גיבורה על גלגלים: סיפורה המדהים של בת חן אלישביץ

החיים של בת חן אלישביץ 26 השתנו בן רגע בתאונת דרכים בהיותה נערה בשידוכים. אבל היא החליטה ללמוד כל יום משהו חדש, לנצל את החיים, ולנצח את המצב

מבחורה ספורטיבית שאוהבת כל סוג של ספורט, בת שבע אלישביץ הפכה למשותקת שיושבת בכסא גלגלים ונזקקת לליווי קבוע. אחרי הכעס והשאלה למה זה קרה לה, היא הספיקה להתחתן, ללדת 3 ילדים מתוקים, ולהאמין בקב"ה שנתן לה הזדמנות להיות אמא ולזכות להעניק לילדיה מלא אהבה. סיפור מרגש מלא כח לחיים. ויש גם מתכון לחלות מדהימות שבת חן לא מוותרת על ההכנה שלהם לכבוד שבת

"הכל התחיל… מאז שאני זוכרת את עצמי, נולדתי ילדה בריאה לחלוטין, בלי שום מגבלה ב"ה, לא רק שהייתי בריאה, הייתי גם מהילדות הנמרצות האלה, שלא יכולות לנוח לרגע, לעצור לרגע, כל הזמן הייתי בתנועה, כל הזמן עסקתי בפעילות ספורטיבית, מאז שאני זוכרת את עצמי השתתפתי בחוגי ספורט כמו שחיה, ריקוד, התעמלות קרקע וכל מה שרק שמעתי עליו. מרוב שאהבתי את זה, היה לי ברור, שזה תחום שאעסוק בו גם בעתיד, אני זוכרת שמאז שהייתי ילדה היה לי חלום להיות מורה לספורט. וככה, סיימתי כיתה י"ב, והתחתלתי לחפש מכללות דתיות לחינוך גופני, גבעת וושינגטון הייתה המכללה הדתית היחידה ולכן נרשמתי אליה. התחלתי את הלימודים, ונהנתי כלכך! הרגשתי איך שהחלום שלי מתגשם. הנה, תמיד חלמתי להיות מורה לחינוך גופני, תמיד חלמתי לעסוק בזה, ועכשיו ב"ה, עוד 3 שנים, אסיים את התואר ואגשים את החלום שלי. מה יכול להיות יותר טוב מזה?!.. מעבר באמת לכל הטוב הזה שחשתי באותה תקופה, השתדכתי עם בחור שנפגשנו פעם אחת, וכבר בפעם הראשונה ידענו שהקשר הולך לכיוון חיובי ורציני. כל הסיפור הורוד הזה, משתנה ברגע אחד, ביום רביעי בערב, בסוף שנה א', הלכתי ללמוד למבחן עם חברות, למדנו כמה שעות, בדרך חזור למכללה, עברתי תאונת דרכים קשה.

"נכנסתי לרכב, והייתי כלכך עייפה שפשוט נרדמתי אחרי כמה שניות. ואני זוכרת שהתעוררתי כי הרגשתי אור מאוד מאוד חזק שמסנוור אותי, פקחתי את העיניים, ואני רואה רכב שמתקרב אלינו במהירות גבוהה, אני עוצמת את העיניים חזרה, ומנסה כאילו לעצור את זה עם הגוף שלי, אני זוכרת איך אני מחזיקה את המושב של הרכב ואיך שכל הגוף שלי מתקשה, כאילו הוא יכול לעצור את זה, ולא עוברת שניה, ונשמע פיצוץ חזק, של התנגשות של שני הרכבים. אני זוכרת איך הגוף שלי פשוט נזרק בעוצמה חזקה קדימה ואחורה, והראש שלי נהדף על כרית האויר שהתנפחה כמה פעמים. אני זוכרת איך שכל הרכב פשוט קרס עלינו, הזכוכיות התנפצו לנו על הפנים, ושכל הרכב פשוט התרסק. ואחרי כמה דק, אני אפילו לא יודעת כמה זמן זה לקח, מצאתי את עצמי ברצפת המושב, כל הרכב עם עשן לבן וסמיך, וריח של שריפה, כנראה החלקתי מהחגורה, ולא הבנתי מה קורה איתי, איפה אני בכלל.. הייתי מאוד מטושטשת במיוחד שקמתי משינה, לכן היה לי ברור שכנראה אני בתוך חלום בלהות או משהו כזה, ושאני רק צריכה להתעורר.. אז ניסיתי לקום, ולא הצלחתי, ניסיתי לגעת בעצמי ברגליים, אבל לא הרגשתי כלום. רק כאב לי הצואר מאוד מאוד חזק. וככל שעבר הזמן, התחלתי להבין, שקרה משהו נורא, שכנראה עברנו תאונה, הייתי בהכרה מלאה אבל אני זוכרת שהייתי מטושטת והרגשתי שכל רגע אני עומדת להתעלף, וברגע הזה, שניסיתי להחזיק את עצמי ערה ולהבין מה קורה איתי, עברו לי בראש כל האנשים החשובים שאני אוהבת שלא אראה יותר, ההורים שלי, המשפחה שלי, חברות שלי, כל הדברים שרציתי לומר ולא אמרתי, ומתי אגיד אותם?! כל הדברים שרציתי להספיק ולא הספקתי. תוך כדי שאני מהרהרת עם עצמי אני פתאום שומעת את המשטרה מתקרבת והאמבולנס. פרמדיק יוצא ושולף אותי מהרכב. כל הדרך הייתי בהיסטריה- כי לא הרגשתי את הרגליים, הגענו לברזילי- ביקשו ממני פרטים, פחדתי שהם יודיעו להורים שלי, פחדתי שהם יבהלו, הם רק באותו ערב הגיעו למכללה להביא לי אוכל והמשיכו משם לחתונה שהייתה להם, ופתאום אחרי כמה שעות מודיעים להם שהבת שלהם עברה תאונה?! והוציאו לי את הטחול.

"אז העבירו אותי לטיפול נמרץ בבית חולים סורוקה בבאר שבע, שם הייתי צריכה לעבור עוד ניתוח. בטיפול נמרץ זו הייתה הפעם הראשונה שפקחתי את העיניים האחרי התאונה. אני זוכרת ששמעתי קול מאוד מוכר קורה לי כמה פעמים- בת חן בתחן.. בהתחלה שמעתי את הקול חלש, וכאילו מרחוק, ולאט לאט זה יתחזק יותר ויותר, עד שזיהיתי, שזאת אמא שלי. אמא שלי קוראת לי ואני חייבת לפתוח את העיניים. אני פוקחת את העיניים ואני רואה את אמא שלי לידי, מחייכת לי חיוך גדול וכלכך שמחה שהתעוררתי! הייתי 3 ימים בין חיים למוות, אמרו להורים שלי שרק אם אשרוד את ה3 ימים האלה ידעו שאני אחיה. איך אני אחיה? זה כבר שאלה אחרת… ואחרי שלושה ימים, שהצלחתי לשרוד, וכבר היה ברור שב"ה אחיה.. ניסו לגמול אותי מהחמצן, שאוכל לנשום בכוחות עצמי, אני זוכרת שהתחלנו בתרגילים, וכל תרגיל שעשיתי היה פשוט קשה!! דרש ממני כלכך הרבה מאמץ שהייתי חייבת לנוח אחרי כל נשימה. כאילו אני רצה עכשיו מרתון. ולא הבנתי על מה אני נלחמת?! לנשום לבד?! זה משהו שאמורים להלחם עליו?! זה לא משהו שברור מאליו?!..

"אחרי שבוע העבירו אותי למחלקה. חיכו שאתחזק ואוכל לעבור את הניתוח בצואר שלשמו הגעתי. בגלל שהראש שלי היטלטל מאוד חזק, כמה פעמים, החוליות בצואר התרסקו, והמטרה של הניתוח הייתה לבנות את החוליות מחדש.

מה הבנת בשלב הזה?

"הייתי בטוחה שאני נכנסת לניתוח והכל חוזר להיות כמו שהיה. נכנסתי לניתוח, אחרי 10 שעות, הרופא יוצא ואומר להורים שלי- קטסטרופה, מסביר להם מה הוא ראה- בצקת, ושזה אומר שאשאר משתוקת כל החיים. ההורים שלי היו בהלם- הבת שלנו הספורטאית, משותקת?! מזה אומר?! הצפי, נכון לעכשיו, שרק אשכב כל החיים, אולי בשלב מסוים אצליח לשבת. ושבגלל שהפגיעה שלי היא מצואר ומטה, אז השיתוק הוא מבית השחי ומטה, אני לא מרגישה כלום ולא מזיזה כלום. וככה הייתי חודש שוכבת במיטה ועושים בשבילי הכל- הרגשתי כלואה בתוך הגוף שלי- לא יכולה לעשות כלום. וכלכך פחדתי. מה?! זה החיים שמצפים לי?! זה מה שהולך להיות לי? ככה יעשו בשבילי הכל תמיד, ככה אשכב כל החיים?! לא יכולתי לקבל את זה, לא יכולתי להאמין שזה הגוף שלי שטיפחתי 19 שנה. איך הוא לא נענה לי?!

