בנקים זה לא סלולר: על הפופוליזם של משה כחלון / אלי ציפורי

מערכת בחירות חדשה, אינספור טוענים לכתר ותרבות פופוליסטית ישנה / אלי ציפורי על ההבטחות המופרכות של המתמודדים

1. התוכנית-ההבטחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו להוריד ל-0% את המע"מ על מוצרי יסוד במזון תפסה את הכותרות הכלכליות של השבוע, אחרי שהציג אותה בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס".

אבל ההבטחה הכי מופרכת שנתן פוליטיקאי באותה ועידה הייתה דווקא של יצחק הרצוג, האיש שעשוי לעמוד בראש המפלגה הכי גדולה אחרי האיחוד עם לבני. הרצוג הבטיח להוריד את יוקר המחיה והדיור במדינת ישראל בתוך חצי שנה (!) מתחילת הקדנציה שלו כראש ממשלה. כיצד קורה שהרצוג, שמשווק את מנהיגתו כשקולה, אחראית ומאוזנת, מפריח לאוויר שטות כזאת? ייתכן שהרצוג גמר אומר בלבו להוריד מיד אחרי היבחרו את המע"מ ל-0%, לא רק למוצרי יסוד, אלא לכל המוצרים במשק כדי להוריד בבת אחת את יוקר המחיה; וייתכן גם שהחליט לשכנע באותות ובמופתים את הנגידה ד"ר קרנית פלוג להעלות את הריבית בבת אחת ב-4%-5% כדי לגרום לטלטלה בשוק הדיור.

הרי ברור גם להרצוג ששני הדברים הללו לא יקרו – לא בתוך חצי שנה, אפילו לא בתוך שנתיים-שלוש. ההסבר הכי טוב להבטחה שלו הוא בדיוק ההסבר שהוא וחבריו נותנים להבטחות נתניהו: שטויות של כלכלת בחירות.

את השותפה החדשה שלו, ציפי לבני, קשה "לתפוס" בכלכלת בחירות, כי לבני ממעטת להתבטא בנושאים כלכליים, ממעטת לדבר על קשיי ההישרדות והשחיקה הכלכלית של האנשים, על מחירי הדיור המעיקים או על סל הקניות שלהם. דבר אחד בטוח אצל לבני: פעם בשנה היא תטוס לפורום סבן הנוצץ בארה"ב, כפי שעשתה יחד עם הרצוג בסוף השבוע שעבר. לא רק לנתניהו יש חיבה למיליארדרים שרוצים לקנות השפעה פוליטית, גם ללבני יש חולשה אליהם.

2. ייתכן שנתניהו שלף את עניין ה-0% מע"מ על מוצרי יסוד במזון כסוג של הבטחת בחירות, ייתכן שההבטחה הזו נכפתה עליו, הר כגיגית, בעקבות הברית המתחדשת שלו עם החרדים (אריה דרעי סימן את 0% מע"מ על מוצרי מזון כאחת ממטרותיו), וייתכן שהחליט לבצע פליק-פלאק ולסגת מהאידיאולוגיה הכמעט דתית שלו ושל האוצר בנושא המע"מ. יש צורך בדיון על שיעורי מע"מ שונים במערכת המס שיהיה קצת יותר רציני מזה שמנסים לכפות עלינו שכירי העט של האוצר.
כצפוי, הם הוציאו את דפי המסרים הקבועים שלהם, איימו עלינו שאם יונהג מע"מ דיפרנציאלי זה יוביל למעשי רמאות והזהירו שהנהגת שיעורי מע"מ שונים נכשלה במדינות אחרות (ולראיה, ה-OECD משבח את ישראל על משטר המס האחיד שלה במע"מ). אז ככה: ראשית, ה-OECD הוא לא תנ"ך כלכלי ואינו יכול לשמש לוחות הברית בכל דיון כלכלי; שנית, הטיעון לגבי מעשי הרמאות הוא די טיפשי. בכל משטר מס, בין אם מע"מ ובין אם מס אחר, יש פרצות שרמאים יכולים להיכנס בשעריהן.

