אני כזה בן אדם גרוע!

בס"ד

אני כזה בן אדם גרוע!

אחד האתגרים הגדולים והמורכבים ביותר בחייו של האדם הוא ללמוד לאהוב את עצמו שכן עסוק הוא רוב ימיו בהלקאה עצמית בלתי פוסקת, שנאת חלקים נרחבים מאישיותו וגופו ומחשבות על כל מה שעוד לא השיג בחיים. מדוע זה כך?

חז"ל מלמדים אותנו ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", זאת אומרת שלכל אדם ישנה נטייה אל הרע והשלילי הרבה יותר מאשר אל הטוב והחיובי. אם ניקח דוגמא נראה שכאשר הולכים אנו ברחוב ורואים אדם שעושה דבר מה שאינו לרוחנו נציין לעצמנו אם בקול ואם בדממה את חוות דעתנו על אותו אדם ובדרך כלל תהא זו חוות דעת שיפוטית לחלוטין, אנו נראה בקלות את כל אותן נקודות חובה על מעשיו של אך מאידך יקשה עלינו מאוד למצוא את הנקודות שוודאי ישנן לזכותו. לא סתם הורונו חז"ל "הווי דן את כל האדם לכף זכות" וזאת משום שידעו לנפשות הפועלות וראו עד כמה קל לו לאדם לראות את השלילי שבכל דבר מבלי להצטרך כלל לחפש אך לעומת זאת ההתבוננות בחיובי קשה היא עד מאוד ודורשת עבודה מיוחדת.

כאשר אנו באים לדבר על מציאת הטוב שבכל אדם אנו מדברים קודם כל על האדם החשוב ביותר – אנו בעצמנו. חשוב שנבין שאנו רואים דרך עינינו וכל מה שאנו רואים בא מתוך הנפש המפעמת בנו ואם כן, ככל שנעבוד על עצמנו ונעדן אותה יותר, נוכל להבחין יותר ויותר בטוב ופחות ברע כאשר עיקר העבודה הינה ללמוד לאהוב את עצמנו.

סיפרה לי אישה שגדלה כל חייה בבית אומנה כי מעולם לא קיבלה חום ואהבה ועל כן בכל פעם שבעלה מחמיא לה היא בטוחה שהוא משקר וכשהוא אומר לה עד כמה הוא אוהב אותה היא חושבת לעצמה ואף אומרת לו שזה לא יכול להיות שמישהו אוהב אותה. השפה בה בעלה משוחח איתה כלל לא מוכרת לה שהיא מעולם לא ידעה מה הם גילויי חיבה. ולעניינו, כל אדם חווה אינספור חוויות במהלך חייו ונותר עם רשמים מאירועי חיים שונים וכך גדלה ומתעצבת נפשו. אחת הבעיות להן איננו מודעים היא שכילדים התאכזבנו אינספור פעמים מהאנשים שסביבנו ועל כן גדלנו עם חסכים שונים, מה שמביא אותנו גם כבוגרים לחיפוש אינסופי אחר מילוי אותם החסכים גם במחיר הקרבת אושרנו אך מן הצד השני, גם כאשר האושר מגיע לפתחנו אנו לא מכירים בו משום שהשפה בה הוא מדבר שונה ומוזרה לנו. אנו מחפשים כל העת חום ואהבה מהאנשים שסביבנו, רוצים שידברו אלינו יפה, שיכבדו אותנו ויוקירו אותנו וכשזה לא קורה אנו שוב ושוב מתאכזבים כאותו ילד קטן שהיה כל כך תלוי בסביבתו שאינה סיפקה לו את כל אשר חפץ ליבו. מבלי משים אנו ממשיכים את אותם דפוסי התנהגות ילדותיים ולא מותירים לעצמנו הזדמנות אמיתית להיות מאושרים. את דבריי אמחיש בדוגמא: אדם קם בבוקר עם מצב רוח מצויין כשחיוך על שפתיו ומגיע למקום העבודה, מיד עם הגעתו הבוס שלו זורק לו משפט שאינו לרוחו וכל מצב רוחו משתנה והופך לקודר ושלילי. נשאלת השאלה, מדוע צריכים אנו להיות כל העת תלויים במצב רוחם של אחרים ומדוע בכלל אנו מאפשרים למישהו אחר לשלוט לנו ברגשות?

התשובה לכך אף היא לא פשוטה: האדם מחפש כל העת חום, אהבה ופרגון מהאנשים שסביבו משום שהוא עצמו לא יודע לתת לעצמו את כל אותם הדברים. אם נבחן זאת נראה שקל לנו מאוד לשים את האצבע על כל הנקודות החלשות בנו אך קשה לנו ביותר להראות לעצמנו (ולא רק לעשות הצגה מול אחרים) עד כמה אנו באמת טובים ושמחים בעצמנו, הדבר מוביל לביקורת עצמית אינסופית המלווה בהלקאה עצמית וייסורי מצפון תמידיים. אז אם אנו לא מסוגלים לאהוב את עצמנו, איך בכלל ניתן לצפות שמישהו אחר יאהב אותנו או להבחין כשהוא אכן עושה זאת?, ואם אין אנו מסוגלים לומר מילה טובה וחיובית לעצמנו למה אנו מצפים שמישהו אחר יעשה זאת במקומנו? התשובה היא שמכיוון שלנו קשה להבין את עצמנו, אנו מצפים שאחרים יעשו בעבורנו את העבודה הקשה ויבינו אותנו ואם לנו קשה לומר לעצמנו מילה טובה אנו מחכים לכל החום לו אנו זקוקים מבחוץ. מחקרים מראים שרוב בני האדם שונאים או שאינם אוהבים את המראה שלהם, את הגוף שלהם ואת האופי שלהם מה שמוביל לעובדה שחולאי הגוף והנפש חוגגים… ואיך לא, שאם אדם עומד מול הראי יום אחרי יום ואומר לעצמו כמה האדם הזה שמשתקף אליו מכוער, שמן וכעסן איך הוא מצפה שהגוף והנפש המוכים ומושפלים על ידו עצמו לא יבגדו בו ויפילו אותו אל שאול תחתית?

וכעת אגיע לנקודה המרכזית והיא: חום ואהבה אך ורק אנו מסוגלים לתת לעצמנו, אנו כבר לא ילדים קטנים וחסרי אונים, אנו מקיימים את עצמנו ואף את משפחתנו, ואין עוד צורך להישען על אחרים ולהיות תלויים באהבתם בכדי להרגיש טוב ורק כך נוכל לקחת את גורלנו בידינו ולא לתת לאף אדם חוץ מאיתנו לשלוט לנו ברגשות (אף אחד לא באמת רוצה לשלוט ברגשותינו אך אנו מעניקים את המושכות לכל מבקש, אפילו לטלפנית מעצבנת שאנו כלל לא מכירים).

תרגילים ליישום:

עשיתם משהו כמו שצריך, משהו שגורם לכם הרגשה טובה? אל תחכו שמישהו אחר יתן לכם טפיחה, תנו לעצמכם טפיחה על השכם, פיסית ממש, זה משעשע בהתחלה אך נותן הרגשה מצויינת וממלא את החסר לו ציפינו מאחרים.

אף אחד לא יכול לעצבן אתכם אלא אם כן אתם בוחרים להתעצבן, הרגשות שלכם לא חייבים להיות קשורים לאנשים אחרים אז עיצרו ברגע (או ברגע אחרי) שאתם מבחינים שמצב רוחכם מתקדר ותישאלו את עצמכם האם אתם באמת מעוניינים שאדם אחר ישלוט לכם ברגשות ואם לא אז תנסו להבחין מה היא נקודת התורפה שמפעילה את מערכת העצבים שלכם ונסו לעבוד עליה (רצוי לקבל הדרכה מאדם נייטרלי שכן "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים").

קבלו את המציאות ואל תנסו להילחם בה! כאשר אני נלחם במציאות היא תוכיח לי פעם אחר פעם שהיא חזקה ממני בהרבה. חפשו נקודות טובות במציאות הקיימת במקום לראות רק את השלילי וכך תוכלו להאיר גם את החושך הכי גדול באור נפלא. הציבו לעצמכם שתי ברירות שיסייעו לכם לבחור איך להרגיש – האחת, להילחם במצב ואז לרגוז ולצאת מכלל שליטה (לא מומלץ), השנייה, לבחור לקבל שזו המציאות כעת ושבפעם הבאה תנסו לעשות דברים קצת אחרת בכדי להימנע מאי נעימויות וכעת רק תזרמו עם המצב עד לסיומו.

ולסיכום: מספיק עם השנאה העצמית! כל אדם שנברא בצלם הוא יהלום יקר מפז המכוסה בשכבות רבות של בוץ, אם רק נשתמש בכלים הנכונים ונלמד לפנות את הפסולת למקומה הנכון, נצליח להגיע לנפש בריאה בגוף בריא ומאליו ניהיה מאושרים, שמחים ובריאים יותר.

צילום תמונה: פלאש 90

מאת:

חגית אמאייב, מהתוכנית "אשת חיל" בערוץ 10, מפתחת שיטת הטיפול הזוגי הייחודי באמצעות קלפים "בשניים" המותאמים לציבור הדתי/החרדי לפתרון בעיות תקשורת, למניעת השחיקה הזוגית ולחיזוק הקשר. ובקרוב מאוד– משחק ההמשך "בשניים ויותר" לעבודת תקשורת והידוק הקשרים בין הורים לילדים! פרטים באתר הבית "בשניים ויותר"  www.b-two.co.il  ומנהלת האתר "טוב צימר" צימרים המותאמים במיוחד לציבור הדתי-חרדי ובאתר הבית www.tuv-bait.co.il

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. השאלה היא רק, למה נשים לא מפסיקות לדרוש מהבעלים עזרה בעבודות-הבית??? (הכוונה לנשים שאין שום "מצב חירום" בבית שלהן והן גם לא יוצאות לעבודה. כן, גם נשים אלו בד"כ לא מפסיקות לנדנד! השאלה היא: "למה"??????????????????????????? )

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  2. תודה ענקית!!! על הכתבה "אני כזה בן אדם גרוע"
    כ"כ חיזק אותי ונתן לי כוח וכלים למצב בו אני נמצאת כעת.
    אשמח לקבל עוד הרבה טיפים וחיזוקים בענין.
    תבורכי!

    שרית |
    הגב