בין חיים למוות: בשדה הקרב של מלחמת יום כיפור / יצחק דרקסלר

בשטח בוער, כשהוא נקרע בין תקווה לחיים לריח המוות שמסביב, ניצח יצחק דרקסלר את הפציעה הקשה, ושב אל חיים מלאים. יצחק, בטור אישי מרגש, מספר על מלחמת יום הכיפורים, ומלחמתו האישית כדי לשרוד ולנצח:

ארבעים ואחת שנים, עברו מאז המלחמה. והם כבר כשנות דור, וכל מי שהיה בסביבות הלחימה, אינו יכול להסיט אותו מקו המחשבה, כמעט בכל שיחה.

רגיל הייתי לכתוב ולדבר על המלחמה, בנושאי החללים שמסרו נפשם על הגנת הארץ והעם, כמו למשל ישראל שינדלר בוגר ישיבת חכמי לובלין, ניצול שואה, ובעל עיטור העוז ממלחמת ששת הימים, שגם נפצע בקרב. יצחק תובל, תושב בני ברק, חייל הנח"ל החרדי (היה מושג כזה, והוא לא הומצא בדור הזה הוא נולד ע"י האדמו"ר מויז'ניץ ואומץ ע"י תנועת הנוער של צעירי אגו"י), בעל עיטור המופת שנהרג בקרב במוצב המזח. אלי שגיא, מצטיין הנשיא ובעל עיטור המופת, מ"פ בסיירת שקד ותושב רח' בעלז, בבני ברק.

בכתיבתי כאן, על מלחמה קשה זו, מלחמת יום כיפור,אציין כי היו 10.000 פצועים ב-2 חזיתות המלחמה. כשבדגש, פציעתי האישית, שיקומי, משפחתי הענפה, וגאוותי בחזרתי לשרות מילואים וכמובן השתתפותי במלחמת לבנון הראשונה.

למדתי בישיבות חסידיות בירושלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, אני בן 16, מחליט ומספר להורי, על רצוני להיות חייל בצה"ל. כולם היו גמישים לרצון העיקש שלי, במיוחד, הוריי ניצולי שואה ואבי שבעצמו שרת בצה"ל, גם סבי שהיה חסיד סאטמר קיבל את ההחלטה בשמחה.

בגלל היותי חבר בתנועת הנוער צא"י של אגו"י, הגעתי למשרדי אגו"י ברחוב אחד העם בת"א יחד עם עוד כ-50 בחורי ישיבה הוכחנו את היותנו בחורי ישיבה, נרשמנו ויועדנו כגרעין שייעודו בחלק מהשרות במושב קוממיות, עם קשר הדוק לרב המושב, הרב מנדלסון. המסלול הצבאי היה מסלול דומה לישיבות ההסדר, טירונות, קורס צניחה, אחוזים לקורס מפקדים וקצינים, תעסוקות מבצעיות ובין לבין בתקופות כוננויות השתתפות כלוחמים בגדודי הנח"ל. למשל, ספטמבר השחור בגבול ירדן החלפת מילואימניקים בקו, בתקופת חגים וכו'. ראוי לדעת ולציין, כי חיילי הנחל החרדי נהרגו ונפצעו במשך כל מלחמות ישראל, במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, אסון נאות הכיכר וכמובן במלחמת יום הכיפורים. במלחמת יו"כ, נהרג חייל שאביו היה ח"כ פעיל באגודת ישראל, וגם במבצע סיני נהרג חייל שאביו היה ח"כ פעיל באגודת ישראל.

את אותו היום, קשה לשכוח. התפללתי אז, בבית הכנסת, ששייך לצא"י בוגרי הנחל החרדי, וכולם נשלפו מתוך התפילה לקרב. בשעה 2.00 בצהרי יו"כ באמצע תפילת מוסף, בני ברק, עברה מקודש לחול, רכבים צבאיים ופרטיים נסעו ברחובות לגייס את חיילי המילואים למלחמה, שעדיין לא ידענו את גודלה.

במהלך השעות, הגיעו טיסות לנתב"ג מחו"ל, של חיילי מילואים מכל העולם. אני הייתי אז, איש מילואים בחטיבת שריון 679 שנלחמה ברמת הגולן, ונשוי בשנה ראשונה עם אשה בהריון, יצאנו באוטובוסים לבסיסי החירום שבהם אוחסנו הטנקים, אנחנו הגענו למחנה יפתח מתחת פילון, הצמוד לאליפלט ליד ראש פינה, עלינו על שרשראות לרמת הגולן, כשלאט לאט מתגלה התמונה הקריטית.

חטיבות סדירות שלמות, הושבתו במכת האש הראשונה שהגיעה בהפתעה, וחיכו לחטיבות המילואים כדי להציל את החזית. החטיבה שלנו הגיעה ראשונה והחליפה את חטיבה 188 הסדירה, שכל צמרת הפיקוד שלה, נהרגה ביו"כ. החטיבה שלנו נכנסה ללחימה במוצאי יו"כ לקרבות הבלימה, והצליחה לבלום את הסורים מהפלישה בחזית המזרחית של הרמה כשבחזית הצפונית נלחמו חטיבה 7 בעמק הבכא, ושם קיבל אביגדור קהלני שהיה מג"ד בחטיבה שהמח"ט היה יאנוש בן גל, בחרמון היו חיילי חי"ר מגולני, וחיילי מודיעין, בצד הדרומי היו הצנחנים מגדוד 50 שהחזיקו את המוצבים, המג"ד היה יה יה, יורם יאיר, לימים, ראש אכ"א.

כמו שצינתי, המשימה שהונחתה ע"י מפקד האוגדה, רפול, הייתה לעצור את זרימת הסורים לצפון מדינת ישראל, כשמעטים מהם הגיעו עד גשר בנות יעקב. הקרבות היו קשים ועקובים מדם, ממלחמת יו"כ ועד ליום זה 41 שנים, לא היו קרבות שן בשן, שריון בשריון. רוב הרוגי ופצועי הקרבות במלחמת יו"כ היו בקרבות הבלימה. "בלמו את הסורים מלכבוש את צפון המדינה ואת המצרים לכבוש את כל סיני" לאחר הצלחת הבלימה, צהל עבר להתקפה ופריצה, ברמה"ג הגיעו הכוחות עד לפאתי דמשק ובמצרים חצו את התעלה והגיעו עד לקילומטר ה-101 מקהיר.

גם אני נפצעתי קשה, בקרבות הבלימה ברמת הגולן, כתותחן בטנק צנטוריון, לא הכרתי את הצוות שלחם איתי, למעט, אחד ששירת איתי יחד בנח"ל החרדי, חייל אחד נהרג והשאר נפצעו קשה מאוד. החייל שנהרג עלה לטנק מעט לפני פגיעת הפגז בטנק.

מזלי, שכתותחן אני יושב מתחת למפקד, המפקד עף החוצה מההדף (הוא נפצע יותר קשה ממני), ובמעוף הזה נתן לי את חיי במתנה, מפני שאם הוא היה נופל פנימה, לא יכול הייתי לצאת והייתי מתפוצץ עם הטנק שהתחמושת שלה התפוצצה לאחר שיצאנו. יצאתי מהטנק כשבגדיי החסינים מהאש, התפוררו ואני בוער ועומד למסור את נשמתי לבוראי, החייל שנהרג, היה מוטל מחוץ לטנק, כשכל המסמכים שלי נופלים ממני עליו.

לאחר הקרבות, הגיעו למקום, אנשי ה'חברה קדישא' לפנות גופות, מפקד היחידה היה חברי הטוב חיים לורבר מבני ברק, גם הוא בוגר ישיבת חכמי לובלין. הוא לקח את הגופה עם המסמכים, ופעל כפי שלומדים בקורס זיהוי חללים, הגופה זוהתה לפי המסמכים שהיו לידה. חיים, בדק את המסמכים וחשכו עיניו, וכך- חברו הטוב, נקבר וזוהה בבית קברות זמני.

לאחר מספר ימים קיבל חבר אחר מהפלוגה, הודעה כי אני שוכב פצוע בבי"ח רמב"ם בחיפה, וסיפר על פציעתי לחיים. חיים לא התמהמה ומיהר אל בית החולים כדי לוודא שאכן, אני חי. שם הוא מסר לי את החפצים שמצא וסיפר לי כי חלק מחבריי כבר הספידו אותי.

אני שנשארתי בשטח המופגז, וראייתי נפגעה מהפיצוץ, לא הצלחתי לפקוח את עיניי, התפללתי להקב"ה בדיבור פשוט ואישי, כבן לאביו, לא אשכח שבחלק מהדיבורים אפילו נימקתי והסברתי את בקשתי: "יש לי בבית אישה הרה, אנא ממך, השלמתי, שכדי להציל את העם והארץ, יש לשלם בכמות מסוימת של קרבנות, ואני נמצא ברשימה, אנא תן לי את נשמתי עד להולדת הילד הראשון, כדי שאשמע את המילה הנחשקת "אבא" ואח"כ אשלים עם הקורבן האישי, ואתה תשלים את הכמות שאנחנו נאלצים לשלם לך על אחזקת העם והארץ הזאת". במשך שעות ארוכות, מוטל בהייתי בשטח, מנסה לא לאבד הכרה ותקווה, וכך במשך כל הזמן הזה, התגלגלתי מתקווה לייאוש "כן אחיה, לא אחיה".