זה בדיוק התפקיד של רגולטור האחראי על המסים: לחסום את הפרצות ולהעניש בחומרה את הרמאים; שלישית, שורה של מדינות מנהיגות מע"מ מופחת על מזון, ואפשר למצוא אותן בדוחות ה-OECD: בריטניה, שבדיה, גר מניה, ספרד, פורטוגל, גרמניה, בלגיה ועוד רבות אחרות (ראו גרף מצורף). אז מה? כולם טיפשים? בכולם יש "רמאויות"? רק אנחנו אור לגויים?

בעבר תמכנו פה במשטר מס של שיעורי מע"מ שונים על מזון, והלוואי שהזיג-זג של נתניהו יוביל לשבירת המיתוס שמשווק האוצר באופן כה משיחי. הרתיעה של פקידי האוצר ממע"מ דיפרנציאלי איננה נובעת בהכרח מהיגיון כלכלי מוצק, אלא מדבר הרבה יותר פשוט: עצלנות מחשבתית. האוצר לא יודה בכך, אבל מע"מ אחיד וגבוה הוא הדרך הקלה ביותר לגבות מסים באמצעות מתווכים (רשתות קמעונאיות, תחנות דלק וכדומה), הוא הדרך הקלה ביותר למסות את הרמאים של הכלכלה השחורה (הם לא משלמים מסים ישירים? נמסה אותם דרך המע"מ הגבוה), והוא אחד מסעיפי ההכנסה הכבדים ביותר בתקציב שלא דורשים מאמץ גדול מצד הגובים. זה אבסורד.

במקום להילחם כמו שצריך ברמאים של הכלכלה השחורה המפלצתית שצמחה בישראל, האוצר ממשיך לשלוח לכתביו דפי מסרים עם התעמולה הסטנדרטית שלו. למה להאשים רק את נתניהו, הרצוג ולפיד בכלכלת בחירות? גם לפקידי האוצר יש כלכלת הבחירות שלהם.

3. משה כחלון מגיע למערכת הבחירות הנוכחית כ"כוכב" התורן והתקווה התורנית, והוא מדבר הרבה מאוד על כלכלה, יוקר המחיה, יוקר הדיור – כל הדברים שמציקים לכולנו. רפורמת הסלולר שהוביל, ו"גלובס" תמך בה וקידם אותה מראשיתה, היא הנדוניה שהוא מביא, ואת הנדוניה הזו הוא רוצה-מקווה ליישם גם בשווקים אחרים כמו המזון, הדיור והבנקאות.

אבל הנטייה של כחלון לצבוע את שוק הדיור, הבנקאות והמזון באותם צבעים של שוק הסלולר היא מעט פשטנית ואפילו פופוליסטית. אין גזירה שווה – לא בחסמי הכניסה לכל שוק, לא במספר המתחרים ובוודאי לא בפתרונות. למרבה הצער, כחלון נוטה ליפול למלכודת הפופוליסטית ולדיון השטחי, כפי שהיה אפשר לראות בדבריו בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס".

כחלון טוען שכדי להכניס תחרות גדולה יותר למערכת הבנקאית, "צריך להסיר כמה שיותר חסמים, למשל במעבר בין בנק לבנק. תכלס, די קשה לעבור מבנק לבנק". נכון? ממש, אבל ממש לא נכון. די קל לעבור מבנק לבנק בישראל (ויש גם פיתויים בדמות מענקים שונים) אם רק רוצים. מדובר כאן בבעיה פסיכולוגית – אנשים "נעולים" על הבנק שלהם – והרבה פחות בחסמים רגולטוריים.

