והגדת לבנך • בלעדי ב"קוקר": פאנל חינוכי עם האדמו"ר מצאנז – שאלות בעניני חינוך שהופנו אליו והוא השיב על הכל – מרתק

דברי הדרכה נפלאים ומחכימים מהאדמו"ר מצאנז בעת הפאנל החינוכי בועידת בני היכלא דחסידי צאנז שהתקיים לפני כשבועיים..

תחילה האריך האדמו"ר בדברי תורה מענינא דיומא, וכשסיים העלה הרה"ג ר' אהרן יוסף הלברשטאם ר"מ בישיבת צאנז לצעירים בב"ב כמה שאלות בעניני חינוך שהופנו על ידי המשתתפים, וזהו תוכן הדברים בלעדי ל"קוקר":

על האבא לספר סיפורי צדיקים ודברי תורה לילדיו וזה עוזר מאוד לחינוכם 

הגר"א הלברשטאם: בזמננו שרוב בני אדם טרודים מאד בכל ימות השבוע ועמוסים במלאכה, כמעט ואין אז זמן ראוי להקדיש לקרבה עם הילדים. מאידך, סעודות השבת הם זמן שמתאים בדיוק למטרה זו, לשוחח עם הילדים, לשמוע מהם מה שעבר עליהם במשך השבוע, לשיר עמהם ולספר סיפורים וכו'. אבל יש אומרים שאולי סעודות השבת צריכות להיות במתכונת כפי שהיינו רגילים תמיד, כסעודת שבת גרידא, ולא להשתמש בה עבור מטרות אחרות?.

האדמו"ר מצאנז: פשוט וברור שכל אחד צריך לנצל את הזמן של סעודות שבת על מנת להרבות קשר וקירבה עם בניו. לצורך כך ראוי לכל אחד להקדיש לו ביום ה' או
ביום ו' זמן של משך כשעה, להכין לעצמו מה שרוצה לדבר עם בניו בשבת זו, וטוב שיבחר נושא מסויים – כמו לדוגמא על מדות טובות, חסד, וותרנות, או על תורה
ותפילה – ויביא על זה דברי תורה וסיפורים. כמובן שצריך להתאים זאת לפי שנות הילדים, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, כשלגדולים יכול לומר דברי תורה עמוקים יותר, ואילו לקטנים יאמר מה שמתאים להם לפי הבנתם והשגתם. כמובן שיש להקדיש דברים גם עבור הבנות, שיבינו אף הן את מה שמדבר.

שהאבא יראה להכין אותם הדברים ולשיח אותם בנעימות
עוד אומר האדמו"ר: בהכרח שעל האב להכין עצמו לזה, כי הילדים מבחינים אם הדברים נאמרים מן השפה ולחוץ ושאביהם כבר מחכה לסיים הסעודה, או שהכין עצמו כדבעי והוא נהנה לישב ולשוחח עמהם. לכן נכון מאד להכין דברים עם
תוכן ועם לימוד ומוסר השכל ולא דברים של מה בכך.
על פי רוב, דברים הנאמרים בנעימות ובאווירה טובה בסעודות השבת, נשמעים יותר מאשר אם יאמרם בפרטיות לאחד מבניו. לכן כשרוצה להוכיח לאחד מבניו בענין מסויים, יכול להמתין לליל שבת, ואז ירחיב לדבר בענין זה באופן מושכל, מבלי שכולם יבינו למי הדברים אמורים, וכך יהיו הדברים מתקבלים על הלב.
ברור הדבר שבדורנו, ראשית החינוך הוא הקירבה הנפשית עם הילדים, שזה מקשר את הילדים יחדיו וגורם להם לאהוב את הבית ואת המשפחה. כל אותם שהתנהגו עם ילדיהם באהבה ובחמימות, מנעו הרבה מקרים קשים שעלולים לצוץ במשך השנים.