"אחרי חודש העבירו אותי לשיקום- האחות הסבירה לי מזה שיקום ומה נדרש מההורים שלי. היא הסבירה לי שבעצם אזדקק לעזרה של 24 שעות- לא הסכמתי להאמין. והיא קיוותה שאוכל להיות עצמאית על הכסא. החלטתי שאני נלחמת, התחלתי טיפולים –פיזיוטרפיה, הידרוטרפיה, חדרי כושר, טיפולים אלטרנטיבים, וכל מה שרק אמרו לי לעשות, והרגשתי שזה פשוט גדול עליי, שאני לא מצליחה להתמודד עם כל זה, עם כל העומס הזה, גם פיזי וגם נפשי, אני זוכרת שפשוט נשברתי, במיוחד ברגע הזה שנעלתי את נעלי הספורט שלי. ניסיתי לנעול אותם כמה פעמים ופשוט לא הצלחתי, איך זה הגיוני?! אלו נעלי הספורט שהייתי נועלת ברגע אחד ואז רצה במשך שעה.. ועכשיו, לוקח לי רק שעה לנעול אותם".

איך הרגשת שאת מבינה שתהיי משותקת?

"כעסתי כלכך על הגוף שלי שלא נשמע לי, על עצמי שיצאתי באותו היום, ועל הקב"ה שעשה לי את זה, ולמה הוא עשה את זה? מה הוא רוצה ממני?.. למה הוא נותן לי ניסיון כלכך קשה? למה הוא לוקח ממני את החלום שלי? את מה שהכי אהבתי, את הרגליים שלי..

"מה שעזר לי באותה תקופה להתמודד עם כל הקושי, זה לפרק את מטרת העל – להיות עצמאית, ליעדים קטנים. בכל יום למדתי משהו קטן לעשות, וההצלחות הקטנות האלה, דירבנו אותי לעשות עוד ועוד, והראו לי שלמרות הכל, עדיין יש אור בכל החושך הגדול הזה, ויש מישהו שמנהל את העולם ורוצה לעזור לי.

"כמובן שגם התמיכה שקיבלתי מההורים שלי באותה תקופה מאוד עזרה לי וגם, האמונה שגדלתי עליה, (התחנכתי בבית ספר חב"ד, וההורים שלי מקורבים לחב"ד, ומאמינים מאוד בדרך הזו ובקבלת ברכה מהרבי מלובביץ' באגרות קודש, באגרות קודש קבילתי ברכות לאורך כל הדרך על בריאות וזה חיזק אותי מאוד.)

"חיזק את האמונה שלי, שאמרתי לעצמי, תמיד גדלתי על זה שהקב"ה הוא טוב, וטבע הטוב להיטיב, ושהוא עושה רק טוב, ושהוא כל יכול, ויכול להיות שזה מסלול שאני צריכה לעבור ושאולי בע"ה אחרי שאעבור הכל, הכל יחזור להיות כמו שהיה. האמונה והביטחון הזה בה", זה נתן לי מרץ וכוח להמשיך ולהלחם".

אחרי חצי שנה השתחררת לבית. ו…?

