ארוכה הדרך אל האושר / סיפור לחג

עבירות של בן אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיבקש ממנו את סליחתו. פגיעה וצער מהעבר, גורמת לקטרוג וחוסמת טוב. כעת, זהו הזמן לבקש סליחה:

ושוב הבכי הזה, מבעד לחלון, צורם לה באוזניים ומכאיב וחודר לנבכי הלב. ושוב הצער הזה למשמע הצחוק המתגלגל משוחרר מדאגות ומלא במתיקות. ושוב חוסר האונים הזה, האין סופי… שהיא נכספת אליו ורוצה, כל כך רוצה…

**********

בוקר של סתיו, עלה על הכפר הקטן. רוחות פיזרו עלי שלכת ססגוניים בין שבילי הדרך והשמש ניסתה את כוחה כדי לחמם את אנשי הכפר בקרניים דקות ושבירות. גם לאה הרגישה כך, שבירה ודקיקה כל כך רוצה, כל כך מנסה, לחמם עוד מישהו בקרני ליבה האוהב. אבל חשה דקיקה, שבירה…

אנחה פרצה מליבה, כשראתה את שרה, מניפה את הזאטוט שלה אל על והוא בתמורה משיב לה בחיוך שובה לב.

"אינני מקנאת. אינני מקנאת, ריבונו של עולם, אבל אני רוצה, משתוקקת. תן לי גם. כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה תחינות… אינני יכולה להסתכל בעיניו של יוסף שלי. יודעת שגם הוא רוצה, מבקש.." עיניה נמלאו דמעות. בזמן האחרון, הן מצאו להן מקום של קבע, בעיניה, בלחייה, בליבה שנמחץ מצער ותקווה מייאשת.

יוסף פסע מהורהר בשביל המוביל אל בית הכנסת. גם הוא השתוקק כבר, רצה וייחל. אבל יותר מכך צערה של לאה שבר אותו, ריסק לגורמים. המבט שבעיניה, השקט הצועק הזה, שבבית הקטן- הוא לא יכול יותר.

לאה, לא הרפתה ממנו. ביקשה שוב ושוב כי ילך אל המגיד מקוזניץ, להתברך, להתחנן ולבקש.

והוא, מה יכול לעשות?? הלך מדי חודש בחודשו ומפציר בו לברכו, בזרע בר קיימא, אך המגיד, כמו מתעלם, לא שומע או ממלמל מילים סתומות.

אבל לאה לא הרפתה. שוב דחקה בו שיתבע ברכה, שלא יוותר, שלא יעזוב ושוב, ושוב. יוסף החליט שהפעם הוא יהיה החלטי, ונסע ב'פעם המי יודע כמה' אל המגיד.

כשעמד לפני רבו ודמעות של ייאוש בעיניו, אמר לו בקול סדוק: "רבי, אינני זז מן המקום הזה, עד שאזכה בברכתך".
פני המגיד הרצינו ועיניו הסתכלו בו ביוסף, מהורהרות. חודרות. לאחר דקות ארוכות, בהם לא ידע יוסף את נפשו, אמר: "באם תסכימו לוותר על ממונכם ולאבד את כל אשר לכם, אברך אתכם בפרי בטן".

יוסף, קפא על מקומו, לא יודע האם להסכים, לאשר?? במילים רועדות אמר לרבי כי הוא חייב לבקש לזה רשות מאשתו, ויצא משם נסער.

כאשר שב הביתה וסיפר ללאה את התנאי שהציב לו המגיד מקוזניץ, הסכימה לאה בלי לחשוב פעמיים. ויוסף חזר לקוזניץ כדי לוותר על רכושו ובתמורה לכך לזכות בברכתו של הרבי לצאצאים.

בהיכנסו שוב אל הקודש, הפטיר כלאחר יד 'המגיד': "סע אל החוזה מלובלין, וכל אשר יאמר לך, עשה".

יוסף, הרגיש איך תקווה חדשה מפעמת בליבו. הדרך חייכה לו והוא הגיע אל החוזה מלובלין, בתחושת ציפייה נרגשת. ר' יעקב הורביץ זצוק"ל, הוא 'החוזה' האיר לו פנים והורה לו: "הישאר עימי, עד שייתן לי הקב"ה, את העיצה הנכונה".
וכך היה. יוסף נשאר שם לומד ומשקיע ראשו בעמלה של תורה. לאה חיכתה בעיירה הרחוקה, מצפה בכיליון עיניים ולא פוסקת מתפילה לריבון עולמים.

לאחר זמן מה, קרא אליו 'החוזה' את יוסף ואמר לו: "דע, כי בשמיים יש עליך קטרוג. בעטיו, אינכם זוכים לפרי בטן". עיניו של 'החוזה' כמו חדרו את יוסף, והוא המשיך "בימי נעוריך, משודך היית לנערה מבנות עירך. אך כאשר בגרת, ביטלת את השידוך והיא נשארה לבדה, פגועה. פגעת בכבודה, ומעולם לא טרחת לפייסה. ועתה, סע לעיר 'בלטה', אל היריד, שם תמצאנה, את המשודכת שלך. בקש ממנה מחילה וסליחה. דע כי, עד שלא תפייסה, לא תזכו לצאצאים" 'החוזה' סיים את דבריו ויוסף, נשאר המום ונרעש מרוח קודשו.

אכן, כך היה. האירועים צפו אל מול עיניו. נזכר באסתר, אותה שידכו לו הוריו, מאותה העיר הם היו, משפחה מצוינת. אך כשהגיע לגיל הנישואין, הוא פנה להצעה אחרת שקסמה לו. ללאה שלו. "איך לא חשב על כך", ייסר יוסף את מחשבותיו. "כיצד ההין לעשות כן"?

ללא שהיות ועיכובים, יצא יוסף אל העיר, שם ניסה לברר היכן נמצאת אסתר. ביריד,לא הייתה פינה בה לא ביקר, כדי למצוא את הנערה לשעבר ולבקש את סליחתה. אך חיפושיו כמו עלו בתוהו. עוד שלושה ימים מסתיים היריד, והיא איננה. אבל על יוסף חזקה מצוות 'החוזה', אם הוא אמר, אז היא כאן.

הזמן קצר והיא לא נמצאה. יוסף התחיל להרגיש את הצער והספק מנקר בליבו. ומה אם לא ימצאנה? איך יחזור כך אל 'החוזה'? וכיצד, כיצד יחזור ללאה, שמחכה כל כך ומצפה??!

מהורהר פסע הלוך ושוב, בשבילי היריד, "עד שגילה מהי הבעיה, עד שיכל לפתור אותה והנה היא מתרחקת ממנו שוב? האם לא יזכה לפרי בטן? האם לא יהיו לו צאצאים"?דמעות ערפלו את ראייתו ויחד איתן החלו טפטוף גשם, שהלך והתגבר.
הוא המשיך ללכת, שמח עם הטיפות שטשטשו את דמעותיו ועם היקום שהשתתף בצערו. עד שהחל גשם זלעפות. בלית ברירה, נכנס יוסף אל אחת החנויות, כדי למצוא מחסה מן הגשם השוטף. בין האנשים הרבים שנדחקו בחנות, הייתה אישה צעירה ויוסף, מטעמי צניעות זז הצידה, ממנה.

הגברת הצעירה, נעלבה לה והחלה קוראת בקול: "ראו אותו- לא מספיק שנטש אותי בצעירותי, גם כעת הוא מתרחק ממני".
יוסף לא הבין לרגע, אך כשהביט בה, מיד קלט, "זאת אסתר. המשודכת, מהעבר".

יוסף שהיה מרוגש ונתון בסערת רגשות, החל לבכות ולהתחנן על נפשו: "התסלחי לי? הגעתי עד לכאן, כדי לבקש ולזכות בסליחתך… אנא, בבקשה…".

האישה הצעירה, השתתקה כחוככת בדעתה "מוכנה אני לסלוח, אך בתנאי אחד" . יוסף הנהן מוכן לקיים את כל שתבקש. "סע לעיר 'סובלק' שם מתגורר אחי. עני וחסר כל- הוא. באם תיתן לו 200 זהובים, לנדוניית בתו, אמחל לך, על הפגיעה שפגעת בי".

יוסף, חזר במהירות אל ביתו אל לאה. שם סיפר לה על הקורות אותו ויחד החלו למכור את רכושם ולאסוף את 200 הזהובים, בדרך אל גאולתם הפרטית, בדרך לילד, אליו כל כך חיכו, ציפו וייחלו, שנים רבות כל כך.
לאחר שאסף את 200 הזהובים, יצא שוב אל הדרך, אל סובלק, שם כך קיווה, יגיעו ימי הסבל שלו ושל לאה, אל קיצם והם יזכו לילד משלהם, לאושר.

לאחר נסיעה ארוכה, הגיע לסובלק, שם מצא את אחיה של אסתר, יושב מדוכא, בבית עלוב, ועצוב. "בתי מתחתנת בעוד ימים מעטים, ואין בידי פרוטה כדי להכניסה לחופה בכבוד" סיפר האח כשפניני דמעות נקווים בעיניו.
יוסף, פתח את צרור הכסף שהיה כרוך במטפחת והגיש זאת לאחיה של אסתר. הוא הביט בו כלא מאמין ובקול נשנק, שאלו: "מי אתה ומדוע הינך מביא לי סכום זה"?

יוסף, החל מספר לו, את הקורות אותו מאז עוזבו את אחותו ועד למצוות 'החוזה' ופגישתו את אחותו אסתר ובקשתה ממנו.
האח, המום עוד יותר, הניח את צרור הכסף, וצעק בכעס: "האם באת לשטות בי?! והלא אחותי נפטרה לפני יותר מ- 15 שנה. פה היא נפטרה ואני קברתי אותה, במו ידיי"!

יוסף רעד כולו, זכר האישה הצועקת עליו ביריד בבלטה, עלתה בפניו והוא החל לספר את לו את השתלשלות העניינים ולתאר את דמותה של אסתר. לאט, לאט, הפנים האח, כי אכן הייתה זאת, בקשתה של אחותו וכי היא נגלתה אל יוסף וצוותה עליו לתת את 200 הזהובים, לאחיה.

********
ע
עוד באותה השנה, נפקדו יוסף ולאה בבן קטן ומתוק, שמילא את עולמם השמם. ולאחריו בצאצאים נוספים, וזכו לנחת יהודית אמיתית.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.