כחלון גם מביא את המספר המנצח שלו, היקף העמלות של הבנקים מדי שנה, כדי לראות עד כמה הם "דופקים" את משקי הבית. "למה בנקים מקבלים מדי שנה 15 מיליארד שקל על עמלות? על מה?! על עמלת אשראי, עמלת הקצאת אשראי, עמלת ניצול אשראי ועמלת אי-ניצול אשראי".

או.קיי, כנראה שכחלון ממש לא מכיר את הרכב העמלות בבנקים, אז הנה הוא לפניכם בטבלה שמפרטת את סוגי העמלות בחמשת הבנקים הגדולים בשנת 2013. אכן, סך העמלות מתקרב ל-15 מיליארד שקל בשנה, אבל הן ברמה די סטטית משנת 2008. אם מנתחים את הרכב העמלות, רואים בבירור שרובן מגיעות מעסקים ולא ממשקי בית.

ראשית, היקף ההכנסות הגבוה ביותר מעמלות מגיע מכרטיסי אשראי, כ-3.5 מיליארד שקל, והוא צומח בעקביות, בגלל הצמיחה העקבית של שוק כרטיסי האשראי (כ-8% בשנה). לצמיחה הזאת יש סיבה עיקרית: משקל התשלומים בכרטיסי אשראי במשק הישראלי נמוך יחסית. בגלל ההגבלות הצפויות על מזומן וצ'קים, חלקם של כרטיסי האשראי צומח במהירות (כרגע החלוקה היא בערך כ-40% לכרטיסי אשראי, 20% לצ'קים ו-40% במזומן, והנה אנחנו חוזרים לתמונת המראה של הכלכלה השחורה בישראל – התשלום במזומן).

שנית, עמלות כרטיסי האשראי, ברובן, כ-90% הן מעסקים (סליקה) וממש לא ממשקי בית, שמקבלים בדרך כלל הנחה על דמי הכרטיס החודשיים המגיעים לכמה שקלים בלבד בחודש.

ולעמלות האחרות: סחר חוץ, עמלות ממוסדיים, המרות מט"ח ועסקי מימון, טיפול ושירות באשראי – כל אלה מגיעות ברובן מעסקים וממש לא ממשקי בית. למשל, יש עמלה שמנה שגוזרים הבנקים על סינדיקציה, כלומר ארגון של עסקת מימון שבה הבנק "מחלק" עסקת מימון גדולה בין בנקים אחרים ולגופים מוסדיים. עליה הוא גוזר בדרך כלל עמלה יפה של כאחוז-אחוז ורבע. כלומר, אם יש עסקה שבה מוענק אשראי של מיליארד שקל לפרויקט מסוים, הבנק משלשל לכיסיו 10-15 מיליון שקל.

ולעמלות של משקי בית, שאליהן מכוון כחלון, שזה בעיקר עמלות עו"ש: ובכן, הרגולציה הדי קפדנית בשנים האחרונות בנושא הורידה את העמלות למשק בית ממוצע לכ-13-15 שקל בממוצע בחודש, כסף קטן לעומת הרעש התקשורתי הגדול שמייצרות העמלות והשפעתן לכאורה על משק הבית.

יש כמובן עוד עמלות, כמו עמלות ני"ע, אבל זה כבר לא משק בית ממוצע, אלא משקי בית שיש להם תיק ני"ע, וגם פה אפשר להתמקח ולהשיג עמלות יותר נמוכות.

השורה התחתונה היא, כרגיל, שבדיון על העמלות מסתכלים על הדברים הפחות חשובים ולא על הדברים שזקוקים לפתרון. עמלות "מדברות" ו"מתכתבות" עם הציבור, יש לזה רייטינג, זה מושך אש, אפשר להסביר את זה בקלות, בקיצור: כל הדברים שמרכיבים את המילה פופוליזם. מה הדבר החשוב יותר? סורו לסעיף הבא.

