אוטונומיית הרצון הפרטי: מה בין הפלה מלאכותית להמתת חסד / עו"ד דוד דרור

"מדינת ישראל בעניין זה תפיסת עולם חילונית-מערבית, המדברת בשיח של זכויות מתנגשות אשר יש "לאזן" ביניהן". עו"ד דוד דרור מבהיר מהו הערך העליון בהם מצדדים מציעי החוק

לפני כיומיים, ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק של חה"כ עופר שלח לפיה לראשונה בישראל, רופאים יוכלו לרשום סם במינון ממית לחולה סופני שזו בקשתו. ההליך מכונה על ידי המצדדים בו "המתת חסד".

במסגרת זו, אינני מעוניין דווקא לדון בסוגיית המתת חסד כשלעצמה, אלא להציג עמדה לפיה, הלך הרוח הנ"ל אשר בעצם מעמיד במרכזו את המושג של 'אוטונומיית הרצון הפרטי של האדם', איננו דבר חדש כלל ועיקר, אלא קיים ופועל במלוא התוקף בסוגיה אחרת המשיקה לעניין הזה והיא סוגיית ההפלות המלאכותיות במדינת ישראל. רוצה לומר, הצעת החוק התומכת בהמתת החסד היא בסך הכל פרי ביאושים נוסף מאותה סלסלה מרקיבה, ולמעשה, אין כל חדש תחת השמש.

כמו תמיד, אקדים ואומר שקשה עד בלתי אפשרי במסגרת זו, להקיף את הנושא כראוי לו, ונסתפק בהצגת הנקודות המרכזיות בו.

מדינת ישראל, בכל סוגיית ההפלות המלאכותיות, מציגה תפיסת עולם הפוכה לחלוטין מזו המשתקפת ביהדות, הרואה בהפלה מלאכותית (שלא במסגרת העילות המצומצמות שההלכה מתירה) כערך רציחה. די לנו אם נזכיר את שנאמר בבבלי, סנהדרין, ד' נז, ע"ב על הפסוק "השופך דם האדם באדם – דמו יישפך", אומר רבי ישמעאל – "איזהו אדם שהוא באדם? הוי אומר זה עובר במעי אמו". ואכמ"ל.

לעומת התפיסה היהודית, אימצה מדינת ישראל בעניין זה תפיסת עולם חילונית-מערבית, המדברת בשיח של זכויות מתנגשות אשר יש "לאזן" ביניהן. מחד, ניצבת זכותה של האישה לפרטיות ואוטונומיה אישית ומנגד, זכותו של העובר לחיים.

הלכה למעשה, קיימות בישראל ועדות ל"הפסקת" הריון אשר תפקידן המעשי הוא לאשר את הרג העוברים שהחוק מתיר להורגם, והן פועלות מכוח סע' 312-321 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. בפועל, כפי שנציג להלן, מדובר בוועדות הפועלות כחותמת גומי כך שבאופן קבוע, ולאורך שנים למעלה מ – 98% מהבקשות המוגשות מאושרות, ומבין אלו המאושרות כ – 95% מבוצעות בפועל. הדבר נובע בין היתר מן הטעם לפיו העילות לאישור הפלה בישראל הן בין הרחבות ביותר בעולם המערבי.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, למעלה מ – 50% מהבקשות המוגשות הן דווקא בשל עילה של הולדה מחוץ לנישואין (לאו דווקא אישה נשואה שזנתה תחת בעלה, אלא גם ובעיקר נשים אשר נכנסו להיריון טרם נישואיהן) ועוד 10% מהבקשות הן בשל גיל האישה (בשלב הזה בחייה "לא מתאים" לה עוד ילד – גיל כפקטור של מצב בריאותי נכנס תחת עילה של מצב בריאותי). אחוזים זניחים יותר מדברים על סיכון בריאותי או מום גופני של העובר, ולא בהן עסקינן כמובן.

למעשה יש כאן כמה עיוותים ברורים ומרכזיים: הראשון, העדפה כמעט מוחלטת של אוטונומיית הרצון הפרטי של האישה (כלומר, זכותה להתנגד לאי הנוחות זמנית הכרוכה בהריון, שהרי זו יכולה למסור את התינוק לאימוץ מיד עם לידתו) על פני זכותו של העובר לחיים שלמים. השני, מחיקה לחלוטין של זכות האב בעניין. לעניין זה – לא רק שלפי החוק הועדה איננה צריכה להתחשב במסגרת שיקוליה בשום דבר שהאב יגיד או לא יגיד בפניה, אף לא מוטלת עליה כל חובה לזמנו בפניה על מנת לשמוע את עמדתו. לא זו אף זו, אין על האישה המבקשת להרוג את ולדה המשותף לה ולבן זוגה, שום חובה לספר לו על החלטתה כי היא מתכוונת ליטול את חייו של ולדם המשותף.

מי שמחפש את הזרם התת-קרקעי הזורם בואכה החוק המתת החסד, אשר נמצא בימים אלו בהליכי חקיקה, ימצא אותו בדיוק כאן, בתפיסת העולם הרדיקלית אשר הוצגה לעיל אשר מעניקה ממד של קדושה מיתית כמעט לאוטונומיית הרצון הפרטי (במקרה זה של האישה) ומעניקה לו את מעמד הבכורה על פני כל ערך ערך, לרבות קדושת החיים.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כל אחד שמתחשק לו חוק חדש שמתנגח בתורה ובקודשיה, חושב שגילה את האמת ל"עמך"

    משה |
    הגב