"במותם ציוו עלינו- את החיים" / אתי קצבורג

"כשתחושת הביחד שלנו כעם, תתחזק ותחצה מגזרים, עדות, דעות ופוליטיקה, אנו נדע שניצחנו, אמנם שלושה ילדים תמימים ואומללים אבדו לנו, אבל במותם ציוו עלינו להיות אחד, יחד, כמשפחה".

בשבע בערב, כשסנוניות ראשונות החלו להופיע ברשתות החברתיות, זה היה נראה רציני מאוד ואמיתי מדי. כשהוסר צו איסור הפרסום, הבנתי שזה נגמר. את התחושה קשה לתאר ונראה, כי זאת התחושה שעברה בכל עם ישראל, תחושת אכזבה נוראית של משהו שרצינו מאד שיקרה, שייחלנו, התפללנו, שווענו, עקבנו אחרי כל בדל מידע, עשינו כל דבר אפשרי, לזכותם והצלתם, וזה התנפץ בקול רעש גדול ודממה דקה.

ואז,אז הגיע הבכי הגדול לצד המפץ, ללב קשה לעמוד במעמסה כזו, כאב עצום לצד אכזבה. כעס גדול ותחושת אובדן שלא ניתן לתאר במילים.

גם תחושת הילדים, הייתה אותנטית וכאובה, הקטנה בת הארבע, בשאלת תם: "אמא למה ה' עשה את זה? ולמה הגויים הרגו את היהודים"?

בן העשר שאומר: "מחר אביא לבית הספר המון עוגות וכולם יבואו ללמוד משניות בכיתה שלי לעילוי נשמתם, אבל, אמא התפללנו כל יום, נסענו לכותל, לאן הלכה התפילה"?

התחושות של כולנו זהות, והאמת שכולנו לא ממש מבינים, אך מאמינים כי כל מהלך כזה מגיע מלמעלה, ומחושבן היטב,וכמו המשפט שאמרה אשה אחת, אם חסרת אונים, אך מלאה באמונה ובגבורה, לאותם תינוקות של בית רבן, במשפט אחד היא הסבירה לקטנים ולגדולים שבינינו כי "ה' לא עובד אצלנו", התפילות התקבלו, קרעו שמיים ופעלו את פעולתם אך לנו עיני בשר ודם קשה להבין ולראות.

הספונטניות בה יצאו אנשים לככרות, אתמול, באבל לאומי הוכיחה מעל הכל כי אנו עם אחד, מאוחדים , חובשי כיפה לצד גלויי ראש, ראסטות לצד מטפחות. הוויכוחים, השנאה, ההסתה, השוני, דבר לא ממש משנה או רלוונטי, כולנו מאוחדים– אל מול עם אכזר וצמא דם שרצח שלוש מבניננו בדם קר, בשנאה, ברוע וקבר ביחד אחים, ילדים, רק בגלל היהדות שלהם.

בשנת 2014, אנו חיים במדינה בה ילדים קטנים מגיל אפס, נולדים למציאות של "אללה אכבר". בה מלמדים אותם לשנוא את היאהוד, מתחנכים על ברכי קיצוניים ושאהידים, והתוצאות לא מאחרות לבא, מדינת ישמעל.

בשנת 2014 אנו חיים במדינה בה ילדים מגיל אפס צריכים להחזיק בסלולר, רק בכדי שנדע היכן הם בכל רגע נתון, חלק מתוכנית הלימוד זה כללי התנהגות במצב מלחמה, ופעילות בחדרים מוגני ירי. מאבטחים בכל פינה. להיות עם חופשי בארצינו??

אנו עם אחד, ומול אסון טראגי שכזה, אמצעי הלחימה היחיד שלנו הוא לשים הכל בצד, להתחבר ליהודי שבתוכינו, להמשיך את אפקט החיבוק שכולנו חשנו היטב ב- 18 ימים טרופים. כשתחושת הביחד שלנו כעם תתחזק ותחצה מגזרים, עדות, דעות ופוליטיקה, אנו נדע שניצחנו, אמנם שלושה ילדים תמימים ואומללים אבדו לנו, אבל במותם ציוו עלינו להיות אחד, יחד, כמשפחה. ובמשפחה, כמו במשפחה, למרות חילוקי הדעות, הריבים, נשארים יחד.

רק בצורה הזו כמו ארבעת המינים האגודים באגודה אחת, כל אחד כל כך שונה, אך מאוגד יחד. כך מאוגדים, מאוחדים ואוהבים, נעמוד איתנים ונחושים אל מול מדינת הטרור שצמחה אצלנו פרא, בחצר האחורית של הבית.

ה' ייקום דמם.

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כתיבה אמיתית,רצינית .לא מתוך תחושת נקם ,אלא מתוך ידיעה מהי דרך התורה.
    נשתדל ליישם את הדברים בכתבה.
    ויבולע המוות לנצח ובא לציון גואל.

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב