דרעי ניצח את בנט / מתי טוכפלד

מופע הציניות והסחטנות של הפוליטיקאים הישראלים הסתיים, והקואליציה החדשה של נתניהו יוצאת לדרך / מתי טוכפלד

יריב לוין, חבר צוות המו"מ הקואליציוני מטעם הליכוד, שהגיע ליום האחרון של המגעים כבר חצי מעולף עם 40 מעלות חום, לא היה היחיד שנעשה חולה מסאגת המו"מ הבלתי נגמרת.

החודש וחצי שעברו מאז הבחירות התבזבזו על ברברת של כלום ושום דבר, במופע ציניות וסחטנות שלא נראה כמותו, ושבסופו נותרו בעיקר שורה ארוכה של פוליטיקאים ממורמרים וציבור אדיש.

אמנם ממשלה הנשענת על חודו של קול מצטיירת ככזו שתלך תמיד על הגבול, עם חשש תמידי שתיפול בצד הלא נכון של הגדר, ועם קרב שבועי על כל הצעת חוק וכל יוזמה, אולם ממשלה כזאת עשויה להתגלות כממשלה יציבה, שבה כל ח"כ מבין שהוא יכול להיות זה שיביא לנפילתה.

ממשלת בגין נשענה על רוב של 61 ושרדה שלוש שנים. בזמן הזה היא ניהלה את מלחמת לבנון, שנחשבה למלחמה הראשונה מאז קום המדינה שהיתה שנויה במחלוקת כבר בזמן אמת בעיני ציבור גדול.

ממשלת בגין העבירה, למרות הרוב המצומק שעליו נשענה, את חוק רמת הגולן, ששינה את מפת ישראל מאז ועד היום, כשקבע כי רמת הגולן שנכבשה ב־1967 היא חלק בלתי נפרד מהמדינה.

אבל לא רק מהלכים חיוביים קידמו ממשלות של 61 ח"כים. ממשלת רבין ניצלה את הרוב הדחוק שלה לקדם את הסכמי אוסלו. מהלך פוליטי שנוי במחלוקת שאת מחירו אנו משלמים עד היום.

אין לדעת לאיזה כיוון ייקח נתניהו את ממשלת ה־61 שהקים השבוע, ואם תצליח להעביר מהלכים כבדי משקל כמו שתי קודמותיה, של רבין ושל בגין. וגם אין לדעת אם השינויים שעברה המערכת הפוליטית מאז ועד היום לא הביאו להרעה בשאלת הסיכוי של הממשלה הנוכחית ליציבות.

גיוס כללי קבוע

אחד הדברים שבטוח השתנו מאז, ולא לחיוב, זה אובדן הבושה של חברי הכנסת. אם בעבר דרישה לתיק או תפקיד היתה מוצנעת בחדרי חדרים, היום היא נאמרת בריש גלי.

מספיק שאחד מחברי הכנסת בקואליציה, נניח מהליכוד, יגיע למסקנה שלהיכנס לתפקיד "המורד" יסייע לו בהתמודדות הפנימית בתוך המפלגה כדי לזעזע את המערכת.

בממשלה הנשענת על 61 ח"כים, כל שבוע הופך לזירת קרב ולמלחמה על כל קול. ביום שני הממשלה מצביעה על הצעות חוק ממשלתיות. חלקן יהיו נתונים במחלוקת קשה עם האופוזיציה.

במקרה של גיוס כללי בצד אחד, ייאלצו ראשי הצד השני להכריז על גיוס כללי משלהם. אין נסיעות לחו"ל. אין חופשות מחלה. כל ח"כית שתצא לחופשת לידה עשויה לחולל מהומה אם לא יימצא צדיק מהאופוזיציה שיסכים להתקזז איתה.
בימי רביעי מפילה הקואליציה את כל הצעות החוק הפרטיות שהונחו באותו שבוע ושלא קיבלו את הסכמת הממשלה לאישורן. כשמדובר על חודו של קול, ייתכן שראש הממשלה עצמו ייאלץ לשבת שעות במליאה כדי להבטיח את הפלת החוקים, שמאחר שאין יד מכוונת מאחוריהם עלותם עשויה להסתכם במיליארדים.

זה אולי ייקח קצת זמן להתרגל, אולם כאשר כל ח"כ יבין שבידו להכריע את הכף לכאן או לכאן, עשויים כולם להידבק אחד לשני בחיבוק חזק ולא להרפות. מה שאמור להקל את העניין הוא העובדה כי הקואליציה שהוקמה הומוגנית מאוד וחבריה רואים עין בעין כמעט בכל נושא: לא לוויתורים מדיניים, לא לפגיעה בדת, וכך גם בנושאים הכלכליים – הרי צריך זכוכית מגדלת כדי למצוא הבדלים בין משה כחלון לאריה דרעי במדיניות כלכלית.

עכשיו בנט ייזהר

מה שיכול להעיב על העבודה המשותפת, מלבד הרוב הקטנטן, הוא המשקעים שנוצרו כתוצאה מההסכמים הקואליציוניים.

אחרי חודש וחצי של עליות ומורדות, מי זוכר היום את הכעס של הליכוד על דרישותיו המופרזות של כחלון ועל ההתעקשויות הקטנוניות של דרעי, כאשר מי שהביא את כל אלה לכדי אמנות של ממש הוא יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, שלא ידע לעצור בזמן את תיאבון התיקים והביא בכישרון רב גם את הממשלה הנוכחית, כמו את הקודמת, להתחיל ברגל שמאל עם מתיחות וכעסים אדירים בין מרכיביה.

פרשת אלי אוחנה היתה אמורה, לראשונה, להכניס את בנט לפרופורציה. קרקע המציאות אמרה לו בפעם הראשונה מאז נכנס לפוליטיקה: "נעים להכיר, גם אני פה".

מהפרשה ההיא הוא עוד לא התאושש לגמרי, ומאז ועד היום בנט פגיע יותר. מכיר יותר בגבולות הכוח. אם לפני מקרה אוחנה הרגיש יו"ר הבית היהודי שהוא יכול לצפצף לגמרי על בוחריו ולדאוג לקדם אך ורק את עצמו, הרי אחריה הוא נהיה זהיר הרבה יותר, ויהיר הרבה פחות. לפחות למראית עין.

מאז הבחירות, שבהן ספג מפלה שלא העריך את עוצמתה (הרי את מערכת הבחירות הוא התחיל עם 17 מנדטים בסקרים), הקפיד בנט לשדר לחברי מפלגתו כי הם יכולים לסמוך עליו הפעם. שהוא ונתניהו ילכו יחד ולא בכאסח, וכי למרות שעניינים אלה הם ממנו והלאה, הפעם ידאג לא רק לכיסאותיו (כמו שבפעם הקודמת ריפד את לשכתו בלא פחות משלושה תיקים), אלא גם לציבור שולחיו.

לכן הקפיד בנט להתראיין על הצורך במשרד הדתות והאחריות על הדיינים, והשיא היה כשניאות לקחת על עצמו את תיק החינוך, שאליו התייחס, וכנראה עודנו, בחוסר רצון מופגן.

אולם במקביל לראיונות ולאיומים חוצבי הלהבות, בחדר המו"מ עם הליכוד ויתר על הדתות, על הדיינים ועל כל מה שרק מריח כמו נושאי דת ומגזר, למעשה כבר מהרגע הראשון.

מייד לאחר הבחירות, בעודו מפנטז על משרדי החוץ והביטחון, החל לפמפם באתרי הבית של הציונות הדתית, שבהם הוא שולט ביד רמה, קולות של בכי ונהי, על כך שהליכוד לא סופר אותו ונתניהו מחרים אותו, כשהכל נועד להכשיר את הרגע שבו יוכל לדרוש, בגיבוי מגזרי, עוד תיקים וכיבודים לעצמו ולשותפתו איילת שקד.

בניגוד לרושם שנוצר, הודעתו של ליברמן שאינו נכנס לממשלה לא הביאה כל הזדמנות אמיתית לבנט כדי לדרוש עוד ועוד. הרי גם אם ליברמן היה נכנס, ללא הבית היהודי לא היתה ממשלה. נתניהו היה זקוק לבנט מהרגע הראשון, עם ליברמן או בלעדיו.

מייד אחרי ההודעה של ליברמן החל בנט בהתייעצויות קדחתניות כיצד להגיב למהלך. האם לסגור עם מה שסוכם עד כה, או לפתוח הכל מחדש. לבנט היה חשוב להסתיר את שיקוליו מהסיעה. לכן החליט לכנס את חברי הכנסת לישיבה סגורה בשעות הלילה המאוחרות, לתת להם להוציא קיטור על נתניהו שקיפח אותם והעניק את הדתות ואת הדיינים לדרעי, ולהעביר החלטה שמסמיכה אותו לנהל מו"מ באופן בלעדי.

מה שחברי הסיעה לא ידעו הוא שלא נתניהו העניק לדרעי את סמכויותיו בתחום הדתות אלא בנט, שלא היה מעוניין בהן. במהלך פגישת המו"מ בין צוותי המפלגות ביום ראשון, הציגו נציגי הליכוד את ההסכמים המסתמנים עם דרעי לקראת חתימה אפשרית איתו ביום למחרת.

בין השאר נאמר שם כי האחריות לדיינים תועבר ממשרד המשפטים למשרד דתות שבשליטת דרעי. אם אלי בן דהן היה שומע על כך בזמן אמת – היה מזדעק מייד. אבל בנט דאג שלא יהיה בלופ. שהדבר ייוודע לו רק לאחר מעשה. כך חלפו 24 שעות ללא כל תגובה מצד הבית היהודי, אולם כשדרעי חתם על ההסכם מיהרו בנט, שקד ומקורביהם לחמם את כל היתר ולהאשים את נתניהו בפגיעה במגזר.

כך היה גם במשבר של הרגע האחרון, כשבנט החליט כי לפני השבעת הממשלה עליו להוריד את ראש הממשלה על ברכיו ולסחוט ממנו עוד תיק. בעוד שחבריו גיבו אותו לעמוד על האינטרסים של המגזר בנושא הדתות והדיינים, בחר בנט לדרוש את תיק החוץ או הביטחון, ובסוף נאלץ להסתפק בתיק המשפטים עבור שקד.

למרות שאיפותיו להתמנות לתפקידים אלה, חששו היה שדאגה לעצמו בלבד תיראה בעין שלילית (כזכור, לקח מפרשת אוחנה). מה גם שמשרד המשפטים נחשב לשלל נאה מאוד בעיני חברי המגזר, המייחלים לרפורמות בבג"ץ ולמינוי יועמ"ש ימני יותר.

בנט יצא מהמו"מ כשידו על העליונה. אמנם מינויו לשר החוץ ייאלץ להמתין, אך ביחס למפלגה של שמונה מנדטים, הישגיו האישיים לא רעים בכלל. טובים יותר אף מהישגיו בממשלה הקודמת. לציונות הדתית, מאידך, לא יצא דבר וחצי דבר מהישגיו הרבים, בדיוק כמו בממשלה הקודמת.

בליכוד יחכו לעבודה
אבל על הדרך, המו"מ הקשוח והמוצלח שניהל בנט הביא לאובדן מרכזי חשוב מבחינתו: רצונם של הליכודניקים לראות אותו בממשלה ולא את בוז'י הרצוג.

בתחילת הדרך חששו רבים ממצביעי הליכוד כי נתניהו יעדיף ממשלה רחבה יותר עם הרצוג מאשר ממשלה הומוגנית יותר עם בנט. לשמחתם, ראש הממשלה בחר באופציה השנייה. המחשבה שגורלה של ממשלת הימין יהיה תלוי בהרצוג, לבני וחבריהם הטרידה את מנוחתם, ומה רווח להם כשהתברר שנותרו בחוץ.

אולם כעת הם כבר סבורים אחרת. אם נתניהו יעיף בעוד כמה חודשים את הבית היהודי ויכניס את העבודה – הם ימחאו לו כפיים. אף אחד לא אומר שזה אכן יקרה, אולם בנט, שהיה יכול ליהנות מסוג של תעודת ביטוח מחברי הליכוד, איבד את זה בהתקף התאוותנות הבלתי נשלט שפקד אותו בישורת האחרונה.

שיטת נתניהו לניהול מו"מ על ידי מתיחת כולם עד קצה גבול הזמן האפשרי לא הוכיחה את עצמה. במקום שדרישות השותפות יירדו ככל שעובר הזמן, הן רק עלו מיום ליום.

בחוכמת הבדיעבד, שכולם נהנים להשתמש בה, אפשר לומר כי אם היה מנהל את המו"מ באופן קצר וחד – היה יכול לנצל את ההלם שפקד את המערכת הפוליטית מהניצחון האדיר של הליכוד בבחירות ולהרכיב ממשלה במחירי סוף עונה. אבל אחרי חודש וחצי, ההישג מתעמעם, כל אחד רואה מה השני השיג ודורש יותר, ובסוף הליכוד נשאר עם הרבה שרים, אבל עם תיקים לא הכי מושכים.

