתרגשות, "אם סבא יבטיח ללמוד אתי חברותא 10 דקות ביום…"

המשאלה הקסומה ביותר שסבא מישראל התבקש לה ביום מן הימים.

רבי דוב מתבונן בתדהמה בילד, ומהרהר. הוא שוקל את המשאלה בכובד ראש; נפשו יוצאת לנכדו ולתורתו… אבל עשר דקות! עשר דקות תמימות! פניו התכרכמו. הכאב צרב את לבו כשענה ברוח שפָלָה:

"נֵיין… לא. אני לא יכול. אין לי זמן".

שלוימי המום. מסרב להחזיר את האפיקומן, כמנהג ישראל, אם לא תתמלא משאלתו. בנים וחתנים מפצירים. מתחולל משא ומתן מחוייך.
"וועֶסְט נִישְׁט האָבְּן אַ אפיקומן… לא יהיה לך אפיקומן".

רבי דוב נד בראשו.

"נו, בדליכא כולי עלמא לא פליגי…"
"הילד יצטער", לוחש מישהו.

רבי דוב עוצם את עיניו. "הילד יצטער", אומר בנו. וכי הוא עצמו איננו יודע את זה? הכאב מפלח את נפשו:

"ואני מה? הצער שלי מה? וכי אני אינני מצטער בצערו? והרי סבא שלו אני! אבל מניין אקח עשר דקות נוספים?"

והיה בור בדך הנחרצת ביותר, שאין לו לרבי דוב בכל מרחבי עולמו – עשר דקות פנויות ללימוד חברותא עם נכדו מתנת-אפיקומן!

***

צילום: אלי קובין
צילום: אלי קובין

בכל רגע נתון, שקוע רבי דוב באחד משלושה עיסוקים אפשריים: קושיה. ראיה. תירוץ. תמיד בשרעפים, חותר בין גלי הים עד הקצה האחרון של גבולות המוח האנושי, ומֵעֶבר לגבולות… להקיף עד הסוף. לחוות עד הסוף…

כשהוא חוזר משמחות ואירועים, הוא נכנס לחדר לימודו, משהוא נתקל בספריו האהובים, הוא נאנח אנחת-רווחה, ומתרפק עליהם כמי שאחזו בולמוס. הוא פותח את ספריו תוך כדי ההתיישבות על הכסא, וכבר לא נותר בו רוח להוריד את הפראק והמגבעת.

שבת של רבי דוב. לא נותר פנאי לזמירות שבת. בעיצומה של סעודה הוא פורש לתלמודו. הכיצד? כיוון שנזכר בהלכה להפסיק בין הדג לבשר, הוא עורך את ההפסקה בחדרו, עם דף גמרא. הוא עוזב את השולחן, נצמד כחצי שעה לספריו, וחוזר לסעודה.

הגאון רבי מיכל זילבר אמר כך:

"שניים ישנם בדור הזה המחושבנים בכל סוגיה ברחבי התלמודים, כאילו סיימו עכשיו לחשבן אותה. רבי חיים קנייבסקי ורבי דוב לנדו".

תלמידים מעידים, כי ניתן לדבר אתו בכל שעה נתונה בכל חלקי התורה, בעֵמֶק העיון, והוא מונח שם בסוגיה ההיא, חי שם, גר שם, נושם שם, עכשיו ברגע זה ממש כבן-בית – –

מדי לילה נרדם רבי דוב עם גמרא, ומתעורר אתה. לילה – היינו, שתיים וחצי לפנות בוקר, ובוקר – היינו, חמש לפנות בוקר.

באחד הבקרים השכים, מצב רוחו היה מרומם, והוא רמז לאחד ממקורביו:

"נו, אין זו מציאות נדירה שהולכים לישון עם קושיה, ומשכימים בבוקר עם תירוץ…"

הייתה זו דרכו האנינה לבטא את שמחתו, ולשתף את ידידיו בחלום התורני שחווה!
***
פעם מצאו בניירותיו, קבוצת-דפים שהכין לעצמו לקראת 'בין הזמנים': הרשימה נפתחת כך:

"תכנית לבין הזמנים: לחַשֶב עוד פעם התשובה של רעק"א. לברר איך הרשב"א בע"ז מסתדר עם ה'פתחי תשובה'…"

לאחר הפתיחה הזו, באה רשימה ארוכה ומתמשכת של עיונים, בירורים והבהרות, שמן הסתם ייחד לעצמו מעמל השנה, לבירור מעמיק ומקיף יותר בבין הזמנים.

***
שרידי האווירה הבני-ברקית של פורים, על נשגבוּתה, ועל קטנות-דעתה – הולכים וגוועים עם צהלת מבושמים וקרעי צלופנים שאָבַד זמנם. לא שהיה להם אי פעם 'זמן'. זהרורים אחרונים של אדמומית-חַמָה נמוגים מעל הגגות הנשקפים ממרומי 'גבעת רוקח', ה'אוורסט' של בני ברק. בדירה הצנועה של ראש הישיבה ברחוב הרב שר 15 מסבים עשות בחורים, ויוצרים 'טיש' של מוצאי פורים… גם בפורים אין איש מעז ליצור בסיבותיו של רבי דוב אווירה של קלות ראש. אבל את כובד הראש של כל השנה מחליפה אווירה חסידית לוהטת.

החל משעת השקיעה של פורים פרזים, פושט רבי דוב צורה, ולובש צורה אדמורי"ת-למחצה. כביכול שבה נשמתו לעיירות סטריקוב וורקי ואלכסנדר ולשרפים שהילכו שם; הוא מבקש מהבחורים לנגן ולשירי דבקות וערגה. כינור מובא אל השולחן, ושירים עתיקי-יומין, עם ניחוחם המבשם של בית סטריקוב, וורקי ואלכסנדר, מורשתו הגדולה – עולים עם אדי היי"ש וה'לבשומי', ותוקף קדושת היום, ומעלות את האווירה למצב שמעל לקיום…
רבי דוב מעודד בכל לבו את ה'מצב' הפורימי המיוחד. בניגוד מוחלט לטבעו ואופיו, הוא מדבר עם תלמידיו מהני מילי מעלייתא, מושג שמקומו לא יכירנו בעולמו של רבי דוב, ובניגוד גמור לדעתו על 'מעמדות' ופאַרְבְּרֵיינְגן, הוא יוצר במו ידיו 'מעמד'.

השעות האלו שבין י"ד לט"ו – הם שעת-כושר נדירה להתחכך בעולמו ובנפשו של ראש הישיבה. המעמד וה'טיש' הזה מתמשך שעה ארוכה אל תוך ליל חמשה עשר.

מדוע הוא חורג ממנהגו ב'מעמד' הטיש הפורימי, ומדוע הוא מושך אותו אל תוך הלילה?
***
פעם גילה את סוד הטיש הפורימי. ה'חזון איש' היה מהבודדים שסברו שבבני ברק, בגלל קרבתה היחסית ליפו, יש לנהוג פורים מספק, בלא ברכה, גם בט"ו. רבי דוב עצמו כתלמידו המובהק וממשיך דרכו, נוהג כך כמובן, אך אין ביכולתו ורצונו לכפות את ההנהגה על ישיבתו. אבל להתעלם כליל מדעת ה'חזון איש' – גם אי אפשר. בפרט בישיבה שזכתה לקרבתו הגדולה. ולכן הוא יוצר מעין המשך של פורים י"ד, מעמיק את אחיזת הסעודה עמוק לתוך ט"ו, לקיים את דעת רבו ה'חזון איש'…

בדקדוק ההלכה, ובהקפדה בכלל על שלמות המעשה, פוסע רבי דוב, בעקבות ה'חזון איש' – עד הקצה האחרון של היכולת האנושית.
הנה עובדה מדהימה על הקפדתו.

רבי דוב מרבה בכתיבה. יסוד המאפיין את חצר תלמידי ה'חזון איש'. סיכומים, הערות, חידושים. בחידושים שנכתבו על-ידו על הספרים עצמם, הוא משתמש בעפרון. שמא יתגלו דבריו שגויים, ויוכל למחוק אותם.

הגאון רבי דב לנדו

ה'חזון איש' – גם אי אפשר. בפרט בישיבה שזכתה לקרבתו הגדולה. ולכן הוא יוצר מעין המשך של פורים י"ד, מעמיק את אחיזת הסעודה עמוק לתוך ט"ו, לקיים את דעת רבו ה'חזון איש'…

בדקדוק ההלכה, ובהקפדה בכלל על שלמות המעשה, פוסע רבי דוב, בעקבות ה'חזון איש' – עד הקצה האחרון של היכולת האנושית.
הנה עובדה מדהימה על הקפדתו.

רבי דוב מרבה בכתיבה. יסוד המאפיין את חצר תלמידי ה'חזון איש'. סיכומים, הערות, חידושים. בחידושים שנכתבו על-ידו על הספרים עצמם, הוא משתמש בעפרון. שמא יתגלו דבריו שגויים, ויוכל למחוק אותם.

לאחר המחיקה, הוא נוטל את מלילי חומר המַחַק, מחזיק אותם בקצה אצבעותיו, בין אצבע לאגודל, לפעמים משך שעות ארוכות, עד תום לימודו.
מאי טעמא?

בחומר המחק התערב גם משהו שבמשהו מעופרת העיפרון שהמחק עסק במחיקתו… בחומר העפרון הזה, נכתבו חדושי תורה. צריך לגנוז אותם…
אבל כיוון שרבי דוב אינו קם באמצע הלימוד מטעמי ביטול תורה, הוא אוסף את מלילי המחק המעורבלים במשהו של חומר עֶפרוֹנִי, כדי שלא יילכו חלילה לאיבוד מבוזה; מחזיק אותם בדחילו בקצה אצבעותיו עד תום לימודו.

וכך ניתן לראות את רבי דוב יושב בחדרו משך שעות ארוכות, שוקד על תלמודו במלא העיון, כשקצה אצבעותיו לופתות אניצי מחק ועפרון…
בכלל, ינק ממרן ה'חזון איש' רגישות עליונה לקדושת התורה. אם נגע בשוגג בקצה שערה, בעיצומה של סוגיה חמורה מול קבוצת תלמידים, יקום ויטרח לשטוף את ידיו. ולעולם אינו נשען על ספר שיש בו קדושה.
***
באחד הימים, נִצְפֶּה רבי דוב מסב באחת הפינות בסמטאות העיר העתיקה, בחברת ערבי ישיש, ומשוחח אתו בלהיטות ועניין…

מה יכול לקשר בין ארי התורה, אהובו של אור עולם ה'חזון איש' לערבי מהעיר העתיקה?

כל העולם כולו, באספקלריה של רבי דוב, הוא כלי-שרת לתורה. כשהוא נתקל באירועים שונים בחייו, ניעור עולמו הלמדני לחיים, בחינת "רָאָה מעשה ונזכר הלכה".

נוצר למשל, פעם קשר בינו לאגרונום נודע בשם פרופ' גולדשמידט, אדם דתי האחראי על מחלקת האגרונומיה ב'מכון ווייצמן'. כשהפרופ' מגיע לבקר אותו, מנצל רבי דוב את השעה, והוא נכנס אתו לשיחה סבוכה וממושכת, שתכליתה הבנת-עומק במהות ההרכבה, כדי לשפר את הבחנתו באתרוג מורכב.

לאחר שחרור הכותל וה'רובע', עלה רבי דוב עם קומץ מתלמידי ה'חזון איש' להתפלל ליד אבני הכותל. בדרכם חלפו דרך השווקים הערביים, היה זה המפגש הראשון שלו עם ערבי… לפתע נעלם בפתח אחת החנויות, מצא ערבי ישיש, וישב אתו לשיחה ממושכת. התברר, שרבי דוב שהתקשה בכמה מביטויי הרמב"ם בפירוש המשניות, שנכתב על-ידי הרמב"ם בערבית, וביקש מהערבי דובר העברית, שיתרגם לו באופן מדויק יותר מהמקור הערבי…

***
בקיאותו של רבי דב בכל חלקי ומרחבי ים התורה, היא אחת התופעות המופלאות של העם היהודי. ללא צל של הפרזה. מרא דכולא שמעתתא רבי דוב לנדו. בקיא בכל חדרי תורה כל רזיה ומכמניה בעיון עמוק. רבי דוב מחונן במה שמכנים בעולם התורה 'בקיאות למדנית'. בקיאות מוחלטת, בהירה, שורשית, ברבדים הלמדניים של כל קושיה ראיה, פירכא ותירוץ במרחבי התורה כולה.

זקני תלמידיו מעידים שרבי דוב בקיא לא רק בדברי הרשב"א והריב"ש, אלא גם בשאלה מה הניא אותם לומר כך ולא אחרת. כל התורה מוצאיה ומבואיה, ראשונים ואחרונים, יסודות האריז"ל, כתבי חסידות, ומה שתלמיד שאינו ותיק עתיד לחדש – פרושה לפניו, מגוּמת-צמיחתם ומשורשי נביטתם…

אמרו עליו על רבי דוב, שאהבת החכמה קלקלה אצלו את השורה. אהבתו לחכמה עצומה כל כך, שהוא בקיא בכתבי חסידות, למרות התנגדותו לחסידות.

אפשר שכן. מסתבר שלא. לא הייתי מתיר עגונה על סמך העדות הזו.

זקני הישיבה מעידים, כי לכל אורך יובל שנות הרבצת תורה לא חידש לו אף בחור שום ידיעה, שום סברא ושום רעיון שרבי דוב לא חשב עליהם מעצמו…

***
השיעורים כלליים של רבי דוב.

השיעורים-כלליים של רבי דוב הם מיסודות קיומה של הישיבה.

השיעורים הכלליים שלו הם מיזוג מעורר השראה, בין שיטת ה'סוגיות' והבקיאות הרחבה נוסח סלבודקא; התעמקות עיונית בפשט מהיכלו של ה'חזון איש', חריפות פוניבז'אית, תוספת חריפות וקורטוב פלפלנות שהוא נושא בצקלונו מהיכלם של אבותיו ענקי פולין.

