ביקורת בונה – כיצד? התובנה הזוגית בחיי הפרשה

כמה פעמים אנו רוצים לומר הערה כלשהי לבן זוגנו אך החשש שמא היא לא תתקבל מונע אותנו מלעשות זאת? הרב ליאור סיבי במאמר : ביקורת בונה – כיצד? ילמד אתכם איך לעשות זאת הצורה נכונה.

בסוף פרשתנו בהעלותך אנו קוראים על כך שמרים ואהרן מדברים על אחיהם – משה רבינו; מדוע פרש הוא מציפורה אשתו? אם בגלל שנביא הוא?! הלא גם אנו נביאים ולא פרשנו מדרך ארץ?! הקב"ה שומע דבריהם, יורד בעמוד ענן, עומד פתח האוהל וקורא 'אהרן ומרים', ומשיצאו, אמר: "שמעו נא דברי", ורק אז החל בתוכחתו אליהם.

ברש"י עמד על המילה 'נא' וכתב: "אין 'נא' אלא לשון בקשה". מוסיף רבי אליהו מזרחי [הרא"ם] – גדול פרשני רש"י וכותב: "אף על פי שדברי ה' יתברך עמהם פה היו בכעס [כמו שכתוב בסמוך: "ויחר אף ה' בם"], אפילו הכי מלת "נא", שכתובה בפסוק זה, אינו אלא לשון בקשה, שדיבר עמהם דבריו בנחת ובפיוס, כדי שישמעו כל דבריו, שאילו היה מדבר עמהם דבריו בכעס, לא היו נשמעים. וזהו שאמרו: אין 'נא' אלא לשון בקשה. והרי דברים קל וחומר: ומה אם מי שאמר והיה העולם אמר דבריו בתחנונים, קל וחומר לבשר ודם"!

והדברים מבהילים… גם אם המבוקר הוא אהרן או מרים, והמבקר הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, בכל זאת, אם הביקורת תיאמר מתוך כעס היא לא תתקבל ולא יהיה בה שום תועלת, וכדברי רבי אליהו מזרחי: "שדיבר עמהם דבריו בנחת ובפיוס, כדי שישמעו כל דבריו, שאילו היה מדבר עמהם דבריו בכעס, לא היו נשמעים"!

כמה לקח ומוסר השכל צריכים אנו ללמוד מכאן כשברצוננו להעביר ביקורת כלשהי על מעשיו או על התנהגותו של בן זוגנו!

הלא כבר אמרו חז"ל (ערכין טז:): "תמֵה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה… תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". כלומר, ירידת הדורות חלה בשני מישורים: גם אצל מי שמקבל תוכחה, שבדור ההוא היה תמֵה התנא אם יש מי שראוי לתואר 'מקבל תוכחה'. וגם אצל מי שמוכיח, אשר גם בזה יש תמיהה האם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. ואם יש ספק במקבל התוכחה – האם יקבלה, הרי שכבר הגענו לקיום דברי התנא בגמרא יבמות (סה:): "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע", ואם אתה לא בטוח שהוא ישמע ויקבל תוכחתך, מי התיר לך להעיר לו?

אמנם, מוטלת החובה ההדדית על בני הזוג לדאוג כל אחד לעתידו הרוחני של בן זוגו. ואם כן, כיצד יעירו ויבקרו זה את זה, בצורה שתועיל ותביא לידי שינוי ולא חלילה תגרום להיפך?

תשובה לכך כתב הרמב"ם (ה' דעות פרק ו הלכה ז): "המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא".

כותב לנו הרמב"ם כי יש שלושה כללים בסיסיים בהעברת – וממילא בקבלת – הביקורת:
1) "צריך להוכיחו בינו לבין עצמו" – חובה להעביר את הביקורת בצורה מכובדת; "בינו לבין עצמו", מבלי שישמעו אחרים ויתבייש בכך המבוקר.

2) "וידבר לו בנחת ובלשון רכה" – ביקורת הנאמרת מתוך כעס או בלשון קשה סיכוייה להתקבל אפסיים! ["בימינו אין קשות נשמעים". קביעה זו מיוחסת לרבינו חיים מוולוז'ין זצוק"ל, שכתבהּ לפני כמאתיים שנה; מעניין לדעת מה היה אומר הגר"ח מוולוז'ין "בימינו" של היום…?].

3) "ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו" – כשבן הזוג יהיה בטוח שבביקורתך אתה דואג אך ורק לטובתו יהיה לו קל הרבה יותר לקבל את דבריך.

לסיכום:
כשבמאת האחוזים תחוש שאתה והערותיך – למען בן זוגך ולטובתו וגם הוא עצמו ידע וירגיש כך. כשתעשה זאת בצורה מכובדת ומכבדת, "בינו לבין עצמו", בנחת ובלשון רכה, אז ירגיש בזה גם בן זוגך, וזהו הסוד שיגרום לתוכחתך להתקבל אצלו בלב פתוח וברצון אמיתי לשינוי!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.