אימא למתבגרת מתגברת / טור אישי

הילדה הקטנה מתבגרת ויחד איתה מתבגרת ומתגברת גם -אני

אז זהו. ארזנו הכול. הכול? טוב, לא ממש, על שמיכת הפוך שלה היא נאלצה לוותר. אה, וכן גם על הספרים שחשבה שיהיה לה מתי שהוא זמן לקרוא בלוח הזמנים הצפוף כל כך.

בכל מקרה היא כבר מוכנה. שירה מחכה כבר בקוצר רוח למחר בבוקר, השכם בבוקר.

עוד לא סיפרנו? מחר יש לשירה טיול שנתי- בן יומיים. היא תישן אי שם בגליל המערבי, רחוק מהבית המשעמם והרגיל- בינות עצים, נחלים ודשא ירוק.

גם אני ציפיתי. ציפיתי מאוד, לרגע שהיא כבר תחזור. כי לאימא ברווזה שכמוני, קשה לחשוב שהגוזלית שלה, ששואפת כבר לכמעט 15 אביבים, תישן אי שם בצפון הרחוק, רחוק מהבית החמים והנעים, בינות תנים ושועלים.

טוב, הגזמתי זה ברור, אבל אי שם בפנים, ללב של אימא, לא כל כך משנה, בין מה היא תישן והיכן. ללב של אימא קשה להיפרד.

אז מכיון, שלא כל כך שואלים את הלב הרגיש והדואג מדי, הכול כבר נארז ונשאר רק לחכות למחוגי השעון שיגיעו אל השעה היעודה, בה אשלח אותה הרחק מהקן.

כצפוי, זה הגיע. בשש בבוקר, כבר התייצבנו מוכנות בתחנה, זאת פניה לשמחה וההיא (אנוכי), פניה לדאגה.

אז תשתי, טוב? תשימי לב במסלולים! אל תשכחי לשתות! אם יהיה לך קר, תשימי עוד סוודר, אוקי? יריתי צרור עיצות ופקודות, רגע, לפני שהיא נופפה לי לשלום ביד מאושרת… האוטובוס נטש את התחנה וגם אותי. נשארתי מאחור מביטה בצלליתו המתרחקת, המתאדה עם ערפילי הבוקר העמום.

חזרתי לבית. שקט מבורך אפף אותו, בזמן אחר, השקט הבוסרי והבוקרי הזה, היה מרנין את ליבי, והייתי משתדלת לשמור עליו היטב. אך לא היום, הבוקר השקט הפריע לי, אז החלטתי לחלץ עזרתי את שאר הילדים. הם קמו. כאילו, ידעו שאני מצפה לקצת רעש ומהומה. הם התלבשו והסתדרו בשקט מופתי. לראשונה, מזה ימים רבים, שהשורש א.ח.ר לא התנגן בפי על כל נטיותיו הרבגוניות. תמיד ידעתי שילדים אוהבים לעשות דווקא, הבוקר זה הוכח.

אחר כך, כשהתחיל יום העבודה, נגמרו להן סדר המחשבות הטורדניות. גם במהלך עבודות הבית השגרתיות, הן לא שבו.. ועד שעות הערב המאוחרות כאלה הנושקות ללילה, שכחתי לגמרי. את שירה.

בין ים המקלחות ואיחולי "חלומות פז", נשמע צליל. על הקו שירה. שירה! שירה נשמעת נרגשת, היה לה כיייףףף! היא ניגנה את המילה שמחה ומאושרת. אבל אין לה זמן לדבר יש לה פעילות, מחר היא תספר לי הכולללל.

והשיחה התנתקה.

נשארתי שם, מאחור, עם הטלפון, מנסה להבין, להפנים… אז זהו גדלנו? כבר איננו קטנים?

בסופו של לילה, ישנתי מצוין. אם בגלל העייפות המצטברת או בגלל ההבנה שגוזלים הופכים לאפרוחים ואח"כ מתבגרים ולא זקוקים לסינר הרחב של אימא.

ושירה, שירה חזרה למחרת, עייפה, מרוצה ובעיקר בוגרת.

 

 

לתגובות, הערות והארות: limoro1977@gmail.com

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.