בעקבות האסון במירון: תוקנו דרכי המהדרין • מיוחד

בל"ג בעומר של שנת תרע"א הגיעו כמידי שנה המונים למירון, לחגוג את ל"ג בעומר בציון הרשב"י. אף אחד לא צפה את האסון שקרה מיד לאחר ההדלקה: מעקה הגג התמוטט ואיתו עשרות איש, ובמקום נהרגו שבעה אנשים ונפצעו קרוב למאה איש. בעקבות האסון הקשה נתקנו בציון הרשב"י תיקוני הצניעות ודרכי המהדרין, שקיימים עד היום. ר' בנימין רוזנשטיין, נכדו של אחד ההרוגים, חושף את פרטי האסון הקשה של ל"ג בעומר תרע"א

אלפים רבים של חוגגים הגיעו באותה שנה, תרע"א, למירון, בליל י"ח באייר, ל"ג בעומר.

החוגגים שמילאו את ההר כולו, מלמטה ועד לציון ששוכן למעלה, באו כמידי שנה במסורת בת מאות השנים. חלקם באו בחמורים, חלקם באו בכלי תחבורה פרימטיביים אחרים – וכולם כולם באו לחגוג את ההילולא של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי בציון הקדוש.

אבל אף אחד מהחוגגים הרבים לא דמיין לעצמו את האסון הקשה שיתרחש באותו ערב, ליל ל"ג בעומר, בגג הציון, אסון שלימים הביא למירון את התיקונים הנחוצים – הן בגשמיות והן ברוחניות.

***

מספר קברים ומצבות המוצבים קרוב מאד אל ציון הרשב"י, ממש כמאה מטרים מהציון, מושכים בכל שנה את עיני הבאים להתפלל ביום הגדול במירון. מדוע הם נקברו דווקא שם? מה הסיפור מאחורי הקברים הללו ומי הם בכלל אלו הקבורים בהם?

התשובה לשאלות האלו, נתונה באותו ל"ג בעומר שנת תרע"א, לפני 102 שנים.

אחת מהמצבות המצויות שם, מגלה כי מתחת לאותה מצבה קבור ר' יוסף דב רוזנשטיין ז"ל. נינו, הרב בנימין רוזנשטיין מבני-ברק, סיפר לאחרונה את סודם של הקברים, מה היה שם בל"ג בעומר של אותה שנה שהוביל לקבורה המהירה בסמוך לציון.

במקור, משפחת רוזנשטיין היא משפחה רוז'ינאית שורשית, שהחלה ברב מוישה'לה ברדיטשב (ששם משפחתו היה רוזנשטיין), שהיה גר בצפת ונקבר בטבריה. בהמשך הדורות התגלגלה המשפחה בין כמה ערים והתקרבה לכמה חסידויות, והיום רוב בני המשפחה הם ליטאים הקרובים לחסידות ויז'ניץ.

"אבי נולד בטבריה, לאחר שמשפחתו ירדה לטבריה אחרי שנים של מגורים בצפת", סיפר ר' בנימין. "בשלב מסוים, כשהוא הגיע לגיל ישיבה, הוא לא יכל להישאר בטבריה, משום ששם לא הייתה אז ישיבה מסודרת, והסבא שלח אותו ללמוד בישיבת חיי עולם בירושלים. בטבריה, החסידים שם היו ברובם חסידי בויאן, סלונים וקרלין, ואכן – מתוך ההיכרות עם סלונים בטבריה, הלך אבי ולמד לימים בישיבה של סלונים. כך התקרבנו במשפחה לסלונים, אך ילדיי שגדלו והלכו ללמוד בפוניבז', התקרבו בהשפעת בני המשפחה המורחבת לויז'ניץ (בפוניבז' הייתה התארגנות של חסידי ויז'ניץ לחבורות בשם 'צעירי ויז'ניץ'), וכיום המשפחה אכן מקורבת לויז'ניץ".