4. 25.2 מיליארד שקל, אלה הכנסות הריבית של חמשת הבנקים הגדולים, ובניגוד לעמלות, כאן המשקל של משקי הבית הוא הרבה יותר גבוה. המספר הזה מייצג למעשה את מה שכתבנו פה לא פעם: הסיפור היותר גדול במערכת הבנקאית הוא המרווח הפיננסי ולא העמלות, והוא זה שמשפיע הרבה יותר על משק בית ממוצע, במיוחד משק בית שנמצא באוברדראפט.

הרי מהי הפעילות הבנקאית הקלאסית שסוחטת מיליארדים מהציבור? זו הפעילות של תיווך בכסף. הבנק לוקח כסף מפלוני, בדרך כלל ממשקי הבית, באמצעות פיקדונות – למעשה כיום אין פיקדון שמניב כסף, אז הכסף שוכב בחשבונות העו"ש, למי שיש כסף – ואז נותן אותו לאלמוני (בדרך כלל לסקטור העסקי וגם למשקי הבית – אוברדפט והלוואות אחרות). על הפיקדונות הוא הרי משלם ריבית יחסית נמוכה ועל ההלוואות הוא גובה ריביות יחסית גבוהות – מריבית הלוואות סטנדרטית, דרך ריבית בגין משיכת יתר ועד ריבית בגין חריגה ממסגרת האשראי. ההפרש הוא אותו מרווח פיננסי, המנוע היותר משמעותי ברווחי הבנקים.

צירפנו עוד טבלה המפרטת את המרווחים הפיננסיים בסקטור העסקי, בסקטור העסקים הקטנים ובסקטור הקמעונאי (משקי בית). אפשר לראות בבירור: בעוד שהמרווח הפיננסי בסקטור העסקי עומד על כ-2%, אצל משקי הבית (ללא משכנתאות, שם המרווח נמוך מאוד) הוא מגיע לכ-5%. זה אומר דבר מאוד פשוט: משקי הבית חסרי יכולת המיקוח מקבלים את הריביות הנמוכות ביותר בפיקדונות ומשלמים את הריביות הגבוהות ביותר על אוברדראפט או על הלוואות אחרות. העיוות הזה, שבו משקי בית המתאפיינים באשראי מפוזר על פני מיליוני לווים ובאשראי בסיכון נמוך מאוד המגובה בבטוחות קלים לעיקול ולמימוש, משלמים ריביות של עושק ואילו במגזר העסקי – המתאפיין באשראי יותר מסוכן בדרך כלל, בעל ריכוזיות גבוהה, ועם בטוחות שלא עשויות מבטון ולעתים קשות למימוש – משלמים ריביות נמוכות יחסית. זה הסיפור הגדול של המערכת הבנקאית, ולא הפסטיבל סביב העמלות.

איך פותרים את זה? תחרות היא סיסמה יפה ומנצחת תמיד, אבל החסמים בשוק הבנקאות הם לא בדיוק החסמים של שוק הסלולר. הטכנולוגיה עשויה בפני עצמה ליצור תחרות: ההלוואות שמפגישות לווה ומלווה באמצעות אתרי אינטרנט מובילות לירידה בדמי התיווך, אבל הכניסה של אתרים מהסוג הזה היא הדרגתית ואיטית (שוב, החסמים הם בעיקר פסיכולוגיים). ויש גם הבנק הקואופרטיבי הראשון – אופק – שמנסה לקום אבל בנק ישראל דורש ממנו הון עצמי של 75 מיליון שקל, סכום די משמעותי שהוא מתקשה לגייס. הנה הבטחה שכחלון יוכל ליישם בקלות אחרי הבחירות אם רק יישב בכיסא הנכון, במקום דיבורים פופוליסטיים על עמלות: המדינה היא זו שתעמיד 75 מיליון שקל כהון עצמי לבנק הקואופרטיבי בניסיון להוריד את המרווחים הפיננסיים של הבנקים.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.