אותיות קידוש לבנה: האברך הצעיר שמביא את התורה לעיוורים • ראיון

לפני עשרים וארבע שנים הקים הרב אברהם לביא, עיוור מלידה, את מכון מסיל"ה – מכון ספרי יהדות לאדם המוגבל – במרפסת שבביתו. מאז, המכון מביא את אור התורה לתוך עולמם של יהודים כבדי ראיה המבקשים ללמוד. בראיון גלוי לב הוא מספר על העולם כפי שהוא רואה אותו: אוהב, מורכב ומלא אמונה

יהודי רוצה ללמוד תורה. הוא ניגש אל הספר, מתיישב ופותח אותו, אבל הוא לא יכול לראות מה כתוב בו. הרב אברהם לביא, מייסד מסיל"ה – מכון ספרי יהדות לאדם המוגבל – הוא עיוור מלידה. למרות המגבלה הקשה, הוא מכיר את העולם לפני ולפנים ומציע מבט חדש אל עולמם של העיוורים – וגם לתוך עצמנו.

"נולדתי בנתניה למשפחה חמה ואוהבת, וכמו כל ילד יהודי עיוור של אותם הימים, נאלצתי בגיל שבע בערך להרחיק נדוד עד לירושלים וללמוד במסגרת פנימייה בבית חינוך לעיוורים", הוא מספר.

למה דווקא שם?

"כי עד לפני ארבעים וחמש שנה זה היה המוסד היחיד שנתן מענה לאוכלוסיית הילדים העיוורים מכל רחבי הארץ.

"כדי שילד עיוור יוכל להתקדם בחיים הוא חייב לקבל הדרכה מעשית מקצועית מאוד ויסודית מאוד. צריך לאמן אותו כיצד מתנהלים עם מקל הנחיה, כיצד נזהרים ככל האפשר מסכנות, עליו ללמוד קריאה בכתב ברייל ועוד לימודים ההכרחיים לילד כזה. המקום הזה הכין את הילדים לעצמאות מקסימלית. האווירה שם הייתה חמה ומקבלת, אך לי היה קשה מאוד להתרגל להווי פנימייתי, כי גדלתי בבית חם ואוהב. התגעגעתי נואשות להורי הטובים ולחברת הילדים הרואים שאיתם גדלתי עד בואי לפנימייה.

"בדיוק באותה עת חל מהפך של ממש בגישה אל הילד העיוור. במשרד החינוך הגיעו למסקנה שאין זה בריא לילד עיוור לגדול בחממה סגורה, ויש לשלב אותו כבר בגיל בית ספר בחברה הרגילה. לפיכך הוחלט שהלימודים של ילדים אלו יהיו בבית ספר רגיל בשילוב כיתה תומכת שבה לומדים כמה שעות כתב ברייל. כך נפתחו כיתות תומכות בכל מיני מרכזים בארץ. ראשונה נפתחה בתל אביב ואחר כך בנתניה, ודווקא בזרם החינוך הדתי. עבורי זו הייתה הצלה של ממש, כך יכולתי לשוב הביתה, ובכיתה ג' למדתי בשילוב בבית ספר בעירי".

איזו סייעתא דשמיא.

"כן, ככל שעוברות השנים ואני פוגש עוד ועוד אנשים, נערים וילדים עיוורים, מעמיקה בי תחושת הודיה לה' על ידו הרחומה המלווה אותי ממש מהילדות. עד היום אני מודה לה' על כך שלמרות הגעגועים והקשיים החזקתי מעמד ולמדתי שנה בבית חינוך עיוורים, כי קיבלתי משם המון הדרכה לחיים עצמאיים, דבר שלא ניתן דיו בכיתות התומכות. גם בתקופה שבה למדתי בישיבת בית שמעיה, זכיתי לצוות רבנים נפלא, וגם לחברים טובים שראו בי חלק מהחבורה, דבר שלצערי אינו מובן מאליו, ממש לא. אבן הנגף היחידה שעמדה בדרכי היה היעדר גמרות בכתב ברייל. אך דווקא מהקושי הזה נולדה, ברוך ה', לפני עשרים וארבע שנים, מסיל"ה. הצורך הנואש שלי ללמוד בספרי קודש בכתב ברייל דחף אותי לעשייה למען כלל כבדי הראיה, במטרה להסיר את המחסום הזה בפני יהודי כבד ראיה שנפשו חשקה בתורה".

כשיהודי שרוי בצער

איך אברך צעיר מקים ארגון ייחודי שכזה? מאין המשאבים, הידע והיכולת הטכנית להרים כזה פרויקט?

"זה באמת לא היה פשוט וקל. את מימון מדפסת הברייל הראשונה אספנו מתרומות קטנות של יהודים טובים, ח"י שקלים הצטרפו לח"י ירוקים וכולי. אך המדפסת הראשונה התאימה רק להדפסת טקסטים, בלי עריכה נאותה לספר, ואנחנו רצינו להוציא ספרים ערוכים היטב ולא סתם קונטרס דפים.

"לכן ביררנו, עד שהתוודענו לתוכנה אוסטרלית שיודעת לערוך ספרי ברייל. אך היא, כמו רוב אזרחי אוסטרליה, לא הכירה כלל בשפה העברית. ברוך ה', המוח היהודי מאלתר קומבינות שונות ומשונות, ואיכשהו הצלחנו לשכנע אותה להכיר בשפת הקודש, אך השימוש בה היה מייגע, עד אשר ברוך ה' עובדת במכון הצליחה לתכנת תוכנה מתאימה וידידותית למשתמש. היום התוכנה עובדת נפלא בעברית ובכל שפה שימושית עבורנו כולל צרפתית, ספרדית ורוסית".

היכן פעלתם?

"את הפעילות התחלנו במרפסת שבביתי. לאחר מכן קיבלנו מישיבת בית שמעיה, בה למדתי, חדר שבו ריכזנו חלק מהפעילות. כמובן, איני שוכח לישיבה את חסד הנעורים הזה. לאחר מכן שכרנו קומת מרתף ברחוב שפירא בבני ברק למשך תקופה ממושכת, כך במשך 18 שנים לא היה למסיל"ה מקום משלה. לפני כשש שנים בסייעתא דשמיא עצומה קנתה העמותה את הדירה שבה היא שוכנת עתה".

דירה אחת הספיקה לכם?

"ממש לא. כבר כשרכשנו את המקום הבנו שהוא לא מתאים לצרכים שלנו, אך שמחנו מאוד על כך שסוף סוף יש למסיל"ה מקום משלה, וראינו בדבר התקדמות עצומה. לפני כחודש וחצי התקדמנו עוד שלב. מכרנו את הדירה הנ"ל ורכשנו מקום אחר, גדול יותר ומתאים יותר. אנו מקווים שעוד השנה תעבור הספרייה למשכנה החדש. בימים אלו אנו עסוקים להשיג מיהודים טובים את ה-350,000 ש"ח, ההפרש בין מחיר הדירה שמכרנו למחיר המקום החדש שקנינו, פלוס הוצאות נוספות בעקבות המכירה והקניה. אנו מלאי תקווה שבעזרת ה' נצליח לעמוד במשימה בהצלחה. כבר בתחילת דרכה של מסיל"ה, קיבלנו את ברכתו והמלצתו החמה של מרן הגאון הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. ובאמת, גם כשעברנו תקופות קשות מאוד מכל הבחינות, דווקא בתוך המנהרה החשוכה, תרתי משמע – תמיד זכינו לחוש בהתגשמותה של הברכה".

במה אתם מתמקדים כיום?

"המטרה של מסיל"ה מתומצתת בשמו: 'מכון ספרי יהדות לאדם המוגבל'. כמו שכבר ציינתי, אנו שואפים להפוך את כל ארון הספרים היהודי לנגיש עבור אלו שמאור עינם כבה".

