אל תאמינו לתחושות הטובות של אולמרט / מתי טוכפלד

למרות שאולמרט מנסה לטעון כי הוא יצא זכאי, על אזרחי ישראל לזכור כי מדובר בראש ממשלה לשעבר ההולך לכלא. מי שתיכננו ברצינות את הקאמבק של אהוד אולמרט, ראו איך הקריירה הפוליטית שלו הגיעה לקיצה בעקבות גזר הדין. {משפט סיום}

אפשר להבין את ההקלה האישית שחש ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, כשבית המשפט העליון המתיק את עונשו משש שנות מאסר לשנה וחצי בלבד. שש שנים בכלא זו תקופה ארוכה מנשוא. הנכנס לשערי בית הסוהר לזמן כה ממושך מתקשה לראות את הסוף. הייאוש מכה בו. שנה וחצי (שמתוכן נותרת בפועל שנה אחת בלבד) היא כבר פרק זמן שפוי יותר, בוודאי קל יותר לעיכול.

אבל תחושותיו האישיות של אולמרט אינן צריכות להפוך לנחלת הכלל. מבחינה ציבורית כללית, החל מהשבוע יש בישראל ראש ממשלה שהורשע סופית בעבירת שוחד, שבגינה הוא עומד לרצות מאסר. מסע ההשמצות הציני נגד יריביו, והכחשותיו הנחרצות, הגיעו השבוע לקיצם. חזקת החפות שעליה שמר בקנאות, אפילו אחרי הרשעתו במחוזי – שהעניקה לו, בעיני עצמו, את הזכות להשתלח בכל גורמי אכיפת החוק – תמה לבלי שוב.

כמעט שהאמנו לאולמרט ולחבר מרעיו כשהיכו ללא רחם במבקשי הצדק שניצבו מולו. עד כדי כך נחושים הם היו. טלנסקי הוצג כחרדי מבולבל, דכנר כנוכל חולני; אפילו שולה זקן, כשעברה צד, הפכה מיד ימינו הוותיקה למזכירה פשוטה וקלת דעת. זכורה היטב אמירתו של אמנון דנקנר המנוח כי "משה לדור לא צריך להתפטר, הוא צריך להתאבד". זכור גם מראהו של רוני בר־און יושב באולפן הטלוויזיה ביום שבו נשלח חברו לשש שנות מאסר וקובע: "אולמרט לא הולך לכלא", בצירוף דברי בלע נגד השופט רוזן ואנשי אכיפת החוק.

דבר אחד מעורר תחושת פלצות: רק לפני שנתיים וחצי חיכתה ציפי לבני לשובו של אולמרט לפוליטיקה, בטרם הכריזה על הקמת מפלגת התנועה. אותה לבני, שהשבוע התנערה מאולמרט, כנראה היתה רוצה מאוד שישכחו כי היא זו שנתנה יד להמשך כהונתו כראש ממשלה. אולם קשה מאוד לא להיזכר באותה מסיבת עיתונאים מבוהלת, שבה הודיעה על הצטרפותה לדרישת שר הביטחון אהוד ברק להחליף את אולמרט בהנהגת קדימה והמדינה; עוד יותר קשה לא להיזכר כיצד התקפלה מדרישתה יממה לאחר מכן, והמשיכה לשתף עימו פעולה כשרת החוץ, כאילו כלום לא קרה.

שנים בודדות לאחר מכן, כשהחבל מתהדק והולך סביב צווארו, שוב לא היתה ללבני בעיה לשתף פעולה עם העבריין. היא המתינה להחלטתו בדבר שובו לחיים הפוליטיים ועיכבה את הקמת מפלגתה החדשה, עד שניאות אולמרט להחליט כי הוא מוותר הפעם על האפשרות. זה היה למעשה הוויתור האחרון. הקריירה הפוליטית שלו הגיעה השבוע לדרכה האחרונה, בלי אפשרות חנינה.

לא שכחנו

בכל התקופה עד להרשעתו במחוזי, היו כאלה שחשבו ברצינות שיהיה אפשר לתכנן את הקאמבק של אולמרט. פוליטיקאים בהווה ובדימוס פינטזו על זה. כלי תקשורת מרכזיים שיתפו פעולה עם זה. לא הפריעה להם העובדה שהורשע כבר פעם אחת; הספיקה להם העובדה שלא נגזר עליו עונש מאסר כדי להכשיר את שרץ חזרתו. גם לא הזיז להם שתיק שמן ומשמעותי בהרבה, תיק הולילנד, עדיין חיכה לו. על שיבוש הליכי משפט, תיק שעדיין פתוח בפרקליטות, הם בכלל לא רצו לשמוע.