האדמו"ר מזהיר בכל  לשון של בקשה: גם אם הילדים חלילה לא נוהגים כמו שצריך, ח"ו מלהרחיקם או להתנהג אליהם בדרך של זילזול, רק לאהוב אותם:

ומספר: היו לי כמה מקרים של אבות שבאו להתאונן על בנים שרואים אצלם איזה ירידה ה"י, ואמרתי להם בכל תוקף שבשום אופן לא יראו להם פנים חמורות סבר, למרות הקושי שבדבר, אלא יביעו אהבתם אליהם, ואני הייתי מוכן להיות זה שגוער כשצריך, כי ככל היותר לא יהא חסיד שלי, אבל אם אביו יוציאו מן הבית הרי יגיע אל הרחוב ותוצאותיו מי ישורנו ח"ו. וכל אלו ששמעו לקולי, הרוויחו מזה, כי בדרך כלל לאחר תקופה, פעם קצרה ופעם ארוכה יותר, הבן תופס את עצמו ומטיב מעשיו, אולם זאת רק כאשר יודע שיש לו מקום ובית שאוהבים אותו ומצפים עליו, משא"כ אם יודע שגם שם אין סובלים אותו, שאז אין לו שום רצון לשוב לביתו ולמשפחתו, ועל זה אמרו חז"ל (תמיד לב, א) איזהו חכם הרואה את הנולד.

הגר"א הלברשטאם: אצל כמה מהחסידים בחסידות יש מבוכה מסויימת אם אפשר להוסיף בסעודות השבת עוד זמירות ושירים, לשיר עם הילדים, כי שגור לומר "צאנז איז נאר תורה" [צאנז זה רק תורה] ומעולם לא היה דרכנו להרבות בניגונים… כאשר מאידך ניגונים ושירי ערגה וכיסופין הם אמצעי גדול לקירוב הלבבות?.

האדמו"ר: מי שטוען כך, אינו יודע מהו סח ואין הוא בקי לידע מהו דרך צאנז… כמובן שעיקר הדגש היה על לימוד התורה, אבל אצל החסידים היה תמיד דרך של להרבות
בשירה וזמרה, וכבר היה אחד שעשה חשבון שבמשך יום השבת, אצל אבי בעל השפע חיים מצאנז  זי"ע, כשיצרפו את הזמן שהיו מזמרים אצלו בשבת, משלום עליכם עד לאחר קל מסתתר, יצא משך כארבע שעות, ואילו בשנים הראשונות
כשעוד היה כוחו במותניו היו שרים הרבה יותר. פשוט דלא זו בלבד שאין בזה סתירה לתורה, אלא שגם זה חלק מהתורה, כי תורה מלשון הוראה, והתוצאה היא העיקר. כמובן שאין לעשות מעיקר טפל ומטפל עיקר, ומי שירצה לישב ולשיר כמה שעות בכל יום, כמובן שאין זה ראוי, אבל לישב עוד שעה או יותר עם בניו ולשיר עמהם, זהו דבר טוב מאד, ואפשר גם לשלב קצת דברי תורה בין הניגונים.

 

האדמו''ר מצאנז זצ''ל ולידו בנו האדמו''ר
לתת לילדים לומר תורה בשולחן השבת זה גורם ומעודד את הצלחתם
הגר"א הלברשטאם: איך אפשר לעודד ולעורר את הילדים שיאמרו אף הם דברי תורה בסעודות השבת?

האדמו"ר: בזמננו, ברוב המקומות, המלמדים בתלמוד תורה מוסרים כמה דברי תורה לילדים, שיוכלו לחזור עליהם בסעודות השבת. אכן לא כל הילדים יש להם כשרון
ויכולת לומר הדברי תורה, ולכן צריך האב להראות לו את הערכתו ואת הנאתו לבנו כשאומר דברי תורה, ויכול להפליג בפניו על העונג שבת שגרם לו עם הדבר תורה
שאמר וכו', וכך יקבל הבן חשק ורצון לומר גם בשבת הבאה, כי הרי סוף כל סוף כל ילד מטבעו רוצה למצוא חן בעיני אביו והוא חפץ לשמוע ממנו דברי שבח ותהילה.
בזמננו ישנם ספרים הרבה מיוחדים לילדים, עם ליקוט של דברי תורה, יש שמיועדים לגיל צעיר ממש ויש שטובים גם לילדים גדולים וגם לבחורים וכו', וצריך לעודד את הילד כבר מערב שבת שיכין לעצמו דבר תורה לומר בסעודות השבת, וכאמור שכאשר הילד יראה שנהנים מדבריו, הוא יתאמץ ביותר.

