בימים ההם ובזמן הזה – מיומנה של גברת B

האם גם היא כך מרגישה? היש קשר בין מדד האושר הסיפוק והשמחה ככל שמשקיעים יותר ממון בשמחה? ואיפה השמחה יותר אמיתית ושלימה ומחזיקה זמן רב יותר?

אני זוכרת את זה כמו היום. זה היה יום שישי, שעות ספורות לפני כניסת השבת. ימים ספורים לאחר אירוסיה של אחותי הקטנה. באתי עם משפחתי לבלות את השבת אצל הוריי עם הכלה והחתן הטריים.
עוד אנו עולים עם עוללנו וטפנו. אבי חלף על פנינו בעודו מספיק להגיד לנו כי הוא חייב לקפוץ לגמ״ח להשאלת ציוד רפואי ונעלם במורד המדרגות. ברור שדאגתי. מה שהתחוור לי תגלו בהמשך….

השבוע חגגנו לבתנו מסיבת בת מצווה. הכל החל לפני חודשיים עת התחלתי לברר עם חברותיי, שכנותיי, ואמהות של חברות של בתי מה ״הולך״ היום בבת מצוות?
רשימת ה״מושגים״ שנחתה עליי כללה: השכרת שמלות , די-ג׳יי, מפעילה, פעילויות יצירה לבנות, טקס כניסה של כלת בת המצווה בפאר והדר, טקסי הפרשת חלה, איפור (כן…כן…) וסידור שיער, קליפ, אלבום (בוק בלעז) של תמונות, מגנטים למזכרת, בר-מתוקים שעולה בר-מינן, סידורי בלונים, קונפטי בצבעים, מזכרות. שכחתי משהו???

ישבתי מול שלל המידע והעליתי זכרונות ממסיבת בת המצווה שלי.
בין הסלון של בית ילדותי למבואת הכניסה היתה מחיצת עץ כבדה ודקורטיבית שאך באירועים מיוחדים באמת היו פותחים אותה. או אז, היה הסלון מכפיל את גודלו לכדי 24 מטר רבוע.
בת המצווה שלי היה אירוע מספיק מכונן בשביל לפתוח את המחיצה.
שולחנות בית כנסת הוצמדו לצד אחד של הסלון, כוסו במפת טרלין לבנה וחגיגית והועמסו במיטב מטעמי המטבח היהודי: קיגל, טשולנט, הרינג (דג מלוח), בקבוקי שתיה ופירות. בלונים הודבקו על התקרה עם דבק נייר ששיווה להם מראה של בלוני הליום יוקרתיים.
גולת הערב היתה עת שכנתי דורית הביאה לנו עוגה בצורת אקורדיון (כלי הנגינה עליו ניגנתי 8 שנים יותר מדי) והוא קישט במלוא הדרו את השולחן העמוס לעייפה.
את השמלה אותה לבשתי אימי תפרה לי בכבודה ובעצמה. ונתנה לי לבחור את הבדים לבד. אחרי הכל, אני כבר בת 12 ויכולה להיות אחראית לפאדיחות שלי-בעצמי.
אחי, היה בתפקיד ״המפעילה״. תפקידו היה להפעיל את הטייפ-דאבל-קאסט עם שירים שהוכנו מראש. את דרשת בת המצווה אותה הכנתי לגמרי לבדי, עמדתי וקראתי בגאון ובגאווה. וכשאחרון האורחים הלך, פתחתי את כל המתנות שקיבלתי. והשמחה היתה רבה.
את סכום הכסף שקיבלתי (71$ !!!) אבא הבטיח ״לשמור״ לי. לימים בכל הזדמנות הקנטתי אותו על כך שהוא עדיין ״שומר״ לי עליהם….