האם תעבדו לכתב ברייל כל ספר שתתבקשו?

"בהחלט. איננו מסתפקים בספרי היסוד בלבד. ברוך ה', בזכות מסיל"ה יכולים יהודים להגות בתורה הקדושה. אנחנו אף לא משדרים לעיוור את המסר 'בבקשה תסתדר עם מה שיש', אלא דואגים לכל אחד לפי הנוסח המקובל בקהילתו.

"מסיל"ה הוציאה לאור חמש נוסחאות של סידורי תפילה: ספרדי, ספרד, אשכנז, חב"ד ותימני. אך לא רק ספרי קודש; כאשר מגיעה אלינו בקשה לתרגם לברייל כל ספר ברוח היהדות, נשמח לעשות זאת! גם אם ילד זקוק לספר – חשבון למשל – אף שמדובר במקצועות חול, אם הספר אינו נמצא בספריה הכללית לעיוורים בנתניה, נשתדל לסייע לו".

מה העלות של ספר לימוד כזה?

"למבקש? מאומה. איננו גובים ממנו שקל!

"נוסף על כך, יש לנו ספריית השאלה של ספרי קריאה הנכתבים כמובן לפי רוח היהדות, ההולכת וגדלה מחודש לחודש. קטלוג הספרים שלנו הולך וגדל, לרווחת מאות הקוראים והקוראות הנהנים מספרייתנו ומציפים אותנו במשוב אוהד".

יש ביניכם קשר?

"בהחלט. אנו יוזמים מדי פעם מפגשים בין הקוראים. מפגשים אלו מטפחים את הקשר בינם לבין עצמם וכן בינם לבין עובדי מסיל"ה. בעזרת ה', לאחר שמסיל"ה תגיע אל המנוחה והנחלה במשכנה המרווח, נוכל להוסיף עוד פעילות משותפת, ואולי גם קבוצות תמיכה והדרכה למשפחת העיוור הדתי".

אתם מתמקדים בעשייתכם בציבור הדתי?

"העמותה מנוהלת על ידי יהודים חרדים, אך ברוך ה' נותנת את שירותיה לכל יהודי באשר הוא", מדגיש הרב אברהם. "לציבור הכללי יש גם את המרכז לעיוור בת"א וכן את מרש"ל, מרכז רב שירותי לעיוורים. לציבור שלנו אין, ואת החסר הזה אנו מעוניינים למלא. ה' יעזור ובקרוב יושלם החזון. בינתיים אנו משתדלים לסייע ככל יכולתנו בכל פנייה".

אתם מספקים גם סיוע משפטי לעיוור?

"לא. בזה עוסקים המרכזים הכלליים. הם פועלים בצורה מקצועית ונותנים מענה לכלל האוכלוסייה של העיוורים – כולל אלו מהמגזר החרדי. הפניות אלינו הן שונות.

"למשל, השבוע פנה אלי אחד הקוראים הוותיקים, וסיפר בצער כי בשל גילו המבוגר, הוא כבר לא מצליח לקרוא את הברייל במתכונתו הרגילה. בימי החול הוא מרבה לשמוע שיעורים ושיחות מוקלטים, אך דווקא ביום השבת, שבו מצות לימוד התורה גדולה יותר, וגם מצווה להיות בו בשמחה ובעונג, נמנעת ממנו האפשרות ללמוד, והוא שרוי בצער. מצאנו את האפשרות להדפסת ברייל במתכונת אחרת שבה הוא כן מצליח לקרוא, אלא שכדי לעשות זאת צריך להעסיק עובד שעות רבות לערוך ספרים מיוחדים עבורו בכתב ברייל. אבל במסיל"ה, ברוך ה', יודעים להעריך מה זה לשמח יהודי, ולתת את האפשרות ללמוד גם בשבת!"

76 כרכים של גמרא

לצערנו, לא רק יהודים מבוגרים סובלים מעיוורון. כיצד מתמודדים הורים עם ילד עיוור, יש אפשרות לשלב ילד כבד ראיה במסגרת לימודים רגילה לחלוטין?

"בהחלט. סיפורו של יוסף חיים בן דוד יעיד על כך.

"לסיפורו של יוסף חיים התוודענו לפני עשרים שנה. היה זה בראשית ימיה של מסיל"ה. קיבלתי שיחת טלפון ממלמד כיתה א' בת"ת בברוקלין אשר ביקש להיעזר בי. עד היום איני יודע איך וכיצד נודע לו עלי, אך בכל מקרה המלמד האכפתי הזה סיפר לי כי בכיתתו לומד ילד חמד מוכשר, נבון ועיוור.

"המלמד המסור ביקש שנשלח לו לברוקלין סידור באותיות ברייל, ודווקא סידור בנוסח המקובל שם. בהמשך התבקשנו על ידי המלמד האכפתי לשלוח חומש, משניות וספרי לימוד שונים. לאורך כל הדרך היה חשוב לו שיהיה לילד החומר הלימודי כמו לשאר ילדי הכיתה.

"כמובן, לא הסתפקנו בעזרה טכנית, אלא יצרנו קשר עם המשפחה ועם יוסף חיים עצמו. נהנינו מאוד לגלות ילד בריא בנפשו המתמודד עם המגבלה שלו בצורה נפלאה. בסופו של דבר אנחנו נעזרנו בו – הוא היה מגיה לנו את הספרים ומעדכן אותנו היכן יש טעויות.

"בשלב מסוים עלו בני משפחתו ארצה וקבעו מושבם בכפר חב"ד. הקשר בינינו התהדק, והאב נכנס לעבוד במסיל"ה. הוא משמש כספרן ועורך ספרים, ואילו יוסף חיים עצמו לומד בישיבת שערי תשובה וחיים שבבני ברק, ונעזר כמובן בספרים מההוצאה שלנו. כיום, בשעה טובה ומוצלחת יוסף חיים חתן".

מזל טוב. ואם חותנו המאושר ירצה להעניק לו את המתנות המסורתיות של החתן, ש"ס, רמב"ם וכו', בכתב ברייל, אתם תהיו הכתובת?

"בשמחה, אך החותן יצטרך לתת לו גם דירה, רק כדי לאכסן את ש"ס חתנים ושאר הספרים. הסיבה לכך היא שכתב הברייל תופס הרבה מאוד מקום: הגמרא לבד 76 כרכים (בלי רש"י ותוספות). מסכת שבת בפני עצמה כוללת חמישה כרכים, רש"י שבעה כרכים, תוספות עוד חמישה כרכים. סך הכול: 17 כרכים למסכת אחת!

"הלאה, למתנה הבאה – רמב"ם בלי נושאי כלים 37 כרכים, קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף של הראשל"צ הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א ערוך ב-21 כרכים גדולים, ואילו ספר יוסף דעת על אגדה של פסח של הגאון הרב דוד יוסף שליט"א משתרע על פני ארבעה כרכים!"

בקיצור, יהודי עיוור המעוניין לשקוע בתורה זקוק לספריה של ממש…

"בשביל זה יש את מסילה: הוא לוקח את המסכת שבה הוא עוסק ומחפש במחשב בפרויקט השו"ת לפי מראי מקומות את ההקבלות הנדרשות משאר המסכתות".

איך מתמודדים עם המחשב בעיניים עצומות?

"כמו שמתמודדים עם כל העולם – בידיים. יש צג ברייל מיוחד הממיר את הכתוב לשפתנו, שפת העיוורים".

אם כך, אפשר ללמוד דרך המחשב הכל, כולל גמרא ומשנה!

"ראשית, הצג הנ"ל הוא יקר להחריד ולכן אינו נגיש לכל הלומדים. כמו כן, לשמוע שיעורי תורה מנגן או לעיין במחשב, זה לא תחליף לעמל התורה. ממש לא. חוץ מזה, שבת מה יהיה עליה? העם היהודי הוא עם הספר, ואף הלומד העיוור אינו מתנתק ממנו חלילה".

אנחנו רק לא רואים

זו הוכחה ניצחת לכך שאפשר לנצח או לפחות להתמודד בהצלחה עם המוגבלות דווקא בחברה הנורמטיבית.

"כן. הלוואי והחברה באמת תכיר בכך, ואז יוסר המחסום העיקרי לשילוב כבדי הראיה בחברה. וכאן אני מוצא את הבימה המכובדת לדבר עמכם, ציבור הרואים, בגובה העיניים. משום מה קיימת בעיית תקשורת חזקה מאוד בין העיוורים ובין הרואים. הרואים תופסים את העיוור בצורה מעוותת ואינם מצליחים לקלוט שהוא רק לא רואה".

במה זה מתבטא?

"סליחה על הקביעה המקוממת, אך לצערי זו מסקנה עגומה ממאורעות יומיומיים. אם אעמוד ליד מעבר חציה בכביש סואן ואחכה לעזרה, סביר להניח שמכל ההולכים ושבים הממהרים לאוטובוס, או רצים לעסקים ומשוחחים בפלאפון, או סתם עצבניים על הפקיד בבנק וחסרי חשק להסתכל סביבם ולראות את זולתם, יהיה אחד שמאוד אוהב לגמול חסדים. אותו יהודי רחמן בן רחמנים ייעצר לצדי באדיבות וחמלה, בקול רם גדוש באמפטיה הוא ישאל: 'אפשר לעזור?'

"כאשר ההצעה תיענה בחיוב, הוא יאחז בידי בחוזקה כדי שאחוש היטב שיש לי על מה לסמוך ויסייע לי כביכול לרדת מהמדרכה, כי אולי אני סובל משיתוק חלילה.

"וזהו… ישאיר אותי בפס הראשון של החצייה, וימהר לענייניו שמח וטוב לב על המצווה שנקרתה לפניו בבוקר. הוא בטוח שכל הבעיה שלי היא לרדת מהמדרכה, אולי התאבנה לי הרגל, מי יודע. הוא אינו מבין שהעיוור חושש מהמכוניות שבכביש, ובעצם בכך שהוא נוטש אותו מול אופנוע פיצה מצפצף הטס בקצה הכביש, הוא סיכן את חייו.

"וזה לא מתחיל ונגמר בחציית כביש. הרואים חושבים במקרה הטוב שהעיוור הוא גם חירש, וגרוע מזה, גם שוטה שאינו מבין עניין או לפחות מוגבל בשכלו".

עד כדי כך?

"בהחלט. אני רואה בחוסר בשלות של החברה לקבל את המוגבל בצורה בריאה כמחסום כבד ביותר בהשתלבות בחברה הרגילה. החברה שלנו, האמונה על ערכי היהדות, ברוך ה' אוהבת לחמול, לעזור, לגמול חסדים, לתת צדקה, אך מתקשה מאוד לקבל את האדם העיוור כראוי".

אז אולי תפקחו לנו את העיניים. כיצד נוכל לשפר את ההתנהגות עם העיוורים?

"כמו כל אחד מהחברה – הן לגבי חובותיו והן לגבי זכויותיו. ממש אסור להיות סלחנים כלפיו יותר מהנדרש. הוא חייב למלא את חובותיו, גם אם בפועל אצלו הדבר קשה הרבה יותר. בשביל להגיע לאושר וסיפוק בהרגשה שאני מסוגל כמו כולם, משתלם להשקיע הרבה מאמץ. לגבי זכויותיו יש ליידע אותו ולשתף אותו בכל התלבטות ובכל פעילות המתרחשת בחברה שסביבו, ולצערי, בזה החברה כושלת. ואתן דוגמא אחת מיני רבות: כאשר אני מעוניין לסדר עניין כלשהו, אני מבקש מנהג המונית לשמש לי כמלווה פנימה, אך ורק כדי שלא אכשל בדרך. אך הפקיד יפנה אל המלווה הזר וישאל אותו עניינית: 'מה הוא צריך?'