המונים על גג הציון

לאותו מוישל'ה ברדיטשב, ראש משפחת רוזנשטיין הגדולה, היה בן בשם הרשל צבי. הרשל צבי התחתן וגר בצפת, ולימים נולד לו בנו, יוסף דב, הלא הוא הסבא-רבא של בנימין רוזנשטיין.

"באותו ל"ג בעומר של שנת תרע"א", מספר רוזנשטיין, "החליט הסבא רבא, שהיה אז בערך בן 40, לנסוע למירון, יחד עם כל עמך בית-ישראל שהיו נוסעים כבר אז בעלייה הגדולה לציון. כמובן שאז לא היה ציבור כה גדול כמו היום, הדרכים היו לא קלות בכלל, וסבי מצא את עצמו עד מהרה על גג הציון, ממתין להדלקה שתתחיל עוד זמן קצר. כידוע, מסורת הדלקת המדורה בליל ל"ג בעומר במירון שייכת לבויאן, אך איני יודע מי הדליק באותה שנה את ההדלקה שם, שכן בויאן עוד לא היו בארץ.

"סבי עמד שם עם כל ההמונים על גג הציון בעת ההדלקה, ואתו עמדו ורקדו החוגגים הרבים שהצליחו לטפס גם הם ולהגיע לגג הציון. לפתע נשבה שם רוח חזקה מאד, שהסיטה את אש המדורה לכיוון האנשים שעמדו והצטופפו שם, בצמוד לגדר שתחמה את גג הציון לכיוון החצר.

"בשל הבהלה הנוראה מהאש שניצתה פתאום בגג, החלו דחיפות נוראיות בקהל הגדול, כאשר רק מעקה ברזל חלש עומד וניצב כנגד הדחיפות החזקות שמגיעות מהצד השני. תוך זמן קצר המעקה לא נשא את הכובד שהוטל עליו והתמוטט. יחד עמו נפלו מספר אנשים למטה, ובהם היה סבי ז"ל".

תיאורים בדבר המפולת שאירעה באותה שנה על גג הציון, מופיעים בעיתונות מאותה התקופה, וכן בספרים "מסע מירון" ו"ספר מירון", מהם דלינו את הפרטים על מה שאירע בדקות האסון ולאחר מכן.

באותה שנה חל ל"ג בעומר ביום שלישי בשבוע. שיירות יצאו מירושלים, יפו, מהמושבות ואף תיירים הגיעו במיוחד להילולא מחוץ-לארץ. באותה שנה, בשל כך שבויאן כאמור עוד לא היו בארץ, ניתנה זכות ההדלקה ליהודי שקנה אותה בכסף רב. "זמן קצר לאחר ההדלקה", נכתב ב'ספר מירון', "וזעקה נוראה פילחה את האוויר. המעקה שעל גג בית המדרש נהרס ומאות האנשים שנשענו עליו נפלו איש על רעהו לתוך החצר".

מדובר היה על גובה של כעשרה מטרים, מה שהביא לפציעות קשות בקרב כשלושים מהנופלים, והכי גרוע – לשבעה הרוגים, בהם יוסף דב רוזנשטיין.

 

המעקה הרעוע – קרס

בעיתון "החירות" שהופיע מספר ימים לאחר האסון, נכתב: "במירון, אצל רבי שמעון בר יוחאי, קרה אסון גדול: נפל המעקה שאצל ההדלקה. שבע נפשות מתו והרבה נפצעו, רובם מצפת".

בעיתון נוסף שהופיע מספר ימים לאחר מכן, נכתב כי "המכתבים מצפת ומחיפה טרם הגיעו, אולם נוסעים שהיו במירון בהילולת רשב"י סיפרו את פרטי המאורע הנורא ומסרו את שמות ההרוגים, בהם הרב ר' דב ב"ר צבי מברדיטשב, מצפת, בן 40 שנה, שהניח אלמנה ושבעה יתומים", בהם סביו של בנימין רוזנשטיין שיחי', איש שיחנו, שהיה אז בן 6. שאר ההרוגים היו שלושה בחורים בגילאי 8-14, אדם מבוגר בן 65, נערה בת 13 ועוד אישה מבוגרת בת 60.

והאסון לא תם בכך: למחרת ל"ג בעומר נפטרו עוד שניים מהפצועים, שני מבוגרים בני 45 ו-50. ארבעה פצועים נוספים נפטרו בימים שלאחר מכן. 13 הרוגים אם-כן נמנו בימים שלאחר האסון הנורא.

רק בהמשך אותו שבוע, התבררו פרטי המקרה, שהיה כרוך באי-זהירות: היהודי שקנה באותה שנה את ההדלקה, ביקש להרחיק את הסובבים אותו מהמדורה, כנראה כדי שלא יפגעו, ונופף עם האבוקה שבידו ימינה ושמאלה. הנוכחים שפחדו מהאש נדחפו ונדחקו זה אלא זה, בשל הפחד משריפת בגדיהם מהאבוקה, עד שהדחיפות היו כה חזקות – והמעקה עליו נשענו הנוכחים, שהיה גבוה למעלה משבעה מטרים והיה רעוע למדיי, נהרס פתאום ואיתו גם יסודות החג.

כמאה אנשים נפלו עם המפולת מהגג למטה אל החצר, הישר אל ראשי ההמון החוגג שהיה למטה, שגם הוא עמד בצפיפות ודוחק. באחד מעיתוני התקופה נכתב כי עוד מראש העירו כמה שיש לחזק את המעקה הרעוע, אך האחראים לא שתו ליבם – והאסון אירע.

הבהלה שהחלה במקום, הייתה נוראה. כל אחד חיפש אחר הקרוב שלו שאולי היה על הגג, וכולם חשבו כי עשרות הנופלים נהרגו כולם ונקברו מתחת עיי המפולת. למרות שבדקות הראשונות היו כמה מן ההרוגים פצועים קשה ועוד ניתן היה לטפל בהם, הם לא זכו לטיפול רפואי כלל, הן בגלל שקשה היה להגיע אליהם, והן בכלל שלמרבה האבסורד לא היה במקום ולו רופא אחד ברפואה, לא מטעם האחראים ולא מבין החוגגים.

ישראל הייתה אז בשליטת הטורקים, ודווקא מפקד המשטרה הטורקית שנכח במקום מטעם השלטונות, היה זה שגילה תושייה: הוא קפץ מהגג אל החצר, והורה לחיילים לא לתת לאף אדם להיכנס אל החצר, בכדי שלא ידרכו על גופות הפצועים. אחד מהחיילים נשלח מיידית לצפת, כשלוש שעות ממירון באותם ימים, בכדי לקרוא לרופאים ורוקחים שיבואו ויטפלו בפצועים. עד לבואם נאספו ההרוגים, שבעה במספר באותו זמן, בחדר מיוחד. הפצועים נלקחו אל בית האבות ששכן במירון, שם חיכו לרופאים שהגיעו מספר שעות לאחר מכן.

מקרשים מאולתרים עשו החיילים והתושבים הערביים במירון אלונקות. חלק מהתושבים ביקשו סכום כסף על עבודתם עוד טרם ניגשו לעבוד, אך המפקד הטורקי הורה לחיילים להכות בהם אם לא יעזרו בפינוי הפצועים לצפת.

"אבל ההרוגים עצמם, כך הוחלט, ייקברו במירון", אומר בנימין רוזנשטיין, הנכד של ר' יוסף דב רוזנשטיין, אחד מההרוגים כאמור. "מאחר שהם נהרגו במירון בל"ג בעומר הוחלט כי ייקברו אותם במירון, בסמוך אל הציון. ואכן, עד היום מי שעולה לציון יכול להיתקל בקברים הללו, במורד הציון מצד שמאל, כמאה מטר מהציון, בסמוך לביתו של הגר"מ שטרן, רבן של מירון".