לא בטוח שאפשר היה בזמן אמת לעלות על כל המוקשים. בסך הכל צוות המו"מ של הליכוד הורכב מאנשים בעלי ניסיון רב בפתיחת פלונטרים פוליטיים. ללא קשר אם אוהבים את התוצאות הסופיות או שלא, איש אינו יכול לטעון שנתניהו טעה כשמינה איש מהם.

אחת הבעיות המרכזיות של המו"מ הנוכחי היתה היעדר האלטרנטיבה. למרות 30 המנדטים של הליכוד, היה ברור כי מפלגת העבודה לא בתמונה, וכך גם יאיר לפיד וודאי שלא מרצ. המפלגות השותפות ידעו וניצלו את זה.

כך הצליח משה כחלון להשיג מלבד תיק האוצר, גם תיק בינוני נוסף – השיכון, וגם לפצל את תיק הפנים ולהעביר נתח חשוב ממנו לידיו. ומכיוון שעם האוכל בא התיאבון, דרעי דרש פיצוי על תיק הפנים שנלקח ממנו, ואחריהם בנט עם הדרישה לשר החוץ או הביטחון.

ליברמן, נגד רצון מצביעיו
אולם דבר אחד היה על השותפים הקואליציוניים לזהות כבר מהרגע הראשון. ואם לא ברגע הראשון אז לכל הפחות ברגע השני, ודאי לא ברגע האחרון כפי שקרה – שהמריחות של ליברמן לא נועדו להשיג תיק כזה או אחר, אלא להגיש לנתניהו נקמה על מגש, להישאר בחוץ, ולמוטט את מחנה הימין מבפנים.

בהיסטוריה של הפרות האמון של הפוליטיקאים בבוחריהם אחרי הבחירות, נדמה שלא היתה גניבת דעת ברמה כזאת, נטולת כל בושה, ומהירה כל כך, כמו מעשה הרמייה של ליברמן, כשהחליט להישאר לצידם של הרצוג, לבני, גלאון ואיימן עודה, כאופוזיציה נגד ממשלת הימין.

הרי לא 99 אחוזים ממצביעי ישראל ביתנו, אלא 100 אחוזים מהם הצביעו לו מתוך כוונה לחזק את הימין בראשות נתניהו. כשנפתלי בנט האשים אותו במהלך העימות הטלוויזיוני של ראשי המפלגות בערוץ 2 שהוא לא ימני מספיק, ליברמן ממש נעלב.

אחרי פלירטוט קטן עם השמאל לאחר נפילת הממשלה, בזמן שחשב שניתן יהיה להרכיב קואליציה חלופית עם הרצוג ברוטציה, יחד עם יאיר לפיד והחרדים, מיהר לעשות "לימין שור", ושייך את עצמו באופן מוחלט למחנה הלאומי.
לפני פחות מחודשיים, במהלך ביקור במערת המכפלה בחברון, אמר ליברמן: "אני רואה את עצמי חלק בלתי נפרד מהמחנה הלאומי". עם תחילת מערכת הבחירות אמר: "מפלגתי נאמנה לעקרונות הרוויזיוניסטיים. אנחנו שייכים למחנה הלאומי".

המחנה הלאומי קיבל בבחירות 67 מנדטים. יותר אם מחשיבים את שלושת המנדטים של יחד בראשות אלי ישי, שלא עברה את אחוז החסימה. לראשונה זה שנים רבות מאוד היתה הזדמנות להקמת ממשלה על טהרת הימין.

ליברמן עצמו התלונן לא פעם כי "הימין לא שולט באמת גם כשהוא מנצח בבחירות". קשה לקלוט שמי שמאלץ את נתניהו לחפש שותפים משמאל, שמן הסתם ישפיעו על המדיניות בנושא המדיני, הביטחוני והמשפטי, הוא ליברמן עצמו.
לפעמים מספיק לראות מיהם התומכים במהלך כדי להיווכח את מי הוא משרת. אחרי פרישתו של ליברמן, שיבחו אותו חברי יש עתיד, העבודה, מרצ וכן כלי התקשורת שפעלו ללא לאות להפלת שלטון נתניהו. סביר להניח שמרטין שלאף מחה כפיים מאוסטריה הרחוקה, ונוני מוזס פתח שמפניה בתל אביב.

המהלך של ליברמן החיה אפילו את פעילות העמותות, כן, אלה ממה שכונה "פרשת העמותות 2", שחלק מהן נמצאות עכשיו תחת חקירה של הסנאט ורשות המסים בארה"ב, אלה שנאלצו לקפל את הדגלים אחרי התבוסה הגדולה, שבו השבוע להניף אותם. ארגון V15 כבר הודיע על כנס תחייה מחודש בירושלים. ליברמן עורר אותם, אולי גם את מממניהם.

כל הסיבות שבהן נימק ליברמן את פרישתו לא מחזיקות מים. נתניהו מכר את המדינה לחרדים? הוא גם עשה הסכמים דומים ב־2009 וליברמן היה שם. יותר מכך, ליברמן היה שותף לממשלת אולמרט, שלא היתה ממשלה שהיטיבה עם החרדים יותר ממנה.

היא החזירה את משרד הדתות לחיים אחרי שהלך לעולמו בממשלת שרון, החזירה את קצבאות הילדים, הכירה בחינוך העצמאי ותיקצבה אותו במיליארדים, וגולת הכותרת: תיקצבה לראשונה מאז קום המדינה מוסדות חינוך לא רשמיים, הפועלים ללא הכרה של משרד החינוך וללא לימודי ליבה. ליברמן היה שם, ראה, שתק והצטרף.

גם הטיעונים המדיניים קלושים למדי. המצע שפירסם ליברמן לפני הבחירות תומך בחלוקת הארץ כולל חלוקת ירושלים. ליברמן הצביע בעד הקפאת הבנייה ביו"ש למשך 10 חודשים, תמך בכל המהלכים המדיניים שהוביל נתניהו ואף תקף אותו משמאל, יחד עם הרצוג ולבני, בנושא הנאום בקונגרס.

בכלל, דרכו המזגזגת של ליברמן מיצתה את עצמה. תוכנית השלום שלו, שנפרשה ערב הבחירות בהרחבה בכלי תקשורת מרכזי ואוהד במיוחד, נגנזה מהר מאוד כשהתברר שהימין נותר הבון־טון של הבחירות.

בערבים הוא לא טיפל וההתפרעויות בירושלים נעשו עניין של קבע דווקא בזמן שמפלגתו מחזיקה בתיק ביטחון הפנים, והחוק היחיד שהיה אמור לפגוע בהם, העלאת אחוז החסימה, שאותו הוביל בכל הכוח, דווקא חיזק אותם.

במסיבת העיתונאים המפותלת שקיים ביום שני, ובה הסביר את מהלכיו, הבהיר שר החוץ המתפטר כי בכוונתו לרוץ לעוד קדנציה. על איזו משבצת בדיוק? לתקוף את הממשלה על הכניעה לחרדים? הרי לפיד עשה על זה דוקטורט. לתקוף משמאל? בשביל זה יש את מפלגת העבודה ומרצ. מימין? איך בדיוק, אם במו ידיו פגע במחנה?

ליברמן כנראה בונה על תמיכה מאסיבית של התקשורת, שכבר החלה בחיבוקה החם והאוהד אחרי הודעת פרישתו. אולם תוצאות הבחירות האחרונות לימדו גם את כלי התקשורת העוצמתיים ביותר את גבולות הכוח.

יחימוביץ' הניחה אקדח
נתניהו יבקש להרחיב את הקואליציה כדי לא להסתמך על ח"כ בודד, ולשם כך הוא יפנה למפלגות השמאל או לחלקים מהן. את תיק החוץ ישאיר בידיו כפיתיון.

הרצוג משתוקק להיות הראשון שיעלה ברשתו אולם יש לו בעיה עם מפלגתו. תהליך של כניסה לממשלת הליכוד הפך לוויה דולורוזה של ראשי העבודה לדורותיהם. זה תמיד מלווה בייסורים ובתחושת אי נוחות.

מייד אחרי הכניסה לממשלה מתחילים אלה שנותרו ללא תפקידים ללחוץ לפרישה. כמה חודשים אחר כך, גם השרים מתחילים לזוז בחוסר נוחות בכיסאותיהם. התקשורת כמובן נכנסת לתפקיד זרז ההליכים כדי לוודא שאכן הפרישה המיוחלת קרובה, עד לסוף המר והבלתי נמנע.