השואל: אב שהשיא כבר כמה מבניו והם באים לאכול אצלו סעודות שבת. אחד מהם הוא בן תורה ותלמיד חכם והוא אוהב לפלפל וכו', ואילו הבן השני אינו במדרגה זו.
האם ראוי לאב לומר מקודם הסעודה לבנו הת"ח שיניח לו לנהל את השיחות בדברי תורה, כדי שיוכל לדבר גם עם הבן השני לפי מה שהוא יודע, וזאת בכדי שבניו שיושבים שם יראו גם את אביהם מדבר בלימוד, או אין זה ראוי לעשות כן?

האדמו"ר: צריכים להכיר את המציאות באותה משפחה, וקשה לומר בזה הוראה כללית. מצד אחד ברור שצריך להחשיב את התלמיד חכם, ואי אפשר לבטל לגמרי את מעמדו בגלל שאחיו לא למד [כמובן כל מקרה לגופו של ענין], אבל כמובן שזה צריך להיעשות בהשכל ובתבונה, ובעוד שעם בנו הת"ח ידבר על רשב"א ומנחת
חינוך, הרי שעם בנו השני יכול לדבר יותר מילי דאגדתא בכדי שאף הוא ירגיש שותף שם, וכמובן שבניו יראו אותו מדבר דברי תורה, שהרי צריך לתת לכל אחד הזדמנות להתבטא בדברי תורה. וכמובן שכל זה צריך לעשות בחכמה ותבונה, שלא תצא ח"ו שום פגיעה מתחת ידו, ושכל זה ייעשה באופן שלא ירגיש הבן השני שכאשר מדברים אתו צריכים לרדת ברמה וכדומה.
שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך

השואל: יש פעמים שאדם רואה התנהגות בלתי נאותה אצל נכדיו כשבאים אליו לסעודת השבת יחד עם אביהם, כגון שיושבים לפעמים שלא באופן הראוי לסעודת שבת. האם נכון הדבר שהסב יעיר, והאם בכלל צריך להוכיח לנכדיו ?

האדמו"ר: כשאביהם נמצא איתם, עדיף שלא יאמר להם מוסר בפניו, אבל כשהנכדים באים לבדם, הרי הכתוב אומר (דברים לב, ז) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמר לך. אכן כיום לדאבוננו אין זה מקובל כל כך שאומרים מוסר לנכדים, ולפעמים יש שהבנים אינם אוהבים שאביהם מתערב בחינוך בניהם, אבל ברור שיש אופנים
שהאדם יכול להוכיח את נכדיו, כמובן בדרכי נועם ולא באופן שהנכד יאבד החשק לבוא עוד אל זקנו, ולא יוכיחו על כל דבר קטן שרואה אצלו, אבל מפעם לפעם יכול
לומר לו דברי הדרכה במאור פנים ולא לגעור בו ברבים בעת סעודת השבת לעיני שאר המשתתפים.
בענין של לישב בסעודת השבת עם מלבוש עליון וכו', אכן אפשר להיות יהודי טוב גם בלי זה, אבל להיות חסידישער יוד [יהודי חסידי] אי אפשר, ולכן כדאי שיספר לו על איך
שנראה סעודות שבת אצל צדיקים ואצל חסידים ואנשי מעשה, ולא יאמר זאת כתוכחה אלא כסיפור בעלמא, וגם לא בשעה שהנכד יושב בלי מגבעת, וכך יחלחלו
הדברים למוחו כעובדא שיש לקבלה וללמוד ממנה, ולא כתוכחה ומוסר שעלול לפגוע בו.

השואל: האם לבנים הנשואים יש מקום להעיר כשרואים דבר שאינו כהוגן?

האדמו"ר: לא מצינו שמצות חינוך הבנים נפסק לאחר החתונה, אך כמובן שזה צריך להיות בעדינות יתירה, וכמו שאין דומה כשמעיר לבנו בן ח' שנים לבנו בן י"ג שנים, כן צריך להיות אחרת כשמעיר לבנו הנשוי, אבל ברור שעל פי תורה ועל פי אמת מחוייבים לומר כשצריך, וכאמור שיהיה בדעת ותבונה בכדי שיתקבלו הדברים על הלב.

השואל: מה יעשה האב שרואה בסעודות השבת שבנו יושב בקרירות ושאינו נלהב ואינו נמשך לזמירות ולאווירת השבת המרוממת? איך אפשר לגרום לו להשתתף
וליטול חלק בסעודות השבת?

