גם לכם היו מוותרים על 3 מיליארד דולר? ללבייב ויתרו ועוד היד נטויה

בעלי האג"ח ייאלצו להמתין עוד 2,000 שנה כדי לראות אם כל הכסף אכן יחזור אליהם{לא ייאמן}

השערורייה הזאת תואמת פחות או יותר את השיטה שתיארנו כאן בשבוע שעבר: איש עסקים נכנס להסדרי חוב, מגה-הסדרי חוב, ובמהלך המו"מ עליהם אנחנו עדים למגה-רעש תקשורתי, מגה-זעקות שבר, מגה-זעקות של רגולטורים וגופים מוסדיים הפועלים כביכול למען האינטרס הציבורי ולמען השבת הכסף לציבור.

אבל בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג – החייב נכנס למסלול המפנק של הסדר חוב ויוצא ממנו ארוז עם חוב מאורגן מחדש, וקדימה, ממשיכים הלאה. במקרה של לבייב, התברר שהתקדמו הלאה לעוד הסדר חוב.

כמובן, בדרך גוזרת חבורה של מאכערים, המאיון העליון של משרדי עורכי הדין ורואי החשבון, את הקופונים השמנים שלהם בעבור העבודה הנפלאה שעשו בגיבוש הסדר החוב "למען הציבור", וכך יוצא שהם פעלו בעיקר "למען עצמם".

השיטה היא אותה שיטה, בין שהיא עוברת במערכת המשפט ובין שהיא עוברת במערכת הסדרי החוב מחוץ לבית המשפט, ואיש לא שואל: רגע, אבל איך בדיוק נעלם כל כך הרבה כסף?

האומנם מדובר בכישלון עסקי טבעי (הרי היכן שיש יזמים, יש גם כישלונות, כך זה בכל תחום)? האומנם המצב שנוצר הוא רק תוצאה של "המשבר ברוסיה" או "המשבר באוקראינה"? האם אפשר להצדיק אובדן של מיליארדי שקלים רק ב"כישלון", ב"משבר" או ב"עיתוי ומזל רעים"?

או שאולי צריך לבדוק, לחשוף, לחקור כמה עסקאות שנעשו אי-שם במדינות שהפרקטיקה העסקית בהן אינה מהמשובחות?

כשמחברים היטב את כל הסכומים שלבייב חייב ולבייב הציע כתספורת אין ספק שלבייב הוא מגה-כישלון, הכישלון העסקי הגדול ביותר מאז ומעולם בסקטור העסקי הישראלי. הוא אמנם לא הוכרז פושט רגל כמו אליעזר פישמן, שחייב לבנקים כ-4 מיליארד שקל ברוטו, אבל היקפי המחיקה המעשית שלו גדולים אף מאלה של פישמן.

כיום עומד השווי של אפריקה על כ-125 מיליון שקל. כלומר, השוק מעריך את שווי ה"אימפריה" של לבייב באפס.

השווי של אפריקה במהלך 2007 נגע ב-7 מיליארד דולר (!) כמעט (ערך שקלי נוכחי של כ-15 מיליארד שקל).

השווי הנוכחי הוא בקושי 1% מהשווי בשיא.

החוב של אפריקה לבעלי האג"ח: כ-2.8 מיליארד שקל (קרן).

הסטטוס של החברה: בעלי החוב נטלו את העניינים לידיים ומציעים את החברה לכל המרבה במחיר. לכל המרבה במחיר? לא בדיוק. לכל הממעיט בתספורת לחוב.

בין המציעים הפוטנציאליים: לבייב עצמו, שמחזיק (כלומר, החזיק) קרוב למחצית מהמניות, יחד עם מוטי בן-משה. מיד גם נראה שלבייב אוהב להשתלט על נכסים שהוא שלט בהם, גייס עבורם מיליארדי שקלים והשמיד את ערכם.

היקף התספורת שצפוי, בעסקה כזו או אחרת: כ-800 מיליון שקל עד מיליארד שקל. זו התספורת שתבוא אחרי תספורת שהייתה, ואם לשפוט לפי ההיסטוריה – תספורת שעוד תהיה.

.

היקף החוב המקורי שעמד על הפרק בהסדר החוב היה כ-7.5 מיליארד שקל באג"ח. הסדר החוב כלל הזרמת מזומנים של לבייב, ארגון מחדש של החוב, הכולל שתי סדרות חדשות של אג"ח והמרת חוב למניות אפריקה, אפי פיתוח ואפריקה נכסים. בזמנו נטען שההסדר למעשה החזיר את כל החוב או רובו, וגם אנחנו טעינו לחשוב שלבייב היה פראייר כשרץ להסדר חוב – אבל הפראיירים היחידים היו מי שהלוו לו את הכסף.

היקף התספורת המוערך כיום בגלל הסדר החוב הישן: יותר מ-2 מיליארד שקל, תלוי בעיתוי המימוש של המניות שניתנו במסגרת הסדר החוב.