והנה, חלפו עברו להם 30 שנים ביעף. ובתי בת שתיים עשרה.
שלא תבינו לא נכון, את המסיבה של בתי חגגנו כמיטב המסורת העכשוית. עם סידורי בלונים ומפעילה וקייטרינג משובח. היתה לה תסרוקת יפה ושמלה הדורה. וכל המשפחה נרגשת ומוכנה. דקה לפני שיצאנו מביתנו לכיוון אולם בית הספר, מספר דפיקות בדלת, חבר של אבי עומד בפתח: ״אבא שלך שלח את זה״. אמר. מוסר לי מעטפה ונעלם. מופתעת אני פותחת את המעטפה ובפנים פתק קטן: ״סיימתי לשמור״ ומאחוריו נחים להם 71$ ישנים ומהואים בצבעי ירוק שחור. שהחזירו אותי באחת 30 שנים לאחור. חייכתי. המעגל נסגר.

לאירוסיי עם בחיר ליבי קיבלתי זר. ארוסי הלך במצוות אימו לחנות הפרחים הקטנה במורד הרחוב עם 300 שקלים חדשים. כשרחל בעלת החנות שמעה שהיא צריכה להכין זר ב-300 שקלים, היא נעלה את דלת הכניסה והפכה את השלט הקטן שעל הדלת מ-״פתוח״ ל-״סגור״. שהרי באחת כל מלאי הפרחים בחנות נמכר בשביל הזר שלי.

היא גיבבה בצורה נטולת חן לחלוטין את כל סוגי הציפורנים (סוג של פרח פשוט המופיע בשלל צבעים לא קשורים לכלום) שהיו לה בחנות לצורה של משולש שווה שוקיים ענק.
המונומנט הוצג באולם ונצטלם היטב כרקע לחתן לכלה ולמשפחתם המאושרת.

עשר שנים בלבד לאחר מכן, אחותי הקטנה התארסה. בשניה בה נכנסנו לאולם לא יכולנו שלא להבחין בזר כלה או יותר נכון ערוגת כלה שהוצבה באולם.
על שני שולחנות צמודים הונחו בזה אחר זה אגרטלי זכוכית גבוהים ונמוכים, שמנים ותפוחים. עגולים ושטוחים. בכולם היו אינסוף פרחי צבעוני אציליים בצבע ורוד עדין. ממש שטיח של צבעונים יפהפיים. ורק באגרטל אחד צר וגבוה במיוחד שחו להם דגיגונים וורודים בדיוק בצבע של הפרחים.
הזר היה מופלא! מסיבת האירוסין נגמרה. ושני מלצרים קיבלו טיפ שמן מאד בשביל להעמיס את הזר על כל סניפיו במכונית.
לאחר מכן, כולנו נסענו לעזור להעלות את מרכיבי הזר לבית הורי ולשחזרו שם לשם הצגתו בשבת לכל האורחים שיבואו לאחל מזל טוב.

וכך, ביום שישי, אני פוגשת את אבי רץ כאמור במורד המדרגות בדרכו לגמ״ח ציוד רפואי.
מישחזר עם בלון חמצן גדול התברר העניין. הדגים באגרטל הגבוה החלו מתים בזה אחר זה. לאחר יעוץ קצר עם דגולוג מומחה הסתבר שסיבת המוות -העדר חמצן בתחתית האגרטל.
צינורית החמצן השתלשלה במהירות מטה לתוך האגרטל והפיכה חיים חדשים בזר האירוסין.

מסיבת בת המצווה של בתי בעיצומה ואני יושבת בינות המנה הראשונה לשניה ומהרהרת וביני לבין עצמי תוהה. וכמו מתבקשת ההשוואה בין בת המצווה שלי לשלה. כמה הייתי מאושרת אז. האם גם היא כך מרגישה? היש קשר בין מדד האושר הסיפוק והשמחה ככל שמשקיעים יותר ממון בשמחה? ואיפה השמחה יותר אמיתית ושלימה ומחזיקה זמן רב יותר? ויש בי קצת געגוע לפשטות לתמימות לנאיביות ההיא. מבלי הצורך להמציא את עצמנו מחדש.
מסתבר ששתי דרכים גורמות לנו לחוש תחושת של אושר.
לאגור הרבה או להשתוקק למעט…
ואיפה ממוקמת אני?

להערות ולהארות אשמח לשמוע מכם: Giveret.b@gmail.com

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.