האדמו"ר: יש לידע שלא תמיד בהכרח שקרירות כזו מורה על קרירות באידישקייט, כי ישנם שטבעם אין רואים עליהם התלהבות וחמימות. אמנם כמובן שצריך לנסות
למשוך את לבו ככל האפשר, כגון לנגן ניגונים החביבים עליו, וצריך לזה יגיעה רבה, ולהנעים לו ככל האפשר.
לא כדאי להעיר לילד אם רואים שאינו מתפלל, רק בנעימות ובסובלנות, אם מלחיצים אותו אז כשיגדל הוא יפרוק הכל מעליו.

הכי חשוב שהאבות יראו לבניהם דוגמא אמיתית של תפילה בכוונה ועבודת ה', כי מה שהבן רואה אצל האב כך הוא נוהג

השואל: ישנם הרבה אבות שכואב להם על שבשעת התפילה, אף שהם בעצמם משתדלים להתפלל באופן הראוי, רואים הם את בניהם שעומדים בלי שום חי י יות
והתלהבות, אלא בקושי מביטים בסידור ומוציאים איזה תיבות מפיהם, ורצונם לדעת, איך אפשר להשפיע על הבנים בענין התפילה?

האדמו"ר: אבי זי"ע היה רגיל לחזור בענין זה מה שאמר הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, שיש לתמוה על ההבדל בין בתי המדרש של המתקדמים והמשכילים לבתי מדרש של חסידים, שבבתי המדרש של המתקדמים, האבות מחזיקים את בניהם אצלם ומפקחים עליהם כל שעת התפילה שיתפללו כהוגן ולא יסירו עיניהם מהסידור, אבל לבסוף, כשהבנים גדלים, הם פורקים מעליהם עול תפילה לגמרי. לעומת זאת, בבתי מדרש של חסידים האבות מתפללים בקול גדול ובהתלהבות, בלי להשגיח כל כך על הילדים שמשחקים ביניהם, אבל בסופו של דבר, כשאלו הילדים גדלים ומתבגרים, הם נמשכים להתפלל בהתלהבות הראויה כדוגמת אבותיהם. והלא דבר הוא, היכן הם פירות החינוך שמשקיעים המתקדמים בילדיהם, וכיצד נמשכים בני החסידים להתפלל כראוי, בלי שיחנכו אותם לכך.
הסביר הרב מלובלין זצ"ל, כי טבעו של כל ילד הוא להיראות כמו אביו ולעשות כמעשיו, ולכן ילדי המתקדמים שרואים את אבותיהם משוחחים ואינם מתפללים אלא דואגים רק שילדיהם יתפללו, אף הם, כל זמן שנתונים תחת מרותם, הם מחויבים בלית ברירה להתפלל, אבל מיד כשיוצאים מרשותם הם פורקים עול ואינם מתפללים, כשם שאבותיהם לא התפללו. אבל בני החסידים שרואים את אבותיהם מתפללים בהתלהבות וברשפי אש כשמרוב התלהבותם שוכחים הם מכל הסובב אותם, מתמלאים יראת הכבוד כלפיהם, וכשרק מתגדלים ונוטשים מעשי ילדותם, מיד נמשכים להתפלל באותה צורה שראו את אבותיהם מתפללים. עכ"ד.
אכן כך הוא אצל רובא דרובא, שכאשר הילדים רואים את אביהם מתפלל כהוגן, בחמימות ובהתלהבות, מתוך יראה וכובד ראש, ולא כמצות אנשים מלומדה ואינו
מפסיק בדיבור ומסתובב בחוץ וכו', הרי זה משפיע עליהם, במוקדם או במאוחר, ואף הם למדים ממנו איך שצריכים להתפלל.
צורת התנהגותו של האב היא כלל ראשון בחינוך, כי מה שהבן רואה אצל אביו זה נתפס אצלו כסמל ודוגמא שכך צריך לעשות. לכן אם האב בעצמו אינו מתפלל באופן
הראוי, אין שום עצה אחרת לחנך את בנו לתפילה, כי בנו יחקה אותו ויעשה כמעשיו. לפעמים רואה אני בני אדם שמשוחחים בשעת התפילה, וכשהם מבחינים שאני
מביט בהם הם משתתקים, ואני תמה לעצמי, וכי ממני הם צריכים לפחד, הרי מלבד שיש בזה ענין של מורא שמים צריכים הם לירא ולפחד מבניהם שמביטים בהם
ולמדים ממעשיהם. בנוסף לזה טוב לספר להם ענינים מצדיקים על עבודת התפילה, בכדי שיהיו להם השגות איך שצריכים להתפלל.
על ההורים לטפל בילדיהם שיש להם קשיים בתחומים שונים, כי בעיות לא נעלמות מעצמם רק גדלות יותר כשהם מתבגרים.