היקף התספורת הכולל של הרפתקאות לבייב באפריקה: כ-3 מיליארד שקל, והיד עוד נטויה.

למה איש לא מבקש לחקור את היקף התספורת העצום הזה?

 

עו"ד ליפא מאיר, מבכירי עורכי הדין בישראל, שייצג את בעלי האג"ח מול אפריקה, חשב אז שהשיג בשבילם, בשביל הציבור, "חבילה אטרקטיבית". אבל הוא ממש לא השיג לבעלי האג"ח את המיטב; את החבילה האטרקטיבית באמת קיבל לבייב.

בעלי האג"ח ייאלצו להמתין עוד 2,000 שנה כדי לראות אם כל הכסף אכן יחזור אליהם, בין שבמניות ובין שבסדרות אג"ח חדשות, אבל מי שיצא מנצח, ללא ספק, הוא לבייב. בסופו של דבר, אחרי חודשיים של זיקוקי די-נור תקשורתיים, שבהם שכרו שני הצדדים אנשי יחסי ציבור מיומנים וגדודי טוקבקיסטים שהפציצו את הרשת, הסדר החוב שירת את לבייב הרבה יותר מאשר את בעלי האג"ח.

אפריקה לקחה את חובה הענק, הקטינה אותו וארזה אותו מחדש בצורה הרבה יותר נוחה, כך שתוכל לצאת לדרך חדשה, שהתבררה כעוד דרך עקומה. לבייב אמנם הזרים מאות מיליונים, אבל לא במכה אחת. הוא איבד אמנם קצת יותר מ-20% מהמניות, אבל נותר בעל הבית והאיש הקובע באפריקה עד לסבב הנוכחי.

בכלל, לבייב גילה שהשד של "הסדר חוב" לא נורא כל כך. הוא חטף אש, חטף ביקורת, חטף עלבונות, חטף מכל הבא ליד, דרשו ממנו ללכת, למכור את הווילה בלונדון, למכור נכסים אישיים, והנה הוא עמד, אחרי חודשיים של מטחי ביקורת צולבת, בראש אפריקה – ועשוי לעמוד בראשה גם אחרי הסבב הנוכחי של הסדר החוב.

מי שעוד קיבלו ללא ספק "חבילה אטרקטיבית" הם עו"ד ליפא מאיר ולהקת עורכי הדין שמשתוקקים להחזיק תיקים כאלה בידיהם. ככל שהחוב גדול יותר, הפוטנציאל שלהם להרוויח גדול יותר. התשלומים? הם על חשבון הציבור, לא על חשבון לבייב או מנהלי הגופים המוסדיים.

. . Photo by: Roni Schutzer /Flash90 *** *** 

אפי פיתוח, החברה הבת שפועלת בעיקר ברוסיה. ב-2007 הדהימה החברה כשהנפיקה בלונדון והפכה אז לחברת הנדל"ן החמישית בגודלה בבורסה בלונדון. המספרים היו בלתי נתפסים: אפי פיתוח גייסה 1.4 מיליארד דולר (יותר מ-5 מיליארד שקל בערכים נוכחיים) לפי שווי של 7.3 מיליארד דולר.

השווי כיום בבורסה: 225 מיליון דולר, 3% מהשווי בהנפקה.

שווי המזומנים בקופתה של החברה: כ-20 מיליון דולר.

החברה יצאה משליטת אפריקה לאחר שלבייב רכש את מניות אפריקה בה (כ-65%) תמורת 550 מיליון שקל כדי לשרת, בין היתר, את החובות של אפריקה עצמה לבעלי האג"ח.

איך "מבזבזים" כל כך הרבה כסף בהשקעות כושלות? שאלה טובה. למה איש לא טרח לחקור את כל עסקאות הנדל"ן שעליהן חתמה אפי פיתוח? שאלה טיפשית. איש לא רוצה לחקור, בגלל החשש שתיפתח תיבת פנדורה.

מדוע יש לנו תחושה שעוד יתברר בעתיד שלבייב רכש את השליטה באפי פיתוח בנזיד עדשים, והמרוויח הגדול מהעסקה הזאת יהיה הוא, בעוד שאפריקה, ובעלי האג"ח, יהיו המפסידים הגדולים ממנה?

אנשים כבר שכחו, אבל אפריקה ישראל הייתה חברה רווחית מאוד ברבעון הראשון של 2009, עם רווח של מאות מיליוני שקלים. ברבעון השני התהפך הגלגל והחברה עברה להפסד ענק של כ-1.3 מיליארד שקל, דבר שהוביל להצהרה הדרמטית השבוע על אי-עמידה בתשלומי החובות.

איך זה קרה, אתם שואלים?