"השאלות העקיפות האלו מעידות שהפקיד אינו מכיר בנוכחותי במקום, או גרוע מזה, אינו מכיר בנוכחות שכלי והבנתי. כביכול, אם ניטל ממני מאור עיני, ממילא ניטל ממני כוח השיפוט ויכולת ההבנה לסדר את ענייני בכוחות עצמי.

"האבסורד עוד גדל כאשר המלווה הנו זאטוט בן שש-שבע, המוליך את אביו למשרד, והפקיד בלי לחשוב פעמיים שואל את הינוקא שבקושי יודע לחשב באצבעות את לוח הכפל: 'מה אבא שלך צריך?' כי האבא נעבעך עיוור, אז בוודאי הצוציק הרואה מבין יותר טוב ממנו כיצד לנהל את העניינים…

"ואלו מעשים של יום יום שבהם נתקל כבד ראיה בקופת חולים, במשרד ממשלתי או בבנק.

"החברה סבורה שהעיוור לא שומע, וגם אם שומע אינו מבין עניין. אבל לראות הוא ודאי רואה", מסכם הרב אברהם בהומור שחור, "והראיה לכך, שכשאנשים רוצים לנווט אדם עיוור, הם מראים לו את הכיוון באצבע ואומרים, 'הנה לך לשם', או מצביעים ומסבירים, 'קח ימינה ברחוב הסמוך…'"

העולם בעיניים עצומות

אחרי ששטחתם בגלוי את הקלפים על השולחן, נשאל גלויות: איך באמת מסוגלים הורים עיוורים לגדל ילדים בצורה בריאה?

"זו שאלה מובנת, אך המציאות הוכיחה שאפשר להתמודד בהצלחה עם הפרויקט. בדור שעבר, כשאני הייתי ילד, היו אמהות עיוורות רבות. הן טיפלו במסירות בילדיהן ללא התערבות מבחוץ והקימו משפחות למופת. איך בדיוק הן עשו זאת? כנראה הן רכשו מהניסיון מיומנות, והרגש האימהי השלים את החסר. אני ראיתי בביתי איך משמים שולחים מלוא חופניים סייעתא דשמיא לגדל את הפיקדונות היקרים שקיבלנו, ממש 'כי מלאכיו יצווה לך'.

"כמובן, איני סומך על הנס, מכיר במגבלה שלי ונזהר כפל כפליים. למשל, כשהיו קטנטנים בשטח, הקפדנו מכל משמר שלא להכניס חלקי משחק קטנים הביתה. יום אחד שוחחתי בטלפון, ופתאום שמעתי את הקטנה משתעלת, ולפי הצליל המשתנק חשדתי שיש לה גוף זר בפה. רצתי אליה ובזהירות הכנסתי את אצבעותיי לפיה, ומה דגתי משם? שני חרוזים קטנטנים ומסוכנים, שעד היום איני יודע מאין צצו וכיצד הסתננו לביתנו. חוץ מההודיה לה' על הנס, המקרה הזה חיזק בי את הידיעה שגם לחיסרון יש יתרון. איני יודע אם שמיעה של אדם רואה הייתה חדה מספיק כדי לזהות את הסכנה כמוני".

והילדים עצמם, איך הם מתמודדים עם העניין?

"כשהגדולה שלי הייתה אפרוחית בת שישה חודשים, היא כבר קלטה בחושיה הדקים שאיני רואה. ברגע שהייתי נכנס הביתה היא הייתה זוחלת אלי ותופסת את רגלי בידיה הקטנטנות כדי לסמן לי שהיא בשטח. המדהים בסיפור הוא, שקבלת פנים זו הייתה שמורה רק עבורי ולא עבור אף אחד אחר.