הסיבה לכך פשוטה: אולמרט היה הדמות היחידה במערכת הפוליטית שהיה עשוי, לדעתם, לערער על ההגמוניה השלטונית של נתניהו. שבריר הסיכוי הזה הספיק כדי לטהר את כל הטומאות שרבצו על האיש. קיבל שוחד? לא נורא. שיבש ראיות? שטויות. מה כל אלה, לעומת ההזדמנות להציב מועמד נגד נתניהו?

זמן רב יחסית עבר מאז היה ראש ממשלה, ותקופת כהונתו הלא ארוכה נשכחת בהדרגה. כל כך נשכחת, שמלחכי פנכתו בפוליטיקה ובתקשורת כמעט מצליחים להתל בזיכרון הקולקטיבי ולהציגו כראש ממשלה מוכשר באופן נדיר, שירד מגדולתו בלא עוול בכפו.

המסקנה הזו לא היתה יכולה להיות רחוקה יותר מהמציאות. מעבר לשחיתויות ולפרשות שליוו את כהונתו, הקדנציה של אולמרט היתה אחת העלובות וההזויות שרשם ראש ממשלה בישראל. לא היתה כמעט מהמורה שלא נכשל בה, כשדוק הציניות המתנשא לא מש מפניו ולו לרגע. הוא כשל במלחמת לבנון השנייה, כמו גם במערכה הצבאית בעזה שבאה אחריה; הוא כשל בתחום הכלכלי כשלא נערך למשבר העולמי והביא לשיא של מפוטרים בתקופתו; הוא כשל בתחום הפרלמנטרי, כשהאופוזיציה מצליחה להכשיל את הממשלה פעם אחרי פעם בהצבעות בכנסת עד כדי כאוס מוחלט; הוא כשל בטוהר המידות, כשמינה שר אוצר עבריין רק כי הוא "חבר שלי"; הוא כשל באותו תחום כשגיבה עבריין נוסף, חיים רמון, שהורשע בעבירות.

ועוד תזכורת קטנה: אולמרט כשל במדיניות פנים, כשהחליט להקפיא את כל הליכי התכנון של דיור במרכז הארץ. והוא כשל עוד יותר במדיניות חוץ, כשלא ניצל את העובדה שבמקביל אליו כיהן אחד מנשיאי ארה"ב האוהדים כלפי ישראל בעשורים האחרונים, ובכל זאת נכנע ללחצים והסכים למסור את כל יהודה, שומרון, ירושלים ורמת הגולן לידי אויבינו.

במרכז העניינים

קו אחד מחבר בין החיבוק לאולמרט בזמנו, לבין הפרשנויות המפליגות המייחסות לגדעון סער את ניצחון חיים כץ בליכוד השבוע. הקו הזה הוא הרצון לראות את נתניהו מסיים את תפקידו. הבחירות לראשות מרכז המפלגה, וההצבעה על הקדמת הפריימריז, היו למעשה ביטוי חשוב לזרמים שמורגשים כבר תקופה ארוכה במפלגת השלטון.

הדגש הראשון הוא ניצחונו של כץ. הוא לא נחשב דמות אהודה במיוחד בליכוד, ונשמעה ביקורת רבה על השימוש בכוחו, שיש אומרים שהגיע עד כדי השחתה של המערכת – בדמות אלפי מצביעים מאורגנים שמגיעים ביום פקודה, כשהם מצוידים בפתקי ההצבעה הנכונים שהוכנו להם מבעוד מועד. רק לפני כמה חודשים התקבל בקריאות בוז בקרב אותו מרכז, שהשבוע בחר להעמיד אותו בראשו.

אבל כץ עבר בינתיים כברת דרך. הוא עזב את התעשייה האווירית, התמנה לשר הרווחה וגם יחסיו עם ראש הממשלה מצוינים. בשלב כלשהו במירוץ, עם התגברות הספינים על כך שמועמדותו של כץ היא תוצר של מגה־דיל בינו לבין ישראל כץ וגדעון סער, הפך סער לנטל בבחירות. כץ נוכח לדעת שבניגוד לתדמית בתקשורת, בשטח לסער אין שום גייסות, חיילים או תומכים. מרגע שעזב את הממשלה, חייו הפוליטיים של סער מתקיימים בעיקר בזכות כוח האינרציה.