בממשלת 67 מנדטים, הרצון להכניס את הרצוג היה יורד דרמטית. כעת, עם 61 מנדטים בלבד, הסיכויים לניסיונות אמיתיים להרחבת הקואליציה גבוהים ביותר. זה לא רק תיק החוץ ותפקידים נוספים, אלא הזדמנות היסטורית מבחינתם לבוא על חשבון הבית היהודי. ויתרה מכך, זו ההזדמנות היחידה של הרצוג להימנע בפריימריז לראשות המפלגה שייכפו עליו בעוד שנה.

האקדח, שהיה ברור שיישלף בשלב זה או אחר, אכן הוצג השבוע לקהל הרחב. הוא אמנם תלוי עדיין על הקיר, כחלק מהתפאורה, אולם אין לאיש ספק כי שעתו תגיע.

מי שהציבה ראשונה את האקדח על הקיר היתה שלי יחימוביץ'. המערכה הראשונה להדחת הרצוג החלה כשהחליטה להחרים את ישיבת הסיעה החגיגית שהתכנסה לרגל חידוש מושב הכנסת.

יחימוביץ' מעוניינת בשלב הראשון לנתק את הקשר בין מפלגת העבודה לציפי לבני. במהלך מערכת הבחירות היא בלעה את הצפרדע של לבני. עכשיו היא כבר לא מוכנה לשתוק. לבני לא נבחרה ליו"ר מפלגת העבודה בשום פורום, אז מה פתאום שהיא תדבר בפתח כל ישיבת סיעה. בכלל, איזה ערך מביאים איתה לבני, יואל חסון וכל היתר בזמן שהסיעה מתפקדת בזמן שיגרה, הרי גם בבחירות התברר שהביאו יותר נזק מתועלת.

החרמת ישיבת הסיעה היא רק השלב הראשון. יחימוביץ' דורשת להחזיר את שם הסיעה ל"עבודה", ולהיפטר מ"המחנה הציוני". היא גם דורשת כי קווי הגבול בנושאים הכלכליים והחברתיים יהיו ברורים ונהירים, ובהם, לדעתה, הפער בין העבודה לתנועה הוא כמו בין שמיים וארץ.

בשלב הזה מתנגדת יחימוביץ' לכניסת העבודה לממשלה, וייתכן שכך תישאר עמדתה עד סוף הקדנציה, אולם במידה שתהיה הזדמנות אמיתית להיכנס, כולל השפעה על מדיניות בתחום המדיני והכלכלי, מדוע שמפלגת העבודה תהיה כבולה לרצונותיה וגחמותיה של ציפי לבני, שבשאלת הכניסה לממשלה ולאחר מכן אף בסוגיית התיקים תדרוש לעצמה את התיק הבכיר אחרי הרצוג.

ההמשך יהיה דרישה לפריימריז לראשות המפלגה. הרצוג, מנגד, ינסה ככל הנראה להתחמק מכך בכל דרך. זה לא שמצבו במפלגה לא טוב, ועל פי הערכות שונות הוא עשוי לנצח גם הפעם, אולם בחירות הן אף פעם לא דבר רצוי ליו"ר מכהן, בשל יכולתן של התוצאות להפתיע מפעם לפעם. תשאלו את שמעון פרס.

אחת הדרכים הבטוחות להימנע מפריימריז היא להצטרף לממשלה ונשיאת תפקיד בכיר כמו שר החוץ. כשכולם שבעים, אין לאף אחד כוח למלחמות. עמיר פרץ אמנם נאלץ להתמודד בבחירות פנימיות שבהן גם הפסיד לאהוד ברק, אולם היה זה אחרי כישלון מלחמת לבנון השנייה, ועדת חקירה ממשלתית שמתחה עליו ביקורת קשה, ורמטכ"ל שהתפטר.

במשרד החוץ, לעומת זאת, אי אפשר להיכשל. שר החוץ יכול לא להצליח, אולם להיכשל בתפקיד זה – צריך להיות כישרוני ממש.

הרצוג משתוקק להיכנס לממשלה. עד כה המתין לראות אם יש לנתניהו ממשלה, שלא יקרה במקרה מצב שבו המנדט עובר אליו בתום התקופה. כעת, כשזה לא קרה, הוא בהחלט מעוניין לקבל הצעה. על פי הערכה הוא גם יקבל. על ההצעה להיות נדיבה מספיק על מנת שיוכל לרצות את חבריו, שצפויים להערים קשיים בנוגע למהלך.

