אהבת חינם שווה זהב

למה למרות שאנחנו מוקפים באהבת חינם אנחנו עדיין בקהות חושים, ורואים את הצורך לתקן את השנאה, ואיך כל זה קשור לבניין הכנסת – מיומנה של גברת B

האגדה מספרת על שני אחים שחלקו שדה חיטים. האחד נשוי בעל משפחה גדולה, השני רווק. בסוף כל יום היו מחלקים הם את התבואה שווה בשווה. בכל לילה, היה קם האח הנשוי ואומר לעצמו: ״אני בעל משפחה. ואילו לאחי הרווק, כספו הוא אושרו״. והיה קם ומעביר אלומות לערימת אחיו. ואחיו, היה קם אף הוא באמצע הליל ואומר לעצמו: ״אני רווק, חי לבדי. ולאחי משפחה גדולה לפרנס. בוודאי צריך הוא את התבואה יותר ממני״. והיה קם ומעביר אלומות לערימת אחיו.

מה הופתעו מידי בוקר לגלות שערימותיהם נותרו שוות. לילה אחד, כך מספרת האגדה, בעודם צועדים זה לעבר ערימתו של זה. פגשו האחים זה בזה ובאחת הבינו את אשר קרה. נפלו זה על צווארו של זה בבכי של התרגשות. ועל המקום הזה של אהבת החינם בין האחים נבנה בית המקדש.

לעיתים טרדות ומירוץ החיים עוטפים אותנו במעטפת צינית שמונעת מאיתנו לזהות תופעות של אהבת חינם. אבל היא שם . והיא מקיפה אותנו מכל עבר בניצוצות של אנשים קטנים עם מעשים גדולים.

ראיתי אישה, שמגיעה מידי ערב שבת למעייני הישועה. ובפנים קורנות עוברת ממיטה למיטה ומאחלת לכל חולה בחיוך צחור שיניים ״גוט שעבאס״. אף אחד לא יודע את שמה. אף אחד גם לא יודע מה מניע אותה?!. אבל היא בשלה, שבוע אחר שבוע, מפזרת חיוכים מרפאים בחיני חינם.

וסיפרו לי על אדם, שבמעשה הירואי מאין כמוהו מרים טלפון לאגודת ״מתנת חיים״ ובאותה נחישות בה אני מתקשרת לעשות הזמנה באיטליז, הוא מודיע על כוונתו להעניק כליה לאדם שאינו מכיר. אתם קולטים? כליה, ועוד שלא על מנת לקבל פרס.

ורואים בדרכים מאות רבות של אנשים שמצליחים להבחין באותם טרמפיסטים שקופים ולעצור להם. אלו שמוותרים על הדרך השקטה הביתה, על המוזיקה שהם אוהבים, על האי נוחות שבלהיות בחברת אדם זר ולארח לו חברה ופשוט לוקחים אותם טרמפ.

ומה עם משפחות אומנה המכניסות לביתם ילדים שהמזל לא האיר להם פנים והם דואגים להאיר כל חלק וחלק בנפשם וגופם.

וגם אינספור אגודות עזרה וגמ״חים המתקיימים בזכות אלפי בני אדם שתורמים מזמנם כספם ומירצם מבלי שאף אחד מכיר אותם, מכיר בהם וחושב להעניק להם צלש.

אנחנו מוקפים כל יום, כל הזמן, באהבת חינם באנשים שמאירים את העולם. אז מדוע בתחושה שלנו נדמה שהכל רקוב ומושחת?.

על אדן חלוני אדנית גרניום. השתיל,  איך לומר, לא המריא והוא נבול ומיוסר.

אם אתייחס אליו ככזה שהרמתי בגינו ידיים-הוא יגווע וימות. אבל אם אשים עליו את הזרקור, אטפח אדשן ואשקה אותו. הוא יקום לתחיה ויפרח בגוונים של לבן וורוד.

אנו מוצפים מידי יום בידיעות חדשותיות המכילות הרבה מאד אינפורמציה של רוע, חוסר איכפתיות, חוצפה, שמחה לאיד, שחיתות ועוד.

והתמונה המתקבלת בסופו של יום נדמית עגומה למדי. פעמים נדמה כי מרוב שחיתות הגענו לשאול תחתית. אם נאמין בהכנעה שזה המצב, זה ימשוך אותנו מטה.

אך אם נסנן את האינפורמציה ונעבדה באמצעות ״עין טובה״. נכוון את הזרקור בעיקר על מעשים  טובים, על אנשים טובים, על חמלה. אז העולם שלנו ייצבע שוב בגוונים של לבן וורוד.

כי ביננו, בימינו אנו, הסיפור על האחים בתחילת הטור לא היה מגיע ככל הנראה למהדורות החדשות אלא אם כן היה מסופר על שני אחים. אחד רווק אחד בעל משפחה. האחים חלקו שדה שיבולים. בלילה היה הרווק אומר לעצמו-כל אושרי הוא כספי. ויקם באמצע הליל ויגנוב לאחיו אלומות. והיה האח השני קם באמצע ליל ואומר לעצמו, אני בעל משפחה גדולה לפרנס, לי מגיעה יותר תבואה. ויקם באמצע ליל ויגנוב לאחיו שיבולים.  מה הופתעו מידי בוקר לגלות שערימותיהם שוות. לילה אחד, בעודם צועדים זה לעבר ערימתו של זה. פגשו האחים זה בזה והחלו מחליפים מהלומות ומכים זה את זה נמרצות. ועל המקום הזה בדיוק נבנה בניין הכנסת.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.