צאנז

כשנשאל האדמו"ר בענין  נטילת ריטלין תשובתו היתה כי על אף שיש בזה תועלת, בכל אופן כל מקרה לגופו, כי לפעמים גם זה לא מועיל.
השואל: ישנם הורים שמתעלמים מחולשות שונות שיש לבנם ואף אינם רוצים לשמוע על כך שלבנם יש איזה בעיה שצריכים לטפל בה, וממילא הם מזניחים זאת וזה גורם שהבעיה תתעצם ותתגבר במשך השנים. במיוחד הוא כשמדובר בנטילת "ריטלין", שישנם הורים שכלל אינם רוצים לשמוע מזה. איך אפשר להסביר לאבות את חשיבות הענין?

האדמו"ר: בדרך כלל התנהגות כזו נובעת מכך שהאב אינו יכול להשלים עם כך שיש לו בן שצריכים לטפל בו, ובעבור זה הוא גורם לבנו סבל וקושי שיכולים למנוע.
רואים בחוש הרבה ילדים שהיו להם קשיים, הן בגוף והן בהבנה וכו', והוריהם השקיעו בהם במסירות רבה באופנים שונים עד שזכו לראות שיפור גדול. כמעט כל
המקרים אפשר לפתור על ידי טיפול ראוי, וחבל על אלו הילדים שמזניחים אותם ומניחים להם לגדול עם הקשיים שיש להם, שכן בעיות אינן נעלמות מעצמן אלא הם גדלות והולכות במשך הזמן.
כמובן שהאב צריך לשפוך שיחו לפני אבינו שבשמים, אבל מוטל עליו לדעת שלא כל הבנים שוים, יש מוצלחים יותר ויש מוצלחים פחות, ואדרבה, עליו מוטל החוב לעשות ככל יכולתו להטיב עם בניו בכל האמצעים האפשריים. לפום צערא אגרא (אבות ה, כב) וככל שמשקיעים יותר, רואים יותר תוצאות טובות.
לגבי נושא ה"ריטאלין", בוודאי אי אפשר לומר בזה הוראה כללית, כי מצד אחד יש בו תועלת, אך יש גם שאינו מועיל, ולכן צריך לבדוק כל מקרה לגופו של ענין.

השואל: בזמננו מסוכן מאד להניח לילדים לשחק יותר מדי ברחוב, כי הפגעים שם רבים מאד. גם לשלוח אותם לשחק אצל חברים אין זה אפשר, כי גם מי שנראה כירא ושלם, לפעמים יש לו דעות אחרות. איך אפשר להסביר זאת לילדים, שיבינו שמוכרחים להישאר בבית, כי הרחוב מסוכן ושלא על כל אחד אפשר לסמוך, כשזה עלול לגרום להם חשדנות יתירה שאסור לסמוך על שום אדם?

