גיבורים על חזקים – שולחן העורך

בשבוע בו הנציגים החרדים בכנסת ישראל יכולים לצעוד בגב זקוף על ניצחונות במאבקים משמעותיים, דווקא עכשיו נדרשת מהם הוכחת הכוח בנושאים ערכיים יותר ותקשורתיים פחות

היה זה קולו השפוי – ואולי היחיד של ח"כ הרב מוזס שקרא השבוע לחבריו חברי הכנסת החרדים להנמיך קצת את קולות השמחה לאחר הניצחון, הזמני יש לומר, בהקפאת מתווה הכותל. עד כדי כך הייתה גדולה הצהלה, שלא לומר שכרון החושים, ששידרו חברי הכנסת שלנו בניצחון המאוחר שלהם בנושא שמטריד אותנו בשנתיים-שלוש האחרונות, שאפילו ראש הממשלה נאלץ לקרוא להם להרגיע קצת עם ההתלהבות.

ולא, לא באנו לזלזל בניצחון הזה. בכל אופן מדובר כאן בקרב, שאמנם הוכרע בישיבת הממשלה ברחוב קפלן 1 בירושלים, אבל ההדים שלו הולכים מקצה העולם ועד קצהו פשוטו כמשמעו.

אבל כאן נשאלת השאלה איך זה ייתכן? איך קרה מצב בו הנציגים החרדים יודעים לכפות על ראש הממשלה ללכת נגד אחד ממוקדי הכוח המרכזיים שלו – יהודי ארצות הברית – וכאן בבית הם נכשלים שנה אחר שנה?

איך יכול להיות שהם יודעים לנהל תמרון פוליטי מורכב מאין כמותו. גם לכופף את הממשלה כולה וגם להצטייר  כשותפים הכי נאמנים בה, וכאן בבית פנימה מול מנהלי הסמינרים הם רועדים ומשתפנים כאילו היו ילד מבוהל בסמטה חשוכה.

כי בלי ששמנו לב נגמרה שנת הלימודים ואלפי בנות עוזבות ממש היום ומחר את בתי הספר היסודיים בהתרגשות גדולה. מסיבות סיום מושקעות נחגגות במאות בתי ספר, נאומים חוצבי להבות נישאים מעל הבמות ורק בפינות השקופות של האולמות הנוצצים יושבות עשרות או אולי מאות בנות שליבן קרוע בין רגשות האושר של סיום הפרק הראשון בחייהם, לבין יגון הספק המכרסם בליבן כמו תולעת ומחורר בו חורים שמי יודע אם אי פעם יוכלו להתאחות, בשאלה מה יקרה איתן בעוד חודשיים ימים מהיום.

אותן מאות בנות תלו את יהבן ותקוותן באותה יד חזקה של י"ד חברי הכנסת שלנו כשהבטיחו להן פעם אחר פעם שהשנה זה לא יקרה. השר דרעי שהתחייב בפה מלא שבמשמרת שלו הוא יעצור תקציבים לבתי ספר מפלים, לא פחות. ח"כ גפני שהשחיז את לשונו תחת כל מיקרופון רענן כמו שרק הוא יודע, והסביר לנו עד כמה הנגע חמור, משל לא אנחנו אלו שרואים את הדמעות הרותחות של הילדות האומללות.

אפילו ח"כ מרגי ,יו"ר וועדת החינוך, שיאמר לזכותו על שקיים עשרות דיונים בוועדת החינוך עליה הוא אחראי אבל עדיין בשורה התחתונה יושבת אותה חונטה, המונה לא יותר משני מניינים של מנהלי סמינרים, ומגחכת על ההצהרות הבומבסטיות של אלו שנדמה להם שהשאלטר בידיים שלהם.

ואולי ההבדל בין שני המקרים הכל כך קיצוניים האלו תלוי בעובדה שתמיד יותר קל לתקן אחרים וככל שהם יותר רחוקים עוד יותר טוב. כמו שאומר הפתגם המפורסם: רחוק מהעין רחוק מהלב. הרבה יותר נוח להכות על החזה בנפילת אפיים ולומר: אשמנו בגדנו, כשאנו מתכוונים לראביי ההוא מעבר לים או אפילו ליאיר לפיד שאמנם יושב כסא לידי באולם המליאה – אבל תהום אידיאולוגית פעורה ביני לבינו. אבל הרבה יותר קשה להביט פנימה אל תוך הבית, לזקוף את הגב ולהישיר מבט מול מנהל מוסד שיכול להיות שמתפלל איתך בבית כנסת או אולי למדת איתו בישיבה לפני עשרות שנים ולומר לו – עד כאן.

דווקא בתום השבוע המעודד הזה, בו הראו לנו חברי הכנסת החרדיים את כוחם ועוצם ידם, הגיע הרגע לומר להם בואו תלכלכו את הידיים שלכם בקרב הרבה פחות תקשורתי אבל הרבה יותר ערכי. בואו נראה אתכם גיבורים על האנשים החזקים באמת.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.