את הלחם, המינימום שיש לנו, לוקחים מאיתנו. טור כואב

"תמונת המציאות תמשיך להיות ותתעצם לגלוית נוף עגומה של מעגל עוני שיתרחב ואנשים שיחטטו בפחי אשפה בכדי למצוא שאריות אוכל וביגוד לילדיהם". מירי גפן זועקת על יוקר המחיה

נכון שבכל כלל יש יוצאים מן הכלל.

נכון שישנם אנשים שהכרית האורטופדית שלהם נשארת באותה תנוחה בה הניחו עליהם מראשותיהם לשנת לילה שלווה ועמוקה, האנשים אשר מסיימים בקלות את החודש וישנים טוב בלילה.

אבל ישנם אנשים ששנתם נדדה בלילה. רבות מחשבות בליבם, הם אינם יודעים מהיכן ישלמו את החשבונות שתלויים לראווה על מקרר ביתם המרוקן. החשבונות מהווים תזכורת התראתית מאיימת לניתוק החשמל, הגז, המים וכד' במעונם. לצערנו המציאות היום יומית מצביעה שמדובר ברובו של הכלל, אחינו. "לתפארת מדינת ישראל ויושביה".

למציאות הזו קוראים יוקר המחיה, מול עליבות גובה המשכורות המוצעות כבדיחה בשוק.

"שיצאו לעבוד", תגידו.

"הם מזמן עובדים", העולם משיב כהד מיותם.

צאת החמה מנרתיקה הפכה מזמן לצהרי היום של העמלים לפת לחמם. "שקיעת החמה" הפכה לכמעט חצות הליל מבחינת מותשות כוחם ונפשם של האנשים הנאלצים לעבוד בכמה עבודות או אפילו בעבודה אחת רבת שעות בשביל להביא מינימום פת לחם למחיית משפחתם.

יהיו כאלו שיפקחו עיני עגל בתדהמה וישאלו: "למה התכוונה המשוררת בכתיבתה"? אותם אלו שישאלו משתייכים לאחוז התושבים אשר התמזל מזלם בחיים ומרוויחים פת לחמם ב"כפית של זהב". רוב הציבור יבין את הכתוב ודי להבנה בקודים.

"יוקר המחיה" זה השם הנכון למציאות חיים העצובה של שנות האלפיים.

פתרון עלוב נמצא למגרדי הזוזים עבור תשלום המיסים למדינה. העלאת המס למוצרי המחיה ולאמצעי הקיום כמו: חשמל, מים וכו'.

במקום הפחתת המס, בחרו בהעלותו. בכך מצמצמים את החמצן שבקושי זורם גם כך לחיי הציבור שגם כך נאבק על קיומו או השרדותו היומיומית.

מדינת חלם תקראו לזה. או לחילופין מדוייק יותר זו מדינה חסרת אנושיות או חסרת לב רגיש לתושביה.

משחק אינטרסים או משחק חתימת הישגי חוקים מלאכותי חסר הגיון אנושי, אשר עלול להוריד שאולה את הציבור שגם כך חייו בבחינת "עני כמת".

האבסורד הגדול ש"בעל המאה נחשב לבעל הדעה".

אדם שכיסו אינו מרעיש ממצלצלין מרגיש שאין לו את הזכות להרעיש בדעה הכי הגיונית ומוצדקת.

"הפחיתו". בכדי שיהא אופציה לחיות, לגדול ואף קצת לנשום.

התקשורת חוגגת עם יוקר המחיה. העלאת המס מספקת להם חומר צהבהב ששל הפגנת בסמל "אפודים צהובים".

אז נכון שצבע "צהוב" מסמל זריחה ואור, אך הפעם צבעו הצהוב של האפוד מסמל צעקה לאוזניים, אולי חירשות מ"בקשת סיוע".

"תפחיתו בשביל שנוכל לחיות, תעזרו לנו".

תמונת המציאות תמשיך להיות ותתעצם לגלוית נוף עגומה של מעגל עוני שיתרחב ואנשים שיחטטו בפחי אשפה בכדי למצוא שאריות אוכל וביגוד לילדיהם.

מעגל העוני יגדל. מקבצי נדבות יתרבו, בתים יתפרקו, נוער נושר יתרבה ועוד ועוד.

השותפים לרצח החיים הזה באשמת הצרכנים. אל תקנו! פשוט תפסיקו לקנות!

פת במלח נאכל שבוע, שבועיים וגם אם חודש. תרתמו את הכח שלכם בשביל להוכיח שגם מחוסרי ה"מאה" יש להם דעה.

אולי יצליחו לסתום פיות מלאכול ימים ספורים, אך בכוחו של הציבור להוכיח שאין סתימת פיות לאנשים עם לב ובעלי משפחות.

יוקר המחיה – העלאת המס. האם באמת חשבתם שזה הפלסטר, היוד והפתרון לפצעי המחיה היומיומית ומנת חמצן של הציבור?

קשה יש גם בלחם, וגם את זה קשה כבר לאכול!

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מדינת מושחתים . הם יושבים על השיבר עם משכורות מנופחות מה זה בשבילם עוד כמה שקלים הוצאה

    אנשים חיים בהישרדות יומיומית והם מחליטים להטביע אותם שוב. אכזריות
    לא פלא שיורדי הארץ מתרבים. אנו במדינה שמתעללת באזרחיה

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב