ביה"ד הארצי: אין לכפות על עובד להשתמש בשעון נוכחות ביומטרי

החתמת שעון נוכחות ביומטרי עלולה לפגוע בפרטיות העובד{חוק ומשפט}

פסיקה עקרונית ודרמטית של בית הדין הארצי לעבודה בכל הנוגע לאפשרות המעסיק לפקח על עובדיו: בית הדין הארצי פסק היום (ד') כי החתמת שעון נוכחות ביומטרי במקום העבודה עלולה לפגוע בפרטיותו של העובד, ואסר על עיריית קלנסווה לחייב את עובדות העירייה למסור טביעת אצבע לשם שימוש בשעון ביומטרי.


בבית הדין האזורי לעבודה נדונו שתי בקשות צד בסכסוך קיבוצי שעניינן בשעון נוכחות ביומטרי ("השעון הביומטרי") שהתקינה עיריית קלנסווה ("העירייה") ובכפייתה את עובדות החינוך בעיר למסור טביעות אצבע לשם שימוש בשעון הביומטרי. בית הדין האזורי קבע כי העירייה רשאית לבצע רישום נוכחות באמצעות השעון הביומטרי, וכי היא אינה מחויבת להיוועץ בעניין זה עם נציגות העובדים.

ההסתדרות הגישה ערעור על פסק הדין. במסגרת הערעור בבית הדין הארצי לעבודה התייצבו והגישו את עמדותיהם היועץ המשפטי לממשלה, מרכז השלטון המקומי, עמותת "קו לעובד", האגודה לזכויות האזרח בישראל, התאחדות התעשיינים ולשכת התיאום של הארגונים הכלכליים.

בית הדין הארצי קיבל את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית הדין האזורי וקבע כי "כפיית עובדות החינוך על-ידי העירייה למסור טביעת אצבע לשם שימוש בשעון הביומטרי, תוך איום (ומימושו) לשלול את שכרן אם לא יעשו כן, מגלמת בתוכה פגיעה שלא כדין בזכותן לפרטיות ובזכותן לאוטונומיה על גופן, ומהווה הפרה מצד העירייה של חובות תום-הלב וההגינות המוגברות המוטלות עליה כמעסיקה… דרישת העירייה מעובדות החינוך למסור טביעות אצבע לשם שימוש בשעון הביומטרי מבוטלת… על העירייה להפסיק את השימוש בשעון הביומטרי".

בפסק הדין נקבעו כמה קביעות עקרוניות. לפי פסק הדין, בין היתר, "טביעת אצבע היא מידע ביומטרי, וככזו אצורים בה נתונים אנושיים פיזיולוגיים ייחודיים, והיא משמשת מפתח למידע אישי רב… טביעת אצבע היא מידע פרטי-אישי של אדם, ומסירתה לאחר פוגעת, כבר בעצם המסירה, בפרטיות ובאוטונומיה של המוסר. פגיעה נוספת ונפרדת בפרטיות ובאוטונומיה נגרמת כתוצאה מהסיכון הכבד לשימוש לרעה בטביעת האצבע או לשימוש בה שלא למטרה שלשמה נמסרה… השילוב של אופיו הייחודי של המידע מחד, ואובדן השליטה עליו מאידך, הוא-הוא היוצר את הפגיעה הן בפרטיות והן באוטונומיה".

עוד נקבע כי מאחר שטביעת אצבע היא מידע אישי, "חולשות עליה הוראות החקיקה והפסיקה הרלוונטיות לזכות לפרטיות, ובראשן הוראת סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, הקובעת כי 'לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו'. לצד הוראה זו חלה הוראת סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם, הקובעת, בין היתר, כי 'כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו', וכן חלות יתר הנורמות המתייחסות לזכות לפרטיות ולאוטונומיה המוכרות במשפט המקובל הישראלי".

לדברי בית הדין הארצי, את הזכות לפרטיות ואת הזכות לאוטונומיה ניתן להגביל רק בחוק (או מכוחו) וכן "בהקשר של הזכות לפרטיות ובתלות בעניין, בהסכמה פרטנית שאינה מנוגדת לתקנת הציבור".

בית הדין הותיר בצריך עיון את השאלה אם ניתן להגביל את הזכות לפרטיות בהסכמה קיבוצית.

לגופם של דברים, בנסיבות העניין נקבע כאמור כי אין בנמצא "כל הוראה שבדין הקובעת באופן מפורש כי מעסיק רשאי לדרוש מעובד טביעת אצבע (או כל מידע ביומטרי אחר), או המחייבת עובד למסור למעסיקו מידע שכזה, לא בכלל ולא לשם שימוש במערכת נוכחות ביומטרית בפרט".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.