הלוויה של שבעת ההרוגים נערכה במירון ביום חמישי באותו שבוע. רבני צפת הספידו את ההרוגים, וכל הנוכחים געו בבכייה אדירה על האסון הנורא שאירע דווקא בל"ג בעומר. כל תושבי צפת התאספו גם הם באותו היום בבית המדרשות בעיר, לאמירת תהלים ולכנסי תשובה.

 

ההרוגה נקברה בחצר המערה

האסון זעזע את כל תושביה היהודיים של ארץ ישראל, שהשמועה על האסון הגיעה אליהם רק כמה ימים לאחריו, וגם אז הם ניזונו משמועות שונות ולא מפרטים ברורים. שליחים מיוחדים נשלחו לאסוף תרומות מכל רחבי הארץ עבור האלמנות והיתומים הטריים, ועבור ריפוי עשרות הפצועים.

כבר פתחנו קודם וכתבנו כי מאז אותו אסון קשה, תוקנו בציון הן תיקונים גשמיים והן תיקונים רוחניים. במישור הגשמי, פעלו כבר באותה שנה לתקן את המעקה ולשפץ את גג הציון, בכדי למנוע כמה שאפשר אסון דומה ל"ע בעתיד. גם מספר האנשים שהורשו לעלות לגג, החל להיות מוגבל החל מאותה שנה – עד ימינו אנו.

במישור הרוחני, סיפר הרב רוזנשטיין, זו הייתה השנה בה החלו תיקוני הצניעות במירון, ובה נוסד מושג "דרך המהדרין". "ברור היה שהאסון לא אירע סתם, ויש להתחזק בנושא הצניעות וההפרדה במירון".

ואכן, ב"ספר מירון" אנחנו מוצאים ביסוס לדברים. בספר מסופר כי רבני צפת החליטו באותה שנה להשתדל בדבר ביטול מנהג ההדלקה במירון, ולפחות לאסור על הנשים לבקר שם בל"ג בעומר. אחד מרבני טבריה אף פרסם מכתב פומבי בו כתב כי "החובה מוטלת על כל ראשינו וגדולינו לשים לב אל התוצאות של כל מאורע או מקרה וללמוד מהן".

הרב ישעיה הורביץ סיפר בספרו "עדן ציון" כי "אז נתעוררו הרבה מחסידי צאנז ובראשם הרב שלהם הגאון החסיד רבי יצחק ראבין זצ"ל, ואמרו שזה עונש מהשמים בשל אי ההפרדה בל"ג בעומר במירון".

בארץ התפרסמה הוראה ואיסור על נשים להגיע למירון בל"ג בעומר במשך 7 שנים, וגם לאחר מכן תוקנו כל התיקונים הנחוצים במירון, בכדי שיהיה אפשר להמשיך ולחגוג בדרך יהודית וכשרה את היום הגדול.

אחד מבניו של ר' בנימין רוזנשטיין, הרה"ג נחום זאב רוזנשטיין, סיפר על תגלית של אחד מידידיו, שעבר בעיון על עיתוני אותה התקופה וגילה כי לפי הנכתב בעיתוני אותם ימים, הרי שאחת הנשים שנהרגה באותו אסון, נקברה בחצר הציון הרשב"י עצמו, משום שמצב הגופה לא איפשר כלל להעביר אותה. לפי הגילוי הזה, הרי שלכהנים אסור להיכנס אף לא לחצר המערה של הרשב"י, גם לפי הסברא שקברי צדיקים (של רשב"י ובנו) לא מטמאים כהנים.

"עד היום אנחנו משתדלים לעלות בכל ל"ג בעומר למירון", אמר לסיום ר' בנימין, "כמובן גם כדי לפקוד את ציונו של הרשב"י, אבל לא רק, אלא גם לפקוד את הקבר של הסבא הקבור במירון ונהרג בל"ג בעומר".

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.