"השתחררתי. זו הייתה שבת ראשונה שיצאתי לבית, הגענו למדרגות בכניסה, הסתכלתי עליהם מלטה, ופשוט נקרעתי, המדרגות האלה שדילגתי בקפיצה, פתאום אין סיכוי בעולם שאעבור אותם. אבא שלי הרים אותי ונכנסו לבית, והבית היה נראה כלכך שונה, פתאום הכל צפוף, לא נוח.. אבל שמחתי, שלפחות אני בבית.. כל האחיות שלי הגיעו לשבת הזאת, כדי להיות איתי, אבל אז הגיע הרגע הזה של הקידוש, כולם עומדים ושרים – שלום עליכם, מחייכים אליי ושמחים שאני איתם, אני מחייכת חזרה אבל מבפנים רוצה לצעוק! שזה לא פייר, שגם אני רוצה לעמוד כמו כולם ולשיר. ולמה אני לא יכולה?.. אני זוכרת שבנקודה הזאת פתאום הבנתי, שהנכות הזאת, זה משהו שלא הולך להעלם כלכך מהר, זה משהו שאצטרך להתמודד איתו יום יום רגע רגע, ובכל סיטואציה. וזאת הייתה מין כאפה מצלצלת כזאת לפנים, כאילו מישהו אומר לי, גברת, אם עד עכשיו חשבת שקשה לך. אין לך מושג מה מחכה לך עוד! ובאמת זאת הייתה תקופה קשה, מה שהיה לי הכי קשה, זה שלא היה לי מה לעשות במהלך היום חוץ מטיפולים שהייתי עושה, והרגשתי פתאום מן ריק כזה, הרגשתי שאין לי כלום בחיים, שאם אין לי את הרגליים, אז אין לי משמעות לחיים האלה, כי זה מה שרציתי לעשות, זה היה החיים שלי, בזה הייתי הכי טובה, אז אם אין לי את זה אין לי כלום. וזה הרגשתי שבאלי למות, שאין לי בשביל מה לחיות. נכנסתי לדיכאון, שלא יכולתי לצאת ממנו. הרגשתי שאני בתוך חושך גדול, שאני לא רואה טיפת אור, לא ידעתי איך לצאת מזה, איך להאיר את דרכי מחדש.. רק ידעתי דבר אחד, שע"י עצבות, אני בטח לא יצליח, אני רק אפול למקום נמוך וחשוך יותר. ועוד דבר, ידעתי שלהלחם עם הקב"ה ולהוכיח לו שהוא אולי טועה במה שהוא עושה, זה בטח לא יעזור. אז החלטתי פשוט לשחרר, פשוט לתת לו לנהל אותי ולהוליך אותי בדרך שהוא בחר בשבילי, וקיוויתי והתפללתי שהוא גם יראה לי את האור ואת המטרות בחיים שלי".

מאיפה מגיע כוח התפילה וההכרה?

"הבנתי  שאני צריכה להיות בשמחה! אבל איך?… אבל איך מתחילים?! קודם כל ידעתי שע"י עצבות לא אתקדם לשום מקום, רק ע"י שמחה, אבל איך שמחים?- פשוט ע"י עשיה, התחלתי לעשות, התחלתי לעשות בלי להבין למה, ואיך, עושה כי אני צריכה להמשיך לחיות, כי אני רוצה להמשיך לחיות וככה היה- אחרי המעשים נמשכים הלבבות- גם הלב שלי נמשך, והרגשתי, איך הקב"ה פשוט מושיט לי יד וצועד איתי צעד אחרי צעד עד שהתחלתי לגלות המון אור בתוך כל החושך הזה – גיליתי על עצמי יותר ויותר דברים שלא הייתי מודעת אליהם, תכונות שיש בי והיו חבויות ומוסתרות בגלל העיסוק המסיבי שלי בגוף, ורק בו. ופתאום, שהגוף פינה את מקומו, שכבר לא יכולתי להתעסק בו, הנפש תפסה מקום, וגיליתי כמה טוב יש בי מעבר ליכולות הגופניות והחיצוניות שלי, גיליתי שאני בנאדם חזק, עם אמונה חזקה, סובלנית, אופטימיות, שאוהבת את החיים. זה נתן לי כוח וביטחון שאני בכל זאת עדיין בנאדם "ששווה משהו" גם כשאני על כסא גלגלים".

ומה עם זוגיות?

"היה לי חשוב באמת קודם כל להיות עצמאית כמה שיותר, עד כדי כך שהוצאתי רשיון לרכב שמותאם לכס גלגלים ומאפשר לי ניידות ממקום למקום ולתחושת עצמאות.

"התחלתי לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, בחרתי ללמוד דווקא את המקצוע הזה ,דווקא מתוך הקושי, מתוך ההתמודדות היומיומית, רציתי לתת מעצמי, מהניסיון חיים שלי למישהו אחר שמתמודד עם קושי.

"אז כן, הדבר הכי חשוב שקרה, כשהתחלתי לחיות מחדש, גם סגרתי ווארט , עם אותו בחור שהשתדכתי איתו לפני שהכל קרה. הוא בחר לחכות ולהמשיך בשידוך הזה רק מסיבה אחת. הוא אמר, שהוא רצה אותי לא בגלל שהייתי ספורטאית, אלא בגלל המהות שלי, בגלל מי שאני, המידות הטובות שיש לי, שב"ה זה משהו שנשאר איתי. הוא יודע שיהיה לנו מורכב, ולא פשוט, אבל זה משתלם לו.