"בהמשך, הידיעה הזאת שאבא עיוור השתלבה בטבעיות בילדות הוורודה שלהם. נכון שכבר בגיל שש ושבע הם משמשים לי כמלווים, אך ממש לא באופן קבוע ורק בכיף. אדרבה, ראינו בהליכה המשותפת את ההזדמנות ליצור קשר בינינו, דבר החשוב לכל ילד. מעולם לא כפיתי את עצמי עליהם ולא גזלתי להם את חיי הילדות שלהם. שידרנו להם אווירה בריאה, וב"ה הם גדלו וגדלים עד היום בבית שמח ומלא חיות".

הכל תלוי בהורים.

"בהחלט. אם האדם המוגבל יודע ומאמין שהכול מאיתו יתברך והוא לא סתם מוכה-גורל או חסר-מזל, גם הילדים ידבקו ממנו. לא במגבלה חלילה, אלא באמונה הברורה שהכל לטובה, ואפילו יעריכו את ההורים ויתגאו בהם".

"בוודאי קשה לגלות במבט שטחי מה הטוב הטמון בהיעדר ראיה", משיב הרב אברהם לשאלה שלא נשאלה בקול, "אך בזכות העיוורון זוכים להרגיש דברים שבלעדיו לא היינו חשים. כבר הגמרא כותבת זאת מפורשות, שדווקא לעיוור יש יכולת 'לראות' בחושים אחרים הרבה יותר מאדם רואה. אם הקב"ה לוקח חוש אחד, הוא מפצה את שאר החושים בצורה מיוחדת".

כישרון נגינה למשל?

"לא אצלי. למרות מאמציה של אמא שלי, איני מיטיב לנגן כמו בסיפורים המרגשים על הכנר העיוור. אך אני בהחלט 'קורא' אנשים ומכיר את טיבם האמיתי דווקא משום שאיני מתרשם מהמראה החיצוני שלהם. אני בטוח שכמוני עיוורים נוספים למדו לאמץ היטב את חושיהם ולהפוך את ה'דפקט' לאפקט, או לפחות ללמוד לחיות עם המגבלה מתוך אמונה והשלמה ולא לנסות להסתיר אותה בכל מחיר. אם לא – הם בצרה צרורה".

למה הכוונה?

"לצערי, יש יהודים רבים החוששים מ'מה יאמרו', ולמרות כבדות ראייתם, הם מסתובבים בחוצות עיר ללא מקל הנחיה. תפקיד המקל הוא להרגיש את השטח מקדימה ולגשש אם אין אבן נגף בדרך. יש לו עוד תפקיד, חשוב לא פחות – להראות לסביבה שמדובר באדם עיוור ויש להתנהג בהתאם, להיזהר לא לדחוף ולעזור בשעת הצורך. המקל כמובן אינו פותר את מכלול הבעיות ואינו מאפשר עצמאות מושלמת, כי הרי אי אפשר לחצות עמו כביש, אך בלעדיו אסור לצאת מהבית.

"אולם יש כאלו המסתמכים על שרידי ראיה קלושים ומתנהלים בדרכים איכשהו, העיקר שלא ימתגו אותם כעיוורים. כך הם מסכנים את חייהם. זהו מחיר גבוה מדי ל'מה יאמרו'.

"איני בא לדון איש ולא לשמש כמטיף בשער. אני רק רוצה לשתף אותם באירוע מרגש. לפני שנים מספר עלתה קבוצה של עיוורים לירושלים, ונכנסה אל הקודש פנימה אל חדרו של מרן זצוק"ל. הוא קיבל אותם בחביבות רבה, ודיבר על כך שאין מקום לבוש ולהיכלם מללכת עם מקל נחייה, וב'מקל' רמוזים סופי התיבות של האבות הקדושים, אברהם יצחק וישראל.

"והלוואי ובקרוב נזכה כולנו לראות באור חדש על ציון תאיר", מסיים הרב אברהם בנימה אופטימית, ועד אז – אנא גלו רגישות כלפי אלו שניטל מהם מאור עיניהם, ובמקרה הצורך – בלבד – היו להם גם לעיניים.

באדיבות הידברות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.