שיעוריו אינם שווים לכל נפש. קשה לעקוב אחר ההסתעפויות, ההעמקה, והחריפות, המוגשים בקצירת-האומר, ונמסרים במעין קודים מקוצרים. שיעור שלו הוא מעין 'מראי מקומות' עיוניים ברחבי הש"ס, העיון הזה חודר ונוקב עד תהום רבה. עד למוצא העיוני של חכמת התורה.

השיעורים-כלליים של רבי דוב הם מיסודות קיומה של הישיבה.

השיעורים הכלליים שלו הם מיזוג מעורר השראה, בין שיטת ה'סוגיות' והבקיאות הרחבה נוסח סלבודקא; התעמקות עיונית בפשט מהיכלו של ה'חזון איש', חריפות פוניבז'אית, תוספת חריפות וקורטוב פלפלנות שהוא נושא בצקלונו מהיכלם של אבותיו ענקי פולין.

שיעוריו אינם שווים לכל נפש. קשה לעקוב אחר ההסתעפויות, ההעמקה, והחריפות, המוגשים בקצירת-האומר, ונמסרים במעין קודים מקוצרים. שיעור שלו הוא מעין 'מראי מקומות' עיוניים ברחבי הש"ס, העיון הזה חודר ונוקב עד תהום רבה. עד למוצא העיוני של חכמת התורה.

ולמרות המורא הגדול היד החזקה והזרוע הנטויה שרעמו בכל שיעור, התלונן רבי דוב לא אחת מנהמת-לב, כי מסירת-שיעור הוא בחינת מסירות-נפש בשבילו…

למה?

עליו 'לנחות דרגא'. לרמתם של שומעיו… העבודה הזו מהעבודות הקשות במקדש התורה שלו!

resized_DSC_3120
***
סלבודקא היא ישיבה שהמיתולוגיה היא נשמת-אפה. גם מזכיר הישיבה, ר' שלום פישר, נושא הילה מיתולוגית משלו; ותבונתו מלווה את סלבודקא זה 40 שנה. בשיחה אתו התרגש ר' שלום, ותיאר את אצילות נפשם של ראשי הישיבה:

"ארבעים שנה אני מהלך בישיבה, ונוכח באלפי ישיבות הנהלה, גם בתקופות של מצוקה כלכלית קשה. תקופות המעצימות מדרך הטבע ניגודי דעות ולחצים. בכל ההיסטוריה של סלבודקא זכור לי וויכוח בודד ביניהם, הוויכוח ארך 25 שניות. מיד לאחר מכן וויתרו הצדדים זה לזה…".

הכבוד וההכנעה שנוהגים רבי דוב ורבי משה הלל הירש זה בזה, הוא פרק הירואי בחייה של סלבודקא. תלמידים בישיבה אינם מכנים, למשל, את ראש הישיבה הרשמי רבי דוב, בתואר 'ראש ישיבה'. רבי דוב מוחה במי שפונה אליו בתואר הזה. "ראש הישיבה", הוא אומר בתוקף, "הוא רבי משה הלל". אין כאן שעשועי ענווה. רבי דוב פיו ולבו ודעותיו שווין. ברור לו לחלוטין, שכל עוד רבי משה הלל קיים, אין לו מקום כראש ישיבה.

רבי משה הלל, ראש הישיבה השני בסלבודקא, אמר פעם כך:

"רבי דוב גדול ממני בכמה וכמה מדרגות, וכל מדרגה היא סולם לעצמו…"

כשרבי משה הלל מבקש להיכנס לחתונת תלמיד, הוא שולח לברר אם אין רוקדים אותה עת לפני רבי דוב. הוא ירא מסרך פגיעה בכבודו, אם יתעצמו הריקודים בכניסת ראש ישיבה נוסף.

איש נקי רבי דוב. כעֶצֶם הַשָׁמַיִם. מאז עמדו על דעתו לא דיבר רע, לא רמז רע, לא כתב רע על אדם מישראל. לא על אוהביו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לא על בעלי דבבא. שם הייתה בו רגישות עליונה, שהגיעה לפסגות של "אָכֵן רוּח הִיא בֶּאֶנוֹש".
מטבע הדברים – אכמ"ל.
***
בוגר הישיבה, ר' ראובן קרישבסקי מתאר מעמד בו נחשפה על-כרחו, בפרהסיא, עֶדנת-נפשו:

בעיצומו של שיעור, עלתה לפתע ובקעה לחלל החדר בכי תינוק מיוסר. מבין כתלי הבכי היה ניכר שהוא בכי של ייסורים, ולא שפת השגרה של תינוקות. הוא החל לפתוח בקושיה של רבי עקיבא איגר, ולא עלתה בידו לבטאה כדבעי. שב וניסה, וחזר להתחלה. לפתע קם, וגם זה לראשונה בתולדותיה של סלבודקא, ואמר באופן מפתיע:

"אינני מסוגל להתרכז בשיעור, התינוק מיוסר. נפש מישראל מתייסרת כל כך. אני לא מסוגל…"

והוא קם ועזב את חדר השיעורים.