היום אנחנו נשואים 5 שנים, ויש לנו ב"ה שלושה ילדים, גרים בפתח תקווה. ולא אשקר, הנכות זה משהו שמרגישים יום יום, רגע רגע, וכן, זה קשה! ואני לא צריכה לספר , איך כל אחת מרגישה את הקושי האישי שלה בחייה, והתמודדות היא לא פשוטה. אבל אנחנו משתדלים לעזור אחד לשניה, כל אחד עושה את מה שהוא יכול לעשות ואת מה שהשני לא יכול לעשות, אם אצלי הידיים עובדות, וב"ה גם הראש, שלא פחות חשוב, אז אני עושה את כל מה שקשור לזה, אם זה כביסות, בישולים, כל העניינים שקשורים לבית, ולגידול הילדים. כמובן שהבית מותאם לכסא גלגלים בצורה כזאת שמאפשרת לי לחטל, לקלח, לבשל לכבס וממש להרגיש עקרת בית ואמא טובה לילדים שלי".

איך מסתדרת האמהות עבורך?

"אני משתדלת לעשות את מה שאני יכולה במובן הפיזי כדי להרגיש 'אמא' אבל גם עם הזמן הבנתי, שזה שאני לא יכולה לעשות הכל, זה בסדר, וזה לא הופך אותי לאמא פחות טובה מכל אמא אחרת, ולכל אמא יש את הקושי שלה, וב"ה שה' השאיר לי את הראש עובד, והלב עובד. ומאז התאונה אני רק מרגישה שהם עובדים יותר, כי השאר פחות תופס מקום.. ואני מרגישה שבזכות זה, אני זוכה להעניק לילדים שלי אהבה, זוכה להעניק להם הסתכלות בריאה על החיים שלי. עם כל האירוניה שבדבר… אני מרגישה שהם חווים דמות אימהית במובן הרגשי של המילה ולא רק הפיזי.. אני מקדישה להם זמן לשירים ביחד, לסיפורים, ליצירות ועכשיו עם הגדולה שלי אפילו לשחנשים, על מה שעובר עליה ועל מה שהיא מרגישה.. וזה דבר לא פחות גדול משאר הדברים שאמא נותנת.. ואני חושבת שגם ההבנה הזאת, של הילדים שלי, שיש להם אמא מוגבלת, זו הבנה שעם כמה שהיא אולי קשה להם, היא בונה אותם, היא מחשלת אותם, היא הופכת אותם לילדים אחרים, לילדים שהרבה יותר בוגרים, עם אישיות חזקה יותר. הם מבינים מזה דחיית סיפוקים, כשאמא לא יכולה אין ברירה, הם נאלצים לחכות למישהו אחר שיעשה את מה שהם מבקשים, הם הופכים לילדים יצירתיים יותר, נחושים יותר  שחושבים בעצמם על פתרונות, שמסוגלים לקחת אחריות, לקחת סיכונים, להעז, ולא לפחד גם כשנופלים, שלא מצליחים. כי הם רואים גם את אמא שלהם, מנסה ולא מצליחה, אבל שוב ושוב עושה.

"אני זוכרת יום אחד שהגננת של הבת שלי הזמינה אותי לאיזושהי פעילות שהייתי צריכה להעביר לשאר הבנות בגן, ושיינא התרגשה נורא שאגיע, והגעתי עם בעלי כי הוא עזר לי במדרגות לגן, ובסיום הפעילות, היה ניגונים והוא רקד עם שיינא ועם הבנות בגן, ואני ישבתי בצד והסתכלתי. ובאותו יום בחזור לבית ברכב, שיינא אומרת לי- אמא, נכון היום כשאבא רקד איתי את היית עצובה וישבת בצד? אמרתי לה- למה חשבת שאני עצובה?.. והיא- אני יודעת למה… את בטח היית עצובה כי לא יכולת לרקוד כמו כולם.. אבל אמא, את יודעת, שאז מה שאת לא יכולה לרקוד עם הרגליים, יש לך גלגלים שאת יכולה לזוז איתם, ואת גם יכולה לרקוד עם הידיים, ואני אפילו יכולה לעזור לך עם הכסא ולדחוף אותך מאחורה. ואני מסתכלת עליה, והעיניים שלי מוצפות בדמעות, והיא ממשיכה ואומרת לי, אמא, אל תהיי עצובה, את יודעת, שעוד מעט המשיח בא, וזהו, את כבר תקומי מהכסא ותוכלי ללכת על שתי הרגליים שלך ותרקדי ותשמחי.

"אני הייתי בשוק, איך ילדה בת 3 יכולה בכלל לשים לב למה שקורה איתי, למה שעובר עליי, ולא רק, גם לומר את הדברים, ולנחם בצורה כזאת רגישה ובוגרת!! זה הדהים אותי…

"וזה מתנות שרק הקב"ה יכול לתת, להראות לך את הנקודות של האור כשאת מרגישה בתוך חושך גדול, רגעים כאלה שמסוגלים לרומם אותך, לתת לך כוח להמשיך בדרך שלא תמיד פשוטה".

מה עם קריירה ושאיפות?

"היום אני כבר אחרי התואר השני שלי בעבודה סוציאלית קלינית. אני עובדת בפנימייה לילדים בסיכון בכפר חב"ד, וזו תחושת שליחות וסיפוק עצומה. בנוסף, היום אני מעבירה הרצאות על הסיפור חיים שלי, ההרצאות מלוות במצגת, סרטונים, ושירים מקוריים שלי.

"אני מעבירה הרצאות לפי נושאים שמבקשים ממני. לדוג', עכשיו הכנתי הרצאה חדשה שמדברת על ההתמודדות של החיים שלי היום, בדגש על להיות אמא על כסא גלגלים, על המורכבות, הקשיים, ועל דרכי התמודדות ותובנות שלמדתי לאורך כל הדרך. לפעמים מבקשים ממני להכין הרצאה שתתמקד בשמחה, או במהות האישה וכו'".

מסר לחיים?

"אני ובעלי רואים, שלמרות שלא פשוט, כאשר אנחנו עושים את השתדלות שלנו אנחנו זוכים לראות את החסדים ואת הטוב שה' גומל איתנו כל רגע רגע, מה שמחזיק אותי מאוד, זה הרבי שלנו, שמנחה אותנו בדרך, שמברך אותנו. יש לי מכתב שקיבלתי בו הרבי כותב העל הדאגות המיותרות שלנו, שאנחנו מנסים לנהל ולתכנן ודואגים לבעיות שלנו, אבל בעצם הקב"ה כבר דואג להכל ולכולם ואין שום טעם בדאגות שלנו ואנחנו צריכים רק להאמין ולבטוח בו, להיות בטלים אליו, שהוא יעשה את הטוב בשבילנו. הרבי ממש מצווה במכתב להיות בשמחה! וכלל לא לדאוג.

"זה מאוד קשה! במיוחד שבאמת אנחנו נמצאים בגלות, בחושך, אבל אני מאמינה שלכל אחת כאן יש המון כוח, שצריך רק לגלות אותו, שלכל אחת יש המון שמחה שצריך רק להתניע אותה, אני מאחלת לכולנו להצליח למצוא את הכוח בתוכנו, את השמחה, להצליח לחיות באמונה וביטחון מלא בה' וכך בע"ה כבר נזכה לגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש!".

לסיפור של בת חן יש המשך: סופרת בשם אמי קליינמן שכתבה ספר מרגש על החוויה של בת חן בלי להכיר אותה בכלל, סיפור דמיוני שהוא מאוד מציאותי. על הספר ועל הסופרת – בשבוע הבא כאן במגזין.

והנה מתכון של בת חן לחלות שהיא לא מוותרת על ההכנה שלהם לכבוד שבת:

1 קילו קמח
3 כפות סוכר
1 כף מלח
2 כפות שמרים
חצי כוס שמן
בין 2 וחצי ל3 כוסות מים פושרים.
אופן ההכנה:
להכניס את החומרים לקערה ואת המים בהדרגה.
ללוש עד שנוצר בצק אחיד ורך מאוד.. אם הבצק קשה, להוסיף עוד קצת מים לפי הצורך.
לתת לבצק לתפוח עד שמכפיל את גודלו,
ליצור חלות.
לתת להן לתפוח על התבנית שיכפילו את גודלן.
למרוח ביצה (כדי שיצא חום להוסיף קצת אבקת נס קפה).
לפזר כל מה שמתחשק.
להכניס לתנור על 200 מעלות, להוציא כשמשחים מלמעלה ומלמטה.
בת חן בהכנת חלות עם ילדיה

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. בתי

    לסופרת שכתבה את הסיפור קוראים ליבי קליין ולא אמי קליין

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  2. גיבורה על גלגלים

    אני קוראת את אכתבה ולא מפסיקה לבכות מהתרגשות.גיבורה וצדיקה שלי.
    כל הכבוד לך וליהושע הצדיק שלך!❤

    שמחה |
    הגב