שיפי פותחת את הפה על הדבר המציק והמטריד בחיינו – והפעם סותמים ת'חורים: על שבוע טירונות ראשון – מאמר שני

"יו, השיניים שלך מזה מבריקות". אני שומעת את המשפט מפי בת השש, כשהיא מפרגנת מכל הלב, בצעד נדיר, לאחיה הבכור.

בתמורה הוא פוער מולה את פיו ומבקש לדעת אם הכתם החום הקטנטן שעל השן הקדמית, ירד. היא בפרץ של מצב רוח מרומם, מבהירה לו כי אומנם הכתם קיים, אך הוא הולך ונעלם. "באמת"? הוא מבקש ממני אישור ברגע שהוא מגלה אותי בפתח חדר האמבטיה. אני מהמהמת משהו בלתי ברור. לא אוהבת לשקר, מצד שני, לא אוהבת לאכזב. החלטנו על סיכום שהתקבל על כולנו. הוא אומנם קיים, אבל הוא לא יגדל יותר בעזרת ה'.

כפי שהבטחתי, השבוע הראשון לחוויית צחצוח השיניים שלנו הסתיים וכבר נכנסנו לשבוע השני. היום הראשון היה צפוי ומתוק, כאשר הילדים קיוו בכל רגע שאשלח אותם לצחצח שיניים. לדעתם פעמיים ביום זה לא מספיק. ציננתי את ההתלהבות, במטרה לשמור עליה לטווח הארוך יותר.

בבוקר השני הם התעוררו, לאחר נטילת הידיים, התארגנות ושתיית משקה חם, הזכרתי להם שיש לצחצח שיניים. התפלאתי שלא זכרו בעצמם. הם רצו לעבר הכיור והגישו לי את מברשות השיניים. כל אחד בתורו. בהתחלה אני מצחצחת להם, לא רק בגלל שהדוקטור אמר שילד עד גיל שמונה לפחות, זקוק לסיוע הורה בצחצוח, אלא משום שאני רוצה להיות בטוחה שהמברשת הזו אכן פועלת את פעולתה.

אנחנו מתחילים בשיניים התחתונות. בתנועות מעגליות אני מעבירה את המברשת מצד אחד לשני, צופה בפלא המתרחש לנגד עיניי. המברשת הזו אכן מרעידה שם כל שן ושן. אם הייתי חיידק, מזמן לא הייתי שורדת את המבול.

הכי כיף שיש לנו את הסימן לזמן. זוכרים שהדוקטור אמר שמי שמצחצח שיניים פחות משתי דקות, לא עושה את הפעולה בצורה יעילה? אז במברשת שיניים החדשה, כאשר חולפת דקה, היא עוצרת אוטומטית את פעולתה ומשמיע צליל קצר וחביב. הנה לנו הסימן שהגיע הזמן לעבור לשיניים העליונות. הילדים מתפעלים מהעניין ומהמנגינה ומיד שואלים אם צריכים לצחצח עוד דקה…

ואני שוב, בלחץ שיאבדו את ההתלהבות במהרה, הן עלי להנחיל להם את המשימה כדרך חיים ולא כתופעה שתחלוף כלא היתה, מסבירה שאומנם הכי ראוי לצחצח שלוש דקות, אבל שני צלצולים בהחלט מספקים. פתאום אני לומדת להעריך את הזמן לפי דקה. ההסעה מגיעה בשבע ושלושים בדיוק. אני זקוקה לארבע דקות לפחות, למלאכת הצחצוח. פתאום הדקות הופכות למשמעותיות.

לקראת סוף השבוע, בת השש מחליטה כי המשחה לא טעימה. היא מציקה לה בפה ולא כיף לה בכלל לצחצח שיניים. אני מאשימה את העובדה שהיא אולי עייפה. ומיד חושבת על תמריץ שיעודד אותה. וברור שהיו לי רעיונות, רק שאותם אני משאירה לשבוע הבא.

7 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. שיפי הצילו
    אצלי בתי בת ה-10 לא יודעת בכלל שצריך לצחצח את השיניים, הם חושבים שזה סתם איזה שגעון מיותר.
    מה עושים – עוצי עצה

    ענת |
    הגב
  2. מצטער לקלקל
    אבל אני לא הולך לעזוב את המברשת הידנית שלי.

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  3. תודה רבה לכל המגיבים
    לא רוצה לדמיין מה היינו עושים ללא שיניים, ועדיין, ללא ספק זהו אחד הדברים שאנשים הכי פחות אוהבים להתעסק עמו ולא אני הבאתי את הנתונים, הם מוכחים.

    אני ממליצה לכל אחד לשאול את רופא השיניים שלו על צחצוח נכון. אני יודעת שצריכים להעביר את המברשת בתנועות מעגליות על השיניים. למרות שמאז שיש לנו את המברשת האלקטרונית, אני ממש מפונקת. היא מסתובבת על השיניים בכיף ומגיעה לכל מקום, פשוט תענוג. וכמובן, כמו שכבר כתבתי וחשוב לזכור: צחצוח פחות משתי דקות, אינו אפקטיבי.

    בהצלחה לכולנו ולהתראות בכתבה הבאה, שיפי

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  4. אולי אתם מוכנים להעלות בוידאו הסבר מפורט איך מצחצחים שיניים, לצערי אני כבר שנים לא מצחצח נכון, זה יהיה תועלת עצומה.
    תודה מראש
    וכמובן על המאמר השני – פשוט ללקק את האצבעות

    יוסי |
    הגב
  5. שיפי חריטן מאמרייך פשוט מרתקות, אני קוראת מושבעת של חומר שלך מה שאת כותבת במקומות אחרים.

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  6. לא הבנתי למה זה מציק ומטריד בחיינו
    תתארי לך מה היינו עושים בלי השיניים

    קובי |
    הגב