"הספין המכוער והטיפשי של אחד המועמדים, כאילו ישראל כץ וגדעון סער חברו אלי כדי להפיל את נתניהו, הוא הזיה", אמר חיים כץ לאחר בחירתו, "אם זה ההיגיון – אז גם יולי אדלשטיין, ציפי חוטובלי, אופיר אקוניס, זאב אלקין ועוד רבים שתמכו בי – כולם רצו להפיל את ראש הממשלה? אני אהיה יו"ר המרכז של כל המרכז, כשהמטרה היא לשמור על תנועת הליכוד".

אין לאיש בליכוד ספק כי נתניהו העדיף את מועמדותו של צחי הנגבי. עוד כשהיה הנגבי בקדימה, רצה נתניהו בקרבתו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון – תפקיד השמור בדרך כלל למועמד מהקואליציה.

אבל כעת, עם בחירתו, כץ מרגיע. "אני לא הולך להיות יו"ר לעומתי", הבהיר, "אשתף פעולה באופן מלא עם ראש הממשלה. צריך להעיר את השטח, לתקצב את צעירי הליכוד. גיליתי חברים צעירים תוססים שרוצים להצטרף לתנועה ומכניסים דם חדש".

לדבריו, "כל הדם הרע שזרם בתקופת המועמדות היה ספינים של בחירות. אחרי בחירתי כבר נפגשתי עם ראש הממשלה. הדבר הראשון שאני הולך לעשות זה לארגן את הבחירות הקרובות ליו"ר התנועה. אני מקווה שבסוף בכלל לא יהיו מועמדים מול נתניהו ונוכל לוותר על הבחירות ולחסוך כסף רב. אני רוצה להזכיר לכולם שלפני 8 חודשים הליכוד קיבל 30 מנדטים. כל הדיבורים על החלפתו ורצון לרשת אותו – מוקדמים וחסרי סיכוי".

בראיון רדיו השבוע, כשנשאל כץ על חלקו של סער בניצחונו, השיב: "גדעון בא להצביע". במילים אחרות: תמיכתו לא תרמה לי בכלום. לדברי כץ, "גדעון היה שר מצוין. אני קורא לו לשוב למפלגה. יש לו עוד מה לתרום. רואים בתקופה האחרונה שהליכוד הפך מגנט לציבור שרוצה לבוא ולתרום, כמו ניר ברקת".

לגבי איחוד בין הליכוד למפלגות אחרות, כץ דוחה את הרעיון ואומר כי רק מרכז המפלגה הוא שיחליט. "לא יהיו צירופים לפני הבחירות", הוא מבהיר, "אלא אם כן המרכז יאשר את זה. האיחוד האחרון היה עם ליברמן, וזה פגע בליכוד ובנתניהו. ללא הסכמה, אני לא אתן לזה לקרות".

הנגבי, מצידו, רואה גם הוא הישג בבחירות. הוא אמנם לא ניצח, אולם הוא מוצא נקודות אור אחרות. בראייתו, אם הפער בינו לבין כץ עמד על פחות מ־200 קולות – כשכץ נתמך בידי חצי סיעה, ואילו הוא לא נתמך בידי איש – אין ספק שמינויו כעת לשר ישלים את תהליך הקליטה בליכוד. בעיקר אחרי הנטישה והמעבר לקדימה, שעדיין מעוררים אמוציות רבות במפלגה.

ציון דרך נוסף הוא מעמדו של נתניהו. 35 אחוזים מהמצביעים אמנם התנגדו להצעתו להקדים את הבחירות, אולם העובדה כי איש לא ניצב מולו ממצבת את מעמדו כמנהיגה הבלתי מעורער, לפחות כרגע, של הליכוד. במפלגת השלטון יש אמנם זרמים שונים, אבל אין מחנות. לכן גם ניצחונו של כץ, שיהיה פחות נוח לנתניהו מהנגבי, אינו בעל חשיבות דרמטית. הימים שבהם יו"ר המרכז ניתק או חטף מיקרופונים לראש הממשלה, כמעשה שרון לשמיר, לא צפויים לחזור בעתיד הנראה לעין.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.