או.קיי, אז למקצוע החשבונאות יש אלף ואחת דרכים להסביר את הפארסה הזאת, וכל ההסברים עומדים ב"תקנים", ב"סטנדרטים" וב"שערוכים" ובשאר המילים המכובסות של המקצוע. תכלס, החבר'ה באפריקה רצו כנראה להרוויח עוד זמן, עוד קצת אוויר לנשימה, ומקצוע החשבונאות אפשר להם, עם שפע הטריקים שלו, להציג רווח ענק. זה, כמובן, לא רווח ריאלי, לא רווח שנבע ממשהו אמיתי, אלא רווח שנבע מתעשיית השערוכים, תעשיית האוויר של תחום הנדל"ן.

זו אותה תעשייה שאפשרה בזמנו ללבייב לקבל הערכות שווי מהחלל לנכסים שלו ברוסיה. זו אותה תעשייה שאפשרה לו לבצע את ההנפקה הישראלית הגדולה ביותר בכל הזמנים. זו התעשייה שאפשרה לו לגייס בלונדון סכום עצום של 1.4 מיליארד דולר לפי שווי של 7.3 מיליארד דולר לחברת נדל"ן שבקושי מלאו לה 6. עם חברי תעשיית החלל הזאת נמנית JLL (ראשי תיבות של Jones Lang LaSalle), חברת שמאות בינלאומית שהעסיקה 30 אלף מומחים להערכות שווי ב-750 אתרים ב-60 מדינות.

סופר-מקצועיים, סופר-ידעונים, עד כדי כך שופרא-דשופרא, שהם העריכו את שווי הפרויקטים של לבייב ברוסיה במאות מיליוני דולרים כל אחד. מדעני החלל של חברת השמאות האנגלית הם טיפוסים מאוד מכובדים, מעונבים ושולטים בחומר, שולטים במושגים הנדל"ניים, בהיווני הריבית ובשאר הג'יבריש של הקרקעות, והם יספקו לכל אחד את הנייר המתאים, בהינתן התמורה המתאימה.

בקיצור, הנייר יספוג הכול, אבל ממש הכול, כולל מספרים מנותקים מכל היגיון או מציאות, אם יונח לידו הצ'ק המתאים. וכמובן, רואי החשבון של אפריקה יצרפו את חתימתם להצגה הזאת, כי מי הם שיערערו על השמאים המכובדים האלה?

די משעשע, אבל JLL זכתה ב-2007 בתואר המכובד "חברת השמאות של השנה באנגליה". מבחינתנו ומבחינת לבייב, היא יכולה לקבל פרס אחר: "מנפחי האוויר של השנה". כדי להנפיק סדרת פרויקטים בתוליים בשווי מיליארדי דולרים ברוסיה באמת צריך כישרון מיוחד.

וזו, על קצה המזלג, הבעיה הגדולה שתמיד הייתה לנו עם מקצוע החשבונאות: במקום לנסות ולספק תמונת מצב על עסקי תאגיד מסוים, המקצוע הזה מאפשר, במיוחד בחברות נדל"ן, לייצר יש מאין. לייצר רווחים יש מאין. לייצר תמונה של מראית עין.

מה שווה ערימת העמודים שמלווה כל דוח, מה שווים הביאורים, מה שווים כל ההסברים החשבונאיים המפותלים, אם בשורה התחתונה אפשר להציג רווח ענק?

האחוזה שלבייב שנבנית בסביון

.

כלומר, לעשות מעין "הסדר חוב" עם הציבור ולא עם נציגיו, הגופים המוסדיים או הבנקאים. למנות, למשל, עורך דין שהוא לא ממועדון הסדרי החוב הפיקטיביים, שאין לו קשר למי שנתן או לקח את ההלוואות.

עורך הדין יבקש למנות "נציגות" שתדון עם המוסדיים על בדיקה וחשיפה של שתי סוגיות מהותיות: הראשונה היא הפרקטיקות העסקיות של לבייב, הממשל התאגידי באפריקה ישראל והפרקטיקות החשבונאיות של לבייב. אם הוא ייצא צח כשלג, אין בעיה. אם לא, בבקשה: להגיש תביעות. הסוגיה השנייה: בדיקה, חקירה וחשיפה של כמה מיליארדי שקלים טובים שהתאדו בהלוואות די מופקרות, לאו דווקא לגופים גדולים כמו אפריקה, אלא גם לעשרות חברות קטנות ואנונימיות שהשמידו את הכסף.

אם יתברר שהמוסדיים לא הביאו בחשבון סטנדרטים ראויים של סיכון מול סיכוי (כי הרי מותר להפסיד בהשקעות), אלא את הסטנדרטים של הבונוסים למנהלי ההשקעות או קשרים מפוקפקים עם בעלי שליטה ומנהלי כספים, גם במקרה הזה אפשר לחשוב על אופציה של תביעות.

היינו כחולמים או הוזים, או שהגיע להזמן להרים את הכפפה?

את התחקיר ערך אלי ציפורי -גלובס

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.