אימא- אלו הילדים שלך! / יהודית יפרח

"ומה חטאם של ילדים אלו? היותם בנים לעם ישראל. ומה רצו? רצו להגיע הביתה לאימא שתחבק , שתקשיב, שתבטיח, שהיא תמיד תהיה פה בשבילם". יהודית יפרח מתפללת מקווה ומאמינה "ושבו בנים לגבולם"

השעון מראה שעת ערב מאוחרת. ואת בציפייה כנה לרגע, שילדך ייכנס הביתה. נכון, ההגדרה ילד קצת תלושה אבל גם מבוגר הוא לא. יש בו תמימות של ילד וזה מה שקובע. את מרגיעה את עצמך אל מול מבוכת המתבגר, ומנסה לעשות סדר ברגשות.

הוא עדיין ילד ואת עדיין דואגת לו. בבוקר, את שולחת אותו לדרכו ונושאת בליבך תפילה כנה שיחזור הביתה לשלום, שמח ומאושר. במשך היום אינך ממש חוששת לו, ומשתדלת לסגל לעצמך היגיון בריא- שהוא כבר גדול (נכון, ילד אבל ילד גדול) ומצפה לרגע שתשבו יחד הוא יספר את חוויותיו ואת תהנהני בראש, תתפעלי מקצב הגדילה, מהילד שמתבגר ומדלג על שלב הנערות בקלילות, הוא יספר לך ברצינות תהומית על ההתמודדות של עם ישראל, הוא ינתח את רבדי העם על כל זרמיו ודעותיו, ייתן בך מבט רציני שירגיש לך כאילו כל העולם על הכתפיים הקטנות שלו ואותך כאימא, מעניין רק לחבק, לאהוב ולייחל אל הרגע הזה שבו תשבו כשהוא כבר יהיה אב לילדים ואת תחייכי אל מול דאגתו לילדיו, תחייכי, וזה יזכיר לך ימים עברו.

יום שישי. היום הזה שבו כולם יחד מתכוננים ומתארגנים לשבת, המולת ההכנות הרגילה מחליפה את צבעי החגיגיות בקולות של צער. טלטול בין תקווה וייאוש, שמא ואולי, זאת סתם שמועה או עוד התלוצצות לא מצחיקה, אולי זה שוב, רב סרן שמועתי שלבש את מדיו ויצא לסיבוב שמועות. אך הפעם לצערנו, זה לא. ההודעות מגיעות סדורות ובאופן רציף, והידיעה מכה בחוזקה: אירעה חטיפה. עם ישראל הופך כולו להיות אבא ואימא לשלושה ילדים.

לא. לא כולם מכירים את ההורים הביולוגיים באופן אישי, נכון גם לא כולם משתייכים לזרם ממנו הם באים, בטוחה אני שגם לא כולנו תמימי דעים. אבל, יש משהו שמחבר בין כולם, מין מכנה משותף כזה שזר לא יבין, 'מקור חיים' – פעימת הלב היהודי, הלב הזה שסוער מידי פעם, שמרשה לעצמו לכעוס על השונה, הלב הזה שחושב ומאמין שרק דרכו היא הנכונה, הלב הזה שלפעמים הוא נראה קשה כמו אבן, ביום שישי הלב הזה הופך להיות לב אחד גדול, ענק, כל כך גדול שעושה הרושם שעוד רגע הוא לא יחזיק את עצמו, אבל הלב הזה לא מרפה הוא אוזר כוחות ומגביר את פעולת השאיבה והסינון, שואב כוחות ותפילות ומסנן דעות ואמירות.

השבת עושה את דרכה בצעדים גדולים לקראת כניסתה, כל בדיל של מידע הופך את הרגע למקודש יותר, טהור יותר, אינסוף של קבלות מיוחדות, תהילים ומעשים טובים, אחדות ספונטנית שלא הצלחנו להגיע אליה בעקבות שום אמירה- מגיעה אל שיאה. הלב היהודי הזה מתרוצץ בין המחשבה וההזדהות עם ההורים לבין החשש לשלומם של הילדים, איפה הם, מה עושים להם?! הם מפחדים?! הם אוכלים?! אולי קר להם?! כולם רוצים רק לחבק אותם לדעת שהם בריאים ושלמים.

את נזרקת חזרה אל המציאות המחייבת, לקבל את השבת , לעטות עלינו את שמלת המלוכה ולהכניס לביתנו את אור הקדושה, את יודעת שאת לא היחידה שבוכה בשעת הדלקת הנרות, מיליוני נשים בעולם כולו, רוטטות אל מול הנרות זועקות בשקט: זכור ושמור! זכור שאנחנו עמך, שמור על ילדיך. ילדינו! את חוזרת על שמות החטופים באיטיות, את מאמינה באמונה שלמה שהזעקה החרישית הזאת תגיע עד לכסא הכבוד. את חושבת לעצמך שזו הזעקה הכי חזקה שנשמעה אי פעם, בדיוק באותו הרגע באותה השנייה, כולם בלב אחד מול נרות השבת, ותחושה מרוממת זאת, מעבירה בך תחושה של כריתת ברית מחודשת עם הקדוש ברוך הוא, מין ברית אישית שלך, של כל עם ישראל, את מחברת את כל צמדי המילים האפשריות אל מול הנרות: נעשה ונשמע! נעשה עוד מאמץ ונשמע בשורות טובות.

את מרכינה ראש ולוחשת בליבך: שבת קודש! שבת היא מלזעוק ואתה קודש- תעשה לנו את השבת, האר פניך! את משבשת את המילה האר וחוזרת ואומרת: הראה פניך, בבקשה רק אל תסתר! "וזכנו לגדל בנים ובני בנים" את משתפכת ומחשבתך נודדת לבתי הילדים בנוף איילון, בטלמון ובאלעד, ההורים האלו שמגדלים ילדים לתפארת את גיל-עד את נפתלי ואת אייל, שכל חטאם שהם יהודים, הילדים האלו בסך הכול, רצו להגיע הביתה לאימא שתחבק , שתקשיב, שתבטיח, שהיא תמיד תהיה פה בשבילם.

את ממשיכה את הברכה… בני בנים וכל רצונך לחבק את אמהות החטופים ולהתפלל יחד איתן שהילדים יחזרו הביתה שתזכינה גם הן לראות לא רק את הבנים שגדלו, גם את בני הבנים של אלו הילדים. ורגע לפני שאת מסיימת את חוזרת על "בזכות שרה רבקה רחל ולאה" ואת פונה באופן אישי לרחל, לאימא רחל, ואומרת לה: אל תוותרי, הם הילדים של כל העם הזה! הם גם הילדים שלך! אימא. התפללי, העתירי בעדינו ובעד ילדינו- ילדייך, שנזכה לומר בשמחה את ו"שבו בנים לגבולם" .

‫הכותבת היא בעלים ומנכ"ל של משרד הפרסום: 'מותג בפרסום'‬

 

 

7 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מבלבלת את המוח אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה להתייחס פשוט להתעלם כמו החייל החטוף באמריקה בסוף הם יחזירו אותו עבור מחבל אחד מת

    גלית |
    הגב
  2. כל מילה בסלע!!
    ״לו רק נרפה את כל האחיזות נוכל שוב לפרוס כנפיים״
    עם ישראל חי וקיים – עם ישראל אחים!!
    רק אחדות תביא לגאולה, אמן שנזכה ושהבנים שלנו יחזרו עוד השבוע הביתה לשלום בריאים ושלמים!!

    הדר |
    הגב