גם כאשר פינו אותי עם המסוק ואיבדתי את ההכרה, הרגשתי הייתה שאין תקווה שאשאר בחיים. כשהתעוררתי לאחר מספר ימים בבית חולים רמב"ם חבוש כולי, אבל בין סדינים מגוהצים ובידיים נאמנות, הבנתי שתפילתי נענתה ובמשך השנים קיבלתי גם בונוס עוד 5 בנים, תוספת לבת שנולדה כשהייתי מאושפז מפציעתי הקשה בבי"ח רמב"ם בחיפה. והבונוס גודל בנכדים.

כשהתעוררתי מההרדמה הממושכת, שאלו אותי אם אני זוכר בעל פה את מס' הטלפון בבית והאם בכלל יש לנו טלפון בבית.

למזלי זכרתי, התקשרו להוריי והודיעו להם שנפצעתי קל, הוא ברמב"ם תגיעו. כך הודיעו ל-10.000 בתים של פצועים בלי קצין העיר ובלי פינוקים והסעות. הוריי הגיעו מיד, והתנחלו ברמב"ם לחצי שנה, על כיסא פשוט, מלבד נסיעות קצרות הביתה.
בתחילה, כשהוריי הגיעו, הכניסו אותם לחדר ואמרו להם, יצחק בחדר הזה והזה, יצאו בחזרה ואמרו "יצחק לא נמצא" כך עשו כמה פעמים, (לא זיהו אותי) כששמעתי את קולה של אימי צעקתי "אימא לא מזהה אותי?" ואז היא זיהתה אותי לפי השיניים.

האשפוז קשה מאוד, החלפת תחבושות, ביקורי חברים, אח"מים, אדמו"רים, משפחה שבחלקם לא זיהו אותי, וחלקם מתחרט שהגיע לראות פצועים קשה ללא צורת אדם. בתי, נולדה בסוף אדר, עזבתי ויצאתי ליהנות ממנה וממתיקותה.

יחד עם בתי וכשהיא בידיי, בלעתי את העולם כולו ושמח הייתי ללא הפסקה(היום בתי עברה את גיל 40 ויש לי נכד שהוא עצמו בן 20).

גרנו בבית חדש, אותנו רכשנו עוד לפני המלחמה, ואז החלו המחשבות: "מה עושים הלאה? נשברים? נשארים אדישים? או מנסים להתעלם מהפציעה ולחיות טוב יותר מאדם בריא". הבחירה שלי, הייתה ברורה, ועד היום אין מי שיכול להתחרות איתי בעשיה, במרץ וברצון לחיות חיים מלאים.

בתחילה, חזרתי לעבוד באותו מקום עבודה ולמדתי מקצועות חדשים, עד היום אני עובד ולומד. אחר כך, התחלתי בניסיונות, לחזור לשרות מילואים, כאילו, לא עברתי את הפציעה.

לקח לי קצת זמן ומאמץ, כשמנגד, יש התנגדות המשפחה והצבא, אבל אין דבר העומד בפני הרצון. ילדיי ונכדי, חתני וכלותיי לא מכירים אותי במתכונת הקודמת, אבל מכירים את ההיסטוריה ואת המאמץ שעשיתי כדי להיות כאחד העם, למרות שחיצונית יש חותמות למה שעברתי, עברתי הרבה ימי מילואים כפצוע מלחמה ובפיקוד שבו שרתי כשנפצעתי, עברתי את לבנון הראשונה, עברתי מלחמות עם חלק מילדיי ששרתו ועדיין משרתים, גם כעת ב'צוק איתן'.

ממרום גילי, הגעתי למצב שיש לי אמונה ברורה, על ישיבתנו בארץ ישראל (אני לא יוצא לחו"ל ואין לי דרכון). אנחנו כעם ישראל שילמנו ונשלם מחירים כואבים, ומתפללים לבורא העולם שיקטין את המחיר ואולי הגיע הזמן, לבטל כבר את המחיר.

שתהיה לנו גמר חתימה טובה!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.