"ברגע שנשמעה היללה, כולם הרכינו ראש": מנדי ריזל מאחד • האזינו

"ביום הזה אנחנו מבינים שארץ אחת לנו ועם אחד אנחנו. וגורל משותף לכולנו, והשכול – הוא השכול של כולנו". כך פתח הבוקר מנדי ריזל את תכניתו

אמש, בשתי דקות לשמונה, לפני צומת זיקים על כביש 34, הפעלתי את האיתות. מיד אחרי הרמזור פניתי ימינה, ועצרתי בצד הדרך.

יצאתי מהמכונית עם בני ישראל – שמה של הארץ המובטחת – ועמדנו בצד. בזו אחר זו עצרו שם עוד ועוד נהגים. מכונית אחרי מכונית. חייל ושוטר עבריים ואזרחים לרוב, בכל הגילאים. צעירים ומבוגרים, שמאלנים וימנים, קיבוצניקים ועירוניים. דתיים ושאינם.

וברגע שנשמעה היללה, כולם הרכינו ראש. והכביש היה ריק ושקט, כאילו מבקש גם הוא להשתתף בצער. והצפירה דמתה לה לסכין, שחתכה את לבבות כולנו. צעירים ומבוגרים, שמאלנים וימנים, קיבוצניקים ועירוניים. דתיים ושאינם.

ואז אחזה בי צמרמורת שלא הרפתה גם דקות אחר-כך. זה היה אחד הרגעים הכי ישראלים, הכי יהודיים. בשתיקה של כולם, בלי שאף אחד מאיתנו החליף מילה, נאמרו כאילו כל-כך הרבה מילים ומשפטים.

ביום הזה אנחנו מבינים שארץ אחת לנו ועם אחד אנחנו. וגורל משותף לכולנו

והשכול – הוא השכול של כולנו.

ובאותו הזמן, זמן הצפירה, בלוד ירו ערבים זיקוקי די-נור לאות שמחה. להם יש עפיפונים וזיקוקים, מטענים ורקטות. אבל לנו, לנו יש מדינה לתפארת. ואת הצבא החזק והמוסרי שלנו, שמבטיח שלעולם לא עוד.

אנחנו במשדר מיוחד לרגל יום הזיכרון ל- 23,646 חיילנו, גיבורנו, אהובנו. יפי התואר והבלורית, עלמות החן. הילדים והילדות, הזקנים והזקנות שנטבחו בארץ הקדושה הזו בידי שפלי האדם, רק משום שהם יהודים. רק בגלל שמימשו הבטחה בת שנות 2,000 לחזור הביתה.

היום הזה, בעיני, הוא גם יום הצדעה לגיבורים שנדמה ששכחנו מהם. למצוייני צה"ל – נכי צה"ל בלשון העם – שנפצעו בקרבות. שחייהם אינם חיים עוד, פיזית ונפשית. עשרות אלפים שלא צריכים את יום הזיכרון כדי לזכור, הם זוכרים. יום יום, שעה שעה.

הדברים פורסמו הבוקר בתכניתו של מנדי ריזל ברדיו 101.5

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.