האדמו"ר: בזמננו קל מאד לפסול את הכלל, אך אין צורך להפליג כל כך שממש אי אפשר לשלוח את הילדים לשהות אצל חברים, ואדרבה, אם יש בית שיודע שההנהגה שם היא כראוי כמו אצלו, ושהאב והאם יש להם אחריות על בניהם כמו שהוא מרגיש אחריות על בניו, אין שום מניעה לשלוח הילדים לשם, ובשעת הצורך
ילווה אותם עד לבית חברו.
ולגבי השהות הרחוב, אכן המצב הוא כך לדאבוננו, ובאמת שכבר לפני כמה דורות הפליגו צדיקים בחומר הענין של זוהמת הרחוב, כמסופר על הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא זי"ע שהיה סותם חלונות ביתו ואוטם אותם בקרשים ווילונות והשתמש רק לאור הנר, בהטעימו שאינו יכול לסבול את אויר העולם המזוהם והטמא. גם בכל פעם
שנזקק לנסוע לעיירה אחרת, נסע רק בערב שבת, סמוך לזמן הדלקת נרות והגיע ממש בכניסת השבת, מהטעם שאז האויר כבר מזוכך ומטוהר מעט, וחסידיו ידעו שאם רבם צריך להגיע למקום מרוחק, עליו לצאת כמה שבועות קודם לכן, כדי שבכל יום שישי יוכל לנסוע מעט עד שכעבור מספר שבועות יגיע למחוז חפצו.
אפשר להסביר לילד בטוב טעם ודעת, למה אין זה נאה ויאה לילד שכמותו לשהות ברחוב – בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה', שזה נחוץ מאד בזמננו – כי יש שם ילדים
שאינם מתאימים לו ושאין ראוי שיתחבר עמהם וכו', וכמובן לדאוג שיהיה להם מה לעשות ולהתעסק בבית.
וזה מכבר התרעמתי על הקונים לבניהם 'ביציקלעך' (אופניים) או בדומה לזה, שגורמים לבניהם לשהות יותר ברחוב, ושיכירו עוד כמה רחובות שלא היו שם עד אז.
הקשר של האב עם הבן נוצר הרבה על ידי שהאב לומד עם בנו והוא מעורב עם מה שקורה עמו בתלמוד תורה וכו'.

הדרכים בהם יוכל האב לגרום לקשר רוחני עם בנותיו

השואל: במה אפשר לגרום לקשר של האב עם בתו, שהרי בוודאי אין הוא בקי במקצועות השונות שהבנות לומדות? האדמו"ר: כיום לומדים גם עם הבנות מקצועות שונות בתורה, ובזה יכול האב להיות מקושר יותר עם בנותיו, על ידי שידבר עמהן אודות לימודים אלו [אכן אצלנו בבית החינוך לבנות אין לומדים כל כך לימודי קודש כמו בשאר בתי החינוך, כי כבר אמרו חז"ל (סוטה כא, ב) כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות (ועי' שו"ת דברי יציב, יורה דעה, סימן קלט)]. אך גם יכול לדבר עמהן בעניני השקפה, מדות טובות, צניעות ודרכי אבות ואמהות.

להרגיל הילד כי יש שעה קבועה לילך לישון

השואל: ישנם הרבה ילדים ובחורים שקשה להם בקומם משנתם להתגבר כארי לעבודת ה', כשהסיבה לכך היא שהולכים לישון בשעה מאוחרת. איך אפשר להסבירלהם את חשיבות הענין של שינה בשעה מוקדמת?

האדמו"ר: על פי רוב, כאשר הבן רואה באביו שהוא אינו מבטל ומעביר זמן לריק, וגם בשעות הערב שהוא בבית הוא לומד או מסייע אך אינו מעביר זמנו בהבלים, לומד ממנו הבן על חשיבות הזמן וממילא לא יתבטל בלילה וילך לישון בשעה מוקדמת. אבי זי"ע דרש רבות, וכן אמר בשם צדיקים, כי הדרך הנכונה היא לילך לישון בשעה מוקדמת ולקום בשעה מוקדמת, ולא כאלו שעושים להיפוך. וזאת צריכים להתחיל בגיל צעיר מאד, כי מי שרגיל בהיותו בן י"ג שנים לישון בשעה מאוחרת, יקשה עליו מאד לשנות טבעו והרגלו, ולכן צריכים להרגיל שמיד בשעה המיועדת יקרא קריאת שמע וילך לישון.

בריב בין הילדים יש להקפיד לא להתערב לטובת אחד מהם רק באופן שוה

השואל: ישנם מומחים הסוברים שכאשר ילדים רבים ביניהם,אין להורים להתערב, רק כשהמצב מחמיר ביותר. מה הדעה הנכונה בזה? וכן קורה אצל ילדים גדולים שיש אצלם התמרמרות על שתמיד דורשים מהם לוותר לאחיהם הקטנים, ובמה אפשר להניח דעתם?