בליכוד מחכים לתיקים
בליכוד שוררת בינתיים תחושת החמצה, וחלק מהבכירים מתלוננים על אופן ניהול המו"מ ועל תוצאותיו. אבל המכנה המשותף לכולם הוא: הציפייה לחלוקת התיקים.

אין ספק שזאב אלקין ויריב לוין יתמנו לשרים.אחד מהם יהיה גם ככל הנראה השר המקשר בין הממשלה לכנסת, תפקיד שעומד להיות רב־עוצמה בכנסת הנוכחית, לצידו של יו"ר הקואליציה.

ההערכה היא כי אחרי הרושם הראשוני של המו"מ, בעיקר הישורת האחרונה עם בנט, עם הזמן התחושות הבלתי נעימות יתפוגגו והממשלה תיכנס לשיגרת עבודה, עם שרים רבים לליכוד. 12 במספר. חמישה מכהנים ועוד שבעה שרים חדשים – רובם המוחלט לראשונה בחייהם.

ביום ראשון אמור נתניהו לזמן אליו את חברי הליכוד ולהודיע להם אילו מינויים קבע עבורם. בשבועיים האחרונים שוחח נתניהו כמעט עם כולם ושמע מהם על דרישותיהם וציפיותיהם. הבעיה המרכזית תהיה ריצוי הבכירים. יעלון אמנם יישאר בתפקידו וכך גם ישראל כץ – אם כי גם הוא ציפה בצדק לשדרוג במעמדו.

לגבי גלעד ארדן עדיין לא ברור, נכון לשעה זו, וזאת לאור חלוקת המשפטים לשקד – תפקיד שאליו היה מיועד יובל שטייניץ. ארדן היה צריך להתמנות לשר הפנים שיאוחד עם ביטחון הפנים. ההערכה כעת היא כי שטייניץ יתמנה לשר לביטחון הפנים, מה שמותיר את ארדן מרחף באוויר. המסר שהעביר נתניהו לארדן הוא כי בסופו של דבר יהיה מרוצה מהחבילה שיקבל. סילבן שלום יישאר גם הוא ככל הנראה בתפקידו כשר התשתיות והאנרגיה.

מלבד השרים המכהנים, יתמנו כאמור לשרים גם יריב לוין וזאב אלקין. תיק התיירות הוא הנחשק על ידיהם. ייתכן שהשני יקבל את הקליטה. נתניהו מעוניין מאוד שבני בגין יהיה לצידו בכל פורום ביטחוני בכיר שיוקם. לשם כך הוא צריך להתמנות לשר.

איוב קרא נתן פייט רציני בדבר הצורך למנות שר שאינו יהודי לממשלה. כעת יתכן מאוד שנתניהו ימלא את מבוקשו. דני דנון, שהסתכסך עם ראש הממשלה בקדנציה הקודמת, עבר לשתף איתו פעולה כבר בינואר השנה. גם הוא עשוי להתמנות לשר.

מסתמן כי לפחות שתיים מתוך שלוש הנשים בליכוד יהיו שרות. נתניהו היה רוצה את ציפי חוטובלי וגילה גמליאל. אולם מירי רגב הגיעה ראשונה בליכוד. היא גם עבדה קשה בבחירות.

מנגד, רגב לא היתה עד כה אפילו סגן שר, ואילו גמליאל וחוטובלי כבר היו. גמליאל מחזיקה הבטחה למינוי כבר מהקדנציה הקודמת. תיק התרבות והספורט על הפרק מבחינתה (כולל הטוטו). חוטובלי סייעה לו רבות במגזר הדתי. אם תתמנה – תהיה השרה הדתייה הראשונה בממשלות ישראל.

אופיר אקוניס מועמד רציני להחזיק בתיק התקשורת. צחי הנגבי סימן את עצמו כמועמד לשר החוץ, על פי הערכה כדי להתמנות לשר. תפקיד נוסף שיש בידי נתניהו הוא סגן שר החוץ כאשר אין שר חוץ מעליו. זאת כיוון שהוא עצמו יישאר בתפקיד בשלב זה. וגם חיים כץ מיועד לתפקיד שר – לראשונה מאז נכנס לפוליטיקה לפני 16 שנה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.