הנה המחשה נוספת של עדנת נפשו:

ענייני קדושה פרישות הם אצלו יקוב הדין ותיקוב הקדושה. ללא פשרות. בנושא הזה הוא הולך עד הישורת האחרונה בסולם המעלות וההתבדלות. מקורבים אומרים, שבנושא הזה לפחות, גובר הצד החסידי בנפשו.

באחד הימים, מספר תלמיד, עבר ליד גברת מבוגרת מאד, שהתקשתה בנשיאת סלים, ועצרה לפוש. הוא היה מיוסר. לעזור לה בעצמו? – בלתי אפשרי. להתעלם? "לא תוכל!" אמרה תורה. אומרת גם נפשו הרכה. הוא החל ללכת, ועצר. נפשו לא נתנה לו ללכת. לא נתנה לו לעמוד שם. החל שוב ללכת, ושב ונעצר. לבסוף הגיע להחלטה. הוא המתין בקרבת הסלים שלה עד שעברו במקום אברכים, והתחנן בפניהם שיסייעו לה, אם הם מסוגלים.

לעצמו לחש בכאב גדול:

"אני פטור. אני פטור".
***
מרן הגר"ח גריינימן הגדיר פעם את 'שבעת הרועים', אלו שבעת יוצקי מימיו של ה'חזון איש', ביניהם הכליל את רבי דב. רבי דב עצמו מערער על הקביעה הזו, וניתן לומר שזו העובדה היחידה בה חָלַק על רבי חיים גריינימן. לדבריו הוא למד אצל ה'חזון איש' עשר פעמים בלבד. הוא אמנם זוכר כל הברה מתוך עשרת הפגישות שלהם, אבל אין זה מגדיר אותו כתלמיד ה'חזון איש'. גם כשפונים ומבקשים ממנו מאמרי תורה עטרה לראש קבצי 'מאספים', הוא מתנה זאת בכך, שלא יגדירו אותו תלמיד ה'חזון איש'.

למרות זאת הוא מסכים שה'חזון איש' הוא רבו הרוחני המובהק בכל הקשור לדרך הלימוד, וסגולת ההתבוננות על התורה ועל דרכי העולם. הוא קיבל במלואה את מלכותו הבלעדית של ה'חזון איש'

כמים הפנים לפנים, הייתה הערכתו של ה'חזון איש' לרבי דוב גדולה. ישנו ביטוי נדיר ועוצמתי של ה'חזון איש' באשר לעוצמתו התורנית
"רבי דוב לנדו", אמר, "הוא ה'שאגת אריה' של קדשים וטהרות!".

למרות הימנעותו מכתיבת ספרים, הוציא בעבר קונטרסים בנושאים הלכתיים שביטאו את דרך ה'חזון איש', למשל בענייני שבת. כאשר היו על כך הבדלי גישות עם פוסקים אחרים.
***
גם עם מרן הגר"ח גריינימן היה לרבי דוב קשר של התבטלות. בחיים-חיותו של רבי חיים היה אומר לתלמידיו בנחרצות:

"סְאִיז פָשׁוּט אוּן קְלאָר, אַז רבי חיים אִיז דעֶר 'חזון איש' פוּן דעֶר דוֹר" ("פשוט וברור שרבי חיים גריינימן הוא ה'חזון איש' של ימינו").

תחילת עניינו של הקשר העמוק בינו לרבי חיים גריינימן הייתה בהוראת ה'חזון איש'. בצעירותו התגורר גם רבי דוב וגם רבי חיים בירושלים, אמר לו ה'חזון איש':
"אם יהיו לך שאלות בירושלים, תשאל את האחיין שלי".

ההוראה הזו מהאורים והתומים שבדור, הספיקה להפוך בעיניו את רבי חיים גריינימן לעמוד התורה.

רבי דוב העריך את פקחותו של רבי חיים. ולא עשה צעד או העדר-צעד ציבורי בלי להיוועץ בו. הוא טען שרבי חיים גריינימן הוא הדמות הקרובה ביותר ל'חזון איש'.

לאחר הסתלקות רבי חיים, העמיקה השפעתו של רבי דוב בישיבותיו של רבי חיים גריינימן. וכיום הוא הדמות המרכזית שם.

בוקסה רחבה על ישיבת סלבודקא, בני ברק

ישיבת סלבודקא פותחת 'שוּק'

כאשר ביקש בשנת תש"ז מרן הגאון רבי אייזיק שר להקים ולכונן בבני ברק את ישיבת סלבודקא שנספתה בשואה, חשש שמא ירע הדבר בעיני מרן הרב מפוניבז', שכבר הקים בחולות המושבה החדשה את ישיבת פוניבז', ובעצמו נאבק על חיזוקה וביסוסה. האם סלבודקא לא תיצור מצב של "יורד".
הוא חשש לשאול את הרב עצמו, ונכנס להיוועץ ברבן של ישראל ה'חזון איש'.

"רבי יאשה", אמר ה'חזון איש', לא יקפיד חלילה… משל לאחד שביקש להציב את חנותו ליד חנות חברו, הרי זה מקפח את פרנסתו. שונה הדבר ב…..בשוק. כשאדם מצרף את חנותו לעשרות חנויות הקיימות כבר בשוק, אין זה יורד לפרנסת אחרים, אלא אדרבא, מגדיל את כוחות השוק, ומיטיב עם הכל.

בני ברק, אמר לו ה'חזון איש', נבנתה על דעת כן, שתהפוך ל'שוק' של תורה. יבֹא רבי אייזיק! תבא ישיבתו! יגדיל תורה ויאדיר!
***

resized_הגאון הגדול רבי דב לנדו בסוד שיח עם הגאון הגדול רבי יעקב הלל שליט''א
יום שלישי השעה 6 אחר הצהריים בבניינה החדש של ישיבת סלבודקא בגבעת רוקח. 'השיעור כללי' הראשון בבית המדרש לגדלות האדם המתחדש בבני ברק. רגע יציקת אבן-הפינה למלכות סלבודקא בישוב המתחדש.

תלמידי הישיבה כולם נהרו אל היכל הישיבה למעמד השיעור הראשון. איש לא נעדר. נכחו בשיעור הבחור חיים יעקב גולדוויכט בן ה-18, (שלימים סיפר לי את הסיפור), בחור נוסף, ועוד שני אברכים שהגיעו לפרק זמן לינוק מתורת הארי הסלבודקאי שעלה מליטא, מרן הגאון רבי אייזיק שר. אלו היו התלמידים הראשונים. זו הייתה למעשה הישיבה כולה ביומה הראשון. ארבעת הצעירים המתינו נבוכים ומהוססים לכניסתו של רבי אייזיק.

יום שלישי השעה 6 אחר הצהריים בבניינה החדש של ישיבת סלבודקא בגבעת רוקח. 'השיעור כללי' הראשון בבית המדרש לגדלות האדם המתחדש בבני ברק. רגע יציקת אבן-הפינה למלכות סלבודקא בישוב המתחדש.

תלמידי הישיבה כולם נהרו אל היכל הישיבה למעמד השיעור הראשון. איש לא נעדר. נכחו בשיעור הבחור חיים יעקב גולדוויכט בן ה-18, (שלימים סיפר לי את הסיפור), בחור נוסף, ועוד שני אברכים שהגיעו לפרק זמן לינוק מתורת הארי הסלבודקאי שעלה מליטא, מרן הגאון רבי אייזיק שר. אלו היו התלמידים הראשונים. זו הייתה למעשה הישיבה כולה ביומה הראשון. ארבעת הצעירים המתינו נבוכים ומהוססים לכניסתו של רבי אייזיק.

אל לבו של הרב גולדוויכט פלש אותו רגע הרהור של רחמים. רחמים על רבי אייזיק הגדול, שהיה רגיל להרעיש אולם בן 500 כפירי אריות בסלובודקא הליטאית. האם יסתגל למציאות החדשה בכפר הקטן בני ברק?

התגובה של רבי אייזיק לא תסוף מליבו.
***
רבי אייזיק טיפס בארשת מרוממת על מעלות ארון הקודש; נשק בהדר לפרוכת; שהה מעט, פתח בניחותא את ספריו, עשה שימוש מרשים בכל גינוני הפתיחה של שיעור כללי מפרק הרים; פרש זרועות נלהבות, הרעים בקולו, והרצה בלהט כובש את משנתו באוזני ארבעה שומעים נבוכים ומאה סטנדרים ריקים – כאילו היה ניצב בשיא תפארתו בהיכלה של 'כנסת ישראל'.

"הרגע ההוא", סיפר לי לימים הרב גולדוויכט, "המחיש לי את סלובודקא ועוצמתה. מי שיונק וניזון מפנימיות הרגשיו.. מי שעולמו עשיר דיו להאיר ולינוק מתוכו – אחת היא אם ידבר מול אלפים, או מול אולם ריק. מי שההגדרות שלו ב'יעוד' 'מאמר' ו'זיקה' נחצבים ממעמקיו – איזו זקוק לתרועת המונים, הסכמתם ואווירתם!

