אוויר פסגות דליל – שולחן העורך

האם ישנה מסקנה מהסאגה סביב הר הבית? האם יכולה להיות איזושהי תובנה לקראת העימותים הבאים? ולמה כל זה קשור לתפילות שתכף מגיעות "אבינו מלכנו מלא משאלות ליבנו לטובה"

 

בעוד חודשיים, עם בוא הימים הנוראים נאמר כולנו בתפילת אבינו מלכנו – "אבינו מלכנו מלא משאלות ליבנו לטובה" , ולמי שהמילה  לטובה מיותרת או צורמת ידע לו שכבר עמדו על כך המפרשים ותמהו מי הוא זה המבקש לעצמו דברים שאינם לטובתו.

אך לעיתים אדם מבקש על הפרנסה , על קידום במשרה, או אפילו בראייתו השטחית הוא חושב שזה לטובתו, ולא מבין כי יודע נסתרות רואה ויודע שזה  לרעתו, בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו.

זה בדיוק המצב בו נמצא ראש הממשלה שלנו היום.  מצד אחד כוח ושררה שמעטים לפניו נהנו מהם.  יציבות שלטונית של מלך על ממלכתו יציבות שנובעת בעיקר מהעדר אלטרנטיבה, מצד אחד פוחד מהיום שאחרי מהצד השני חוזק ושגשוג כלכלי ותמיכה ציבורית רחבה . אם ראש הממשלה היה מתפלל את תפילת אבינו מלכנו לא בטוח שהיה לו מה להוסיף על מה שכבר יש לו.

אבל בצד השני של המשוואה, כמו אסיר הנעול בנחושתיים, פועל ראש הממשלה כמי שקפאו שד או במקרה שלנו כמי שקפאו הבית הלבן.  בניגוד לאינטרס הפוליטי שלו ובניגוד לרצון של בוחריו מחליט נתניהו להתקפל בעניין המגנומטרים בהר הבית, זאת בפני כל העולם ובמיוחד העולם הערבי החוגג ניצחון מוראלי על חשבונו, אבל חמור מכך  בפני הבוחרים שלו בתוך הבית פנימה כשהוא יודע שמחר מחרתיים או מקסימום בבחירות הבאות הוא עלול לשלם על כך בכסא שלו ממש.

אין מה לקנא בביבי על הדילמה שבה הוא ניצב השבוע. אין ספק שכשהוא חלם, ייחל והתפלל להיות ראש הממשלה לא לדילמות האלו הוא קיווה. ואולי זה דווקא הניסיון רב שנים שיש לו לנתניהו הוא זה שמעניק לו את היכולת לצאת ממשברים כאלו עם מעט מאוד נזקים. היכולת הזאת להתאפק ולנשוך שפתיים, לספוג עלבונות וביזיונות מתוך הבית הפוליטי שלו רק מתוך הידיעה שהאלטרנטיבה, כלומר, להסתכן שוב במלחמת דת שתבעיר את כל המזרח התיכון  הייתה הרבה יותר אכזרית, הרבה יותר רוויות דם ובעיקר הרבה יותר כפוית טובה מצד אותו ציבור שאך לפני כן עודד אותו להתעקש ולא לוותר.

כי מי שזוכר את ההתנהלות של ראש הממשלה אהוד אולמרט שנחשב בעיני רבים לחכם ולמבריק הרבה יותר מנתניהו מייד לאחר חטיפת שני החיילים בגבול לבנון יכול להבין עד כמה הפכפכה התמיכה וההתלהבות הציבורית שמניעה לא פעם את המנהיגים לנקוט בפעולה כזאת או אחרת.

אולמרט, שרק התמנה לראש ממשלה, היה חייב להוכיח לעצמו לממשלתו ובעיקר לעם בישראל שהוא מה שנקרא בלשון הרחוב "גבר גבר" שהוא לא הפראייר שיאפשר לחסן נסראללה לשטות בו.

הפזיזות הזאת, יחד אם הראיה קצרת הטווח ובעיקר הרצון להשביע כאן עכשיו ומיד את התיאבון הציבורי לפעולת נגד, הביאו עלינו את אחד המלחמות הקשות שידעה ישראל- מלחמת לבנון השנייה.

האם יכולה להיות מסקנה מכל הסאגה הזאת סביב הר הבית? האם יכולה להיות איזושהי תובנה לקראת העימותים הבאים שבוודאי עוד יגיעו? ספק, אך מה שבטוח זה שלפני שאנחנו מבקשים ומתפללים לקבל איזה משרת חלומות כדאי שנזכור שהאוויר בפסגות דליל ,קרבות המרפקים הרבה יותר כואבים ובעיקר מאוד בודד שם.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.