האדמו"ר: ברור שאין בזה שום צד של חינוך שהילדים רואים שהם רבים ביניהם ואביהם אינו מתערב ומניח להם להתקוטט. האב צריך להפריד ולהשכין שלום, אך כמובן בדעה ובתבונה, כי יתכן שלפעמים על ידי התערבותו יתהווה מחלוקת של ג' צדדים במקום ב' צדדים עד כה… צריך להקפיד שלא להצדיק תמיד ילד מסויים, ולא שכאשר רואה את הקטן בוכה אזי בהכרח שהגדול אשם וצריכים לגעור בו. כללו של דבר, שצריכים לילך לפי השכל ולא לפי הרגש, ואכן אם לפעמים מבין שצריך להתעלם, יכול להעלים עין, אבל לא שיניח להם לריב בכל פעם.

ולגבי הגדולים שדורשים מהם לוותר לאחיהם הקטנים, גם זאת אפשר לעשות באופן שלא יגרום להתמרמרות, כגון שיתן לו יותר זכיות, ויקח אותו עמו למקומות שונים שאינו לוקח את שאר הבנים, ויאמר לו שמחשיב אותו שהוא גדול אבל עם זה יש בזה גם התחייבויות וכו'.

 

האדם הוא בעל בחירה, ולכן יש לו בעצמו להתפלל על הצלחה בחינוך בניו

השואל: לא מצינו בתפילה שתיקנו בקשה מיוחדת על בנים טובים, וברור שבלי תפילה אי אפשר לזכות לכלום. אם כן היכן בתפילה צריך לבקש על בנים טובים? ולמה אכן לא התקינו על זה בקשה מיוחדת?

האדמו"ר: שמעתי פעם מאבי זי"ע שיחה שלימה על כך שכל תפילה של כל אדם יש לה כוונה אחרת המתאימה לאותו אדם במצבו וגילו, וכגון בחור בישיבה, כל הבקשות שלו בתפילת שמונה הם על תורה, כי גם הבקשה על רפואה היינו בתורה וגם פרנסה היינו בתורה כי אין עני אלא בדעת (נדרים מא, א ) וכו'. וכן הוא אצל כל אדם באשר הוא [וזהו כמובן מלבד פירוש המילות בפשטות] לכן צריך האדם בכל מצב לייחד בקשותיו לבנים טובים, שזהו עיקר האדם להעמיד תולדות יראים ושלמים
ההולכים בדרך ה' לעשות צדקה ומשפט. יש אומרים שבברכת ברכנו ה"א במעשי ידינו וכו', יש לכוון על הבנים.

טעם הדבר שלא תיקנו תפילה מיוחדת לבנים טובים ותלמידי חכמים, יש לומר שזהו מטעם שהאדם הוא בעל בחירה, ואכן האב צריך להשקיע כל כוחו בחינוך הבנים, אבל בשביל התוצאות צריך הבן בעצמו לעמול ולבחור בטוב.
אכן נחוץ מאד להשריש בקרבנו, שהתפילה היא יסוד הכל, יסוד היהדות, ואי אפשר להצליח בשום דבר, ברוחניות ובגשמיות, בגוף ובנפש, בלא לשפוך שיח בתפילה ותחנונים לפני הבוכ"ע. ועל אחת כמה וכמה בסוגיית החינוך המורכבת כל כך, בפרט בדורנו, שהאדם מוכרח להתפלל ולבקש מה' שיהא בעזרו ושינחהו בדרך הנכונה והישרה ושלא תצא תקבל ומכשול תחת ידו.
צריכים לידע ששום תפילה אינה הולכת לאיבוד. שום בקשה ושום אנחה, שום תחינה ושום דמעה, שום זעקת "באשעפער העלף", כי הכל עולה למעלה ופועל איזה פעולה. כן ידוע שיש שתמהים ושואלים איזה תועלת יש מתפילותיהם על הגאולה השלימה, הלא זה קרוב לאלפיים שנה מבקשים על הגאולה, והיו צדיקים קדושי עליון שביקשו על כך במשך כל הדורות ולא נענו, ומה יוסיפו התפילות שלנו. אבל האמת אינו כן, כי רק הקב"ה היודע תעלומות הוא היודע כמה תפילות ובקשות צריכות להתאסף בשביל להביא את הגאולה, ויתכן שכל תפילה שנראית כזעירה וקטנה, מסוגלת להיות
המכריעה להחיש את הישועה.

השי"ת יעזור ויהי נועם ה' עלינו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.