…וחדוות ההיגיון וקדושת התורה מדשנת את עצמותיו, עמוקה, עשירה ותוססת מכדי להשתעבד להשפעתו של גורם חיצוני!
***
רבי אייזיק השריש בישיבה בדרכים שוניות את משנת גדלות האדם. הה יסווד עצום שחידש בתפיסת גדלות האדם. ומה שהוא בעל נפש ולב
מבין, יכול להפוך את היסוד הזה ליום עמדו על דעתו ממש!

כך אמר רבי אייזיק:

ה'אבן עזרא' מקשה איך יתן להימנע מלא תחמוד, וכי ניתן לצוות על הלב? ועל כך משיב ה'אבן עזרא' את תשובתו הידועה "אין הכפרי חפץ בבת המלך". היינו, אדם ציך להרגיש שאיסור מופקע ממנו כשם שבת מלך מופקעת ממנו…

אמר על כל רבי אייזיק כך:

"אוּן בַּאוּנְז אִין סלבודקא האָט מעֶן גִיזאָגְט אַנְדעֶרְשׁ, ואצלו בסלבודקא אמרו תירוץ אחר:

"אין בת המלך חפצה בכפרי!"

הפוך בה והפוך בה דכולא בה. ויסוד הדברים טמון בדרך דומה ושונה, בדברי אדוננו ה'שפת אמת' פרשת ואתחנן. לומר לך שסדנא דארעא חד הוא!
רבי אייזיק ניצב באחד הימים ושוחח עם תלמיד מהישיבה. בתוך השיחה הבחין שהתלמיד הציץ הצצה חטופה בשעונו. זוהי פגיעה חריפה באדם. אין רומזים לו לאדם שנברא בצלם, ששיחתו מייגעת ומטריה אותו. הוא מסר על כך סדרת שיחות בישיבה.

מעבר למדת גדלות האדם שסלובדקא הבני ברקית מטפחת על-פי דרכה, שמורים בה עדיין מסורות סלבודקאיות. בייארצייט של האלטער, הסבא מסלבודקא, מודלקת נורה מיוחדת מעל ארון הקודש. גם ביארצייט של הגרי"ס ורבי אייזיק שר.

סלבודקא נוהגת לערוך הפסקה בימי ראש השנה לפני קריאת התורה. גם נקודת הכבוד שהוריש האלטער מסלבודקא. אין משאירים ספרי תורה על הבימה, שעה שאנחנו הולכים למלא את בטנו.

***
כמו בכל המפעלים הגדולים שקמים משתרשים, ומכים……….. נתייסדה גם ישיבת סלבודקא בבני ברק בקול דממה דקה. שמונה בחורים פתחו את זמן אלול תש"ז, בכל השורעם והרען האפשריים.

חיזוק עצום ולא-צפוי קיבלה הישיבה מתחילת דרכה משכותו של מרן ה'חזון איש'.

***
סלבודקא נוהגת לערוך הפסקה בימי ראש השנה לפני קריאת התורה. גם נקודת הכבוד שהוריש האלטער מסלבודקא. אין משאירים ספרי תורה על הבימה, שעה שאנחנו הולכים למלא את בטנו.

***
כמו בכל המפעלים הגדולים שקמים משתרשים, ומכים……….. נתייסדה גם ישיבת סלבודקא בבני ברק בקול דממה דקה. שמונה בחורים פתחו את זמן אלול תש"ז, בכל השורעם והרען האפשריים.
חיזוק עצום ולא-צפוי קיבלה הישיבה מתחילת דרכה משכותו של מרן ה'חזון איש'.

***
מתחילת ייסודה הייתה ישיבת סלובודקא, גם מטעמי שכנות, קשורה בנשמתה למחולל ומוליד מרנא ה'חזון איש'. העובדה הזו הייתה מן הסתם מהסיבות שחוללו מפנה בישיבה המוסר'נית, והבדילו אותה מישיבת האם בליטא, ומאחותה 'כנסת ישראל' חברון.

השינוי לא נבע מהתנגדותו העקרונית של ה'חזון איש' לשיטת המוסר. סלבודקא פרחה כשראש הישיבה, שימש רבי אייזיק שר, עמוד המוסר של הדור. אבל השראת ה'חזון איש' חוללה בישיבה הדגשה של הקפדה מוחלטת על קוצו של יוד בהלכה, ושינוי שיטת לימוד, מלימוד ישיבתי קלאסי, ללימוד סוגיות ובקיאות רחבה.

