געגועים לפרס / מנחם רהט

רבים מנסיכי הליכוד, מאבדים ביום מן הימים את הצפון ואת המצפון התנועתי, ובועטים ברגל גסה באידאלים ובעקרונות שעליהם חונכו. * כך גם הנסיך הליכודי, הנשיא רובי ריבלין, שמעד והשיל מעליו את סממני 'ה-ח' הקדמון'.

מישהו יכול להסביר כיצד קורה שרבים מנסיכי הליכוד, מאבדים ביום מן הימים את הצפון ואת המצפון התנועתי, ובועטים ברגל גסה באידאלים ובעקרונות שעליהם חונכו? מה מוליך אותם לנהוג כאותם לווייתנים, שבשל השתבשות מערכת המכ"מ שלהם, הם נפרדים מן הלהקה שלתוכה נולדו, וחותרים אל מותם על פני חוף לא להם?

קחו למשל אשה משכילה כמו ציפי לבני, נסיכה ליכודית מבטן ומלידה, בתם של קצין המבצעים של האצ"ל איתן לבני האגדי, ושרה לבני לוחמת האצ"ל שלכבודה חובר השיר 'שרה הקטנה', אשר היפנתה עורף לכל האידיאולוגיה שספגה בבית ובפעילותה העניפה בבית"ר, וחברה למפלגת העבודה שמתוכה יצאה הססמה העוינת, אֵם כל השסעים: "בלי חרות ומק"י".

לבני התגלגלה מן הליכוד ל'קדימה' של אבי העקירה הנפשעת בגוש קטיף אריק שרון, ומשם המשיכה ל'התנועה', עד שנחתה בחיק מפלגת העבודה, יחד עם טיפוסים מפוקפקים פוליטית: הסוציאליסטיות הדגולות סתיו שפיר ומירב מיכאלי, זוהיר בהלול שהכריז על עצמו יותר פלשתיני מישראלי, והקומוניסט לשעבר יוסי יונה. מישהו יכול להסביר כיצד נשחקה עד כדי כך האידאולוגיה שעל ברכיה גדלה?

המתמרכזים והמשמאילים

כך אירע, במסלול פוליטי כזה או אחר, לנסיכים נוספים, שהשילו מעליהם את עטרת הנסיכות והלכו לרעות בשדות זרים. למשל אברך המשי דן מרידור, מי שהיה מקורב במיוחד למנחם בגין, בנו של אליהו מרידור מראשי האצ"ל ואח"כ ח"כ מטעם תנועת החירות, שאט-אט אבל בשיטתיות התמרכז והשמאיל, עד כדי נכונותו לוויתורים מרחיקי לכת ביו"ש.

או חברו מילדות בני בגין, בנו של המנהיג המיתולוגי, שלהידרדרותו לעבר הקוטב השמאלי של המפה הפוליטית, עד כדי היותו סנגורה בממשלת ישראל של הקרן להכחדת ישראל, הקדשנו כאן רשימת ביקורת מיוחדת לפני כחודש ("נדיב ואכזר"), שבה תיארנו עד כמה הוא מגשים במהופך את חזונו של זאב ז'בוטינסקי: "נדיב [כלפי הערבים] ואכזר [כלפי אחיו היהודים]".

הרשימה ארוכה מכדי כושר הקיבול של טור זה. ד"ר גיל סמסונוב, שגם הוא איש הליכוד מבטן ומלידה, כתב על נסיכי הליכוד, בני הדור השני של המשפחה הלוחמת, את עבודת הדוקטורט שלו, ובאחרונה פירסם אותה בספרו המרתק 'הנסיכים', אך גם הוא לא פיצח עד הסוף את חידת סטייתם השיטתית של הנסיכים מ"מוסר אביך" ומ"תורת אימך", עד כדי היווצרות הרושם שבגידתם טמונה ב-DNA הנסיכי. לימים, אומר סמסונוב, התפזרו הנסיכים על פני הקשת הפוליטית ונטמעו בתוך שש מפלגות, מן הימין ועד לשמאל.

אסור כמובן לכלול את כולם במחלקה אחת. יש כאלה שנטשו את ספינת האם אבל נשארו נאמנים לדרך (ד"ר עוזי לנדאו, צחי הנגבי, יאיר שמיר ועוד), והיו נסיכים, שלמרות שבעורקיהם זורם דם מלכותי כחול (תרתי משמע) סטו קשות מן הדרך: אהוד אולמרט וכמה מחבריו. והיו גם מעטים שאמנם נשארו במפלגת האם, אבל בגדו ברעיונותיה המרכזיים, למשל כשהצטרפו לתמיכה בפשע ההתנתקות: בנימין נתניהו, לימור לבנת, צחי הנגבי. גם מחוץ לעולם הפוליטי התפזרו להם נסיכים שכבר אינם שפוטים של האידיאולוגיה שספגו בבית ההורים: רוני מילוא, פרופ' אריה נאור ואחרים.

בין כל נסיכי הליכוד היו רק מעטים ששמרו אמונים למורשת שינקו עם חלב אימם. למשל, ח"כ לשעבר יוסי אחימאיר, שמעולם לא חצה את הקווים, לא ימינה ולא שמאלה. למשל ח"כ לשעבר רובי ריבלין, שהעפיל עד לדרגה הנישאה שבבית הנבחרים, יו"ר הכנסת, ומאז אמצע 2014 היה לנשיא המדינה השני (לאחר משה קצב) מן הליכוד. (הנשיא עזר וייצמן, שהחל דרכו הפוליטית בליכוד, זכה בתפקיד הנשיא כמועמד העבודה, מול מועמד הליכוד דב שילנסקי).

ה-ח' הקדמון

אבל מסתבר שכניסתו של ריבלין לכנסת חוללה גם אצלו מהפך תודעתי. האיש שהיה כל כך גאה בליכודיותו, עד כי נהג להכריז: "אני נולדתי לתוך ה-ח' הקדמון" (האות ח' היתה הסמל הקבוע של תנועת החירות כשרצה לכנסת בנפרד ולפני היות הליכוד), הפך את עורו בתחומים שונים, עד כי נראה שהוא הולך ומתנתק מן ה-ח' הקדמון. איך שגלגל מסתובב לו.

כך למשל ביחסו למהפכה השיפוטית שהנהיג נשיא העליון אהרון ברק. כל עוד כיהן ריבלין, משפטן במקצועו, בכנסת, הוא היה מנושאי דגל ההתנגדות למהפכה השיפוטית של ברק. הוא טען שהמהפכה התנהלה מבלי שקדם לה דיון ציבורי, ותוך כדי הפקעה נטולת סמכות, של סמכויות שהיו מאז ומעולם בידי הכנסת. ממש כמו המשפטן האמריקאי ריצ'ארד פוזנר, שטען כי הנשיא ברק נהג בתחום זה כ'פיראט ימי'. באפריל 2012 אף התגייס לקדם חקיקה (שכשלה), אשר נועדה לאפשר לכנסת להקנות מחדש תוקף חוקים לחוקים שפסל הבג"ץ.

ואולם משהגיע לכס הנשיאות, הפך ריבלין את עמדותיו והיה למתנגד נחרץ של יוזמות החקיקה שנועדו לרסן את האקטביזם של העליון. מאז לא חדל להפתיע, ותמיד לרעה.

ריבלין היה זה שגירש, כמעט בעזות מצח, מבית הנשיא את האמן עמיר בניון, בעקבות שיר מחאה ציני: 'אחמד אוהב ישראל'. הוא זה ששיגר באוגוסט 2014 – למרבה החרפה! – איגרת ברכה לזוג המעורב מחמוד (ערבי) ומורל (יהודיה), ובכך הביע תמיכה ממלכתית ועידוד כמעט רשמי, לנישואי תערובת בישראל. הוא האיש שהתנגד ממרומי כס הנשיאות לחקיקת חוק יסוד: ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

השבוע שוב מעד. הוא הזדרז להזמין ללשכתו של איש הבוהמה קוטלר, מיד לאחר שעורר בכנס אמנים את סערת נאום הבהמות, אך נמנע מהזמנתה של אורטל תמם, שגורשה מן הכנס באלימות מילולית בוטה, וירדה מהבמה שטופת בכי ודמעות – מה שלא הפריע לקוטלר לטעון מיד לאחר השיחה עם הנשיא, שבקעת הירדן היא עבורו חו"ל. מעניין מדוע נמנע מיסטר 'בוקר טוב מירושלים' להגיב על קביעה זו, שממנה משתמע שגם הכותל המרבי הוא חו"ל, ואוי לאותה בושה.

אכן, קרה לנסיך הליכודי משהו, שגורם לנו לעיתים להתגעגע לימי נשיאותו של שמעון פרס.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. לא ברור לי מי מייעץ לריבלין?
    הוא לא מוסיף לעצמו מעריצים, בהתנהגותו הדביקה והרופסת.
    הוא רק גורם לאנשים (הן מימין והן משמאל) להעביר ערוץ בכל פעם שהוא מדבר.

    אבי |
    הגב