בתחילת ייסודה של הישיבה, מסר בה ה'חזון איש' מספר פעמים שיעור. עניין שלא היה לו הצלחה והמשכיות, בגלל אופיו הביישני של מרנא ה'חזון איש'. הגאון רבי יהודה ולפא רבה של ראשון לציון, מהקבוצה הראשונה שבנתה את סלבודקא, היה עד ראיה לשיעור הנדי שמסר ה'חזון איש' בישיבה:
"החזון איש היה נבוך בעליל. הסמיק והחוויר חליפות. הוא דיבר בשקט, במהירות, מדי פעם מרט את שולי מגבעתו. פעולה נדיה מאד לאופי הרוגע של ה'חזון איש'. כעבור פרק זמן קצר סיים בחטף ועזב את המקום".

הסיפור הנדיר הזה נושא אתו עידוד עצום לבחוים בעלי אופי ביישני ומכונס.

***
מלבד רבי אייזיק עצמו, שימש משך שנים כר"מ בישיבה ומאוחר יותר כראש ישיבה, חתנו של רבי אייזיק, הגאון רבי מרדכי שולמן.

החל משנת תשי"א החל לפאר את הישיבה באישיותו, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי שהיה מגיע למסור בה משיעוריו מירושלים. זו הייתה תקופת השיא של הישיבה, למדו בה אז הגאונים רבי משה מרדכי שולזינגר, רבי אברהם גנחובסקי, רבי אברהם דב אויערבאך. ועוד.

לאחר פטירת הגאון רבי מרדכי שולמן בשנת תשמ"ב, מילאו את מקומו בנו הגאון רבי נתן שולמן, וחתניו רבי עמרם זקס ורבי משה הלל הירש. קצת מאוחר יותר מונו כראשי הישיבה הגאונים רבי ברוך רוזנברג זצ"ל, ולהבחל"ח, הגאון רבי דב לנדו.

רבי דוב היה חתנו של רבי יוסף שר, בנו של ראש הישיבה רבי אייזיק. רבי יוסף היה גברא בה ומעותד לגדולות, הוא למד בסלבודקא הליטאית, במיר וחברון, ועלה על המוקד בשואת אירופה.
***

צילום: שוקי לרר
צילום: שוקי לרר

שיטת הלימוד בישיבה…… דרך הלימוד בישיבה מתאפיינת בלימוד 'סוגיות', כלומר הלימוד הוא לפי נושאים נבחרים במסכת ולא לפי סדר הדפים. בישיבה מושם דגש רב על לימוד ההלכה, והקפדה בה, בעקבות הוראותיו של החזון איש בעניין.

חלק מתלמידי הישיבה נמנים עם חוג תלמידי ה'חזון איש' את קו הלימוד המאפיין חוג זה החדירו הגאונים רבי דוב לנדו, וכן רבי עמרם זקס. ראשי הישיבה רבי משה הלל הירש, ובעבר הגאון רבי ברוך רוזנברג – מלמדים בדרך הישיבתית המקובלת.

הישיבה מחשיבה מאד את הבנייה העצמית של תלמידיה. ופנימיות אישיותם. עם זאת ראש הישיבה הגרמ"ה הירש עומד בקשר אישי עם התלמידים.
לכל אורך שנותיה היוו דמויותיהם רבות-ההשראה שלך רבותיה, אצילות רוח ועדינות נפשם מקור השראה וצורת חינוך מעשית. הגאון רבי חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, שליווה את הישיבה משנותיה הראשונות, אמר לי פעם כך:

"הכרתי ושימשתי גדולי עולם. ה'חזון איש' הבריסר רוב, בי איסר זלמן… אבל הרב'ה המובהק שלי היה רבי אייזיק שר. רבי אייזיק לימד אותי, שיש עוד אנשים מלבדי בעולם…"

משנת היווסדה של הישיבה שימש בה כמשגיח-רוחני, לצדו של ראש הישיבה, הגאון הצדיק רבי משה טוקצ'ינסקי, תלמידו המובהק של הסבא מסלובודקא. הוא היה מאבני-היסוד של הישיבה והשפיע עליה השפעה עמוקה. כל תקופת כהונתו, עד טבת תשמ"ח, כאשר הסתלק לעולמו. הוא הותיר אחריו שני כרכי ספרו הנפלא 'בעקבות משה'. לאחר הסתלקותו מונה הגה"צ רבי אברהם פולק למנהלה הרוחני של סלבודקא.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כתלמיד הישיבה בעבר (לפני 20 שנה) אני מתרפק על הימים בהם זכינו לראות את ר' דב באופן יומיומי לחזות בהנהגות קדשו ובעמילותו המבהילה בתורה. כולו קודש לשם! רחוק מהילה מזויפת מענייני כבוד. א'שטיק תורה!

    איציק |
    הגב
  2. מלאך אלוקים צבקות! קדוש השם, כל מילה שתגדיר את ר' דב שליט"א תקטין את גדלותו הטמירה של הספר תורה המופלא והענק הזה

    חיים |
    הגב