דבר אל הרגש ולא אל השכל

פרשת בשלח

פרשת בשלח
"דבר אל הרגש ולא אל השכל"
ציבור יקר! כל זוג יודע שאלוקים ברא את האיש והאשה שונים במהותם. הזכר בדרך כלל יותר "שכלי" ואילו הנקבה יותר "רגשית" ולכן צריכים להיות "חכמים" ולשלב בין התכונות הנפלאות הללו היוצרות "אדם שלם" בבניין הבית. אך מה קורה שיש "קונפליקטים" והתנגשות… כיצד אפשר לאדם שכלי לדבר עם הרגשית? הבה נראה כיצד גדולי ישראל נהגו במקרים מעין אלו? וכיצד למדו כן מפרשת השבוע?
הנה בפרשת השבוע התורה מספרת לנו על החסדים הגדולים שעשה בורא עולם עם עם- ישראל בצאתם ממצרים. והלך לפניהם בעמוד ענן וכמ"ש "וה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה" (פרק י"ד פס' כ"א) ומובא במדרש תנחומא שהיו שבעה ענני כבוד שהקיפו את בני ישראל מכל הכיוונים והיו הורגים את הנחשים והעקרבים כדי שלא יזיקום והיו מטאטים את הדרך שלא תהא מלאה אבק ועפר ושיהא להם נח ללכת במדבר… "מעין שטיח אדום" שפרס לפניהם בדרך. נוסף על כך היה פרוז'קטור ענק שהוא עמוד של אש להאיר להם את הדרך החשוכה. והנה פסוק לאחריו נאמר "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" ומסופר בתלמוד מסכת שבת (כג:) שאשתו של רב יוסף הייתה מדליקה נרות שבת בשעה מאוחרת סמוך לשקיעת החמה. ניגש אליה רב יוסף ואמר לה בואי אשתי היקרה ונלמד פסוק מהתורה "תניא, כתיב: "לא ימיש עמוד הענן יומם, ועמוד האש לילה". והא הפסוק מיותר , דהא כתיב: "וה' הולך לפניהם יומם". ולמה צריך לומר "לא ימיש עמוד הענן יומם"? אלא מלמד, שעמוד הענן משלים לעמוד האש, שעמוד האש היה בא קודם שישקע עמוד הענן. ועמוד האש משלים אורו לעמוד הענן, שהיה הענן בא לפני ששקע עמוד האש. ובא ללמדך דרך ארץ לערבי שבתות, שידליק הנר מבעוד יום. הבינה אשתו שלא טוב מה שמדליקה סמוך לשקיעה ומעכשיו החליטה לשנות ממנהגה ולהקדים. מתוך כך, סברא לאקדומה להדלקת הנר בעוד היום גדול… אמר לה ההוא סבא [יש מפרשים ד"סבא" הוא אליהו הנביא ]: תנינא בברייתא: ובלבד שלא יקדים את הדלקת נר שבת כשעוד היום גדול, משום שכאשר מקדים ההדלקה אינה ניכרת שהיא לכבוד שבת. ולא יאחר להדליק בסוף הזמן המותר. והנה יש לשאול : מדוע לא אמר לה רב יוסף "אסור להדליק סמוך לחשיכה שלא תבואי לחילול שבת"…? אלא אומר הרב חיים פרידלנדר זצ"ל {קונטרס "וידעת כי שלום אהליך"} שלהגיד לאשה טיעון כזה זה טיעון שכלי ורב יוסף רצה שדבריו יכנסו ללב אשתו ולכן הדגיש לאשתו טענה רגשית- כיון שה' יתברך התנהג כך עם בני ישראל, שהקדים להם את עמוד האש קודם רדת הלילה, אם כך אשתי היקרה… דרך ארץ שגם אנחנו נלמד מבורא עולם ונכיר טובה ונדליק נרות שבת לפני החשיכה. אלא שאשתו הצדקת לקחה את הדברים כמה שלבים קדימה והייתה מוכנה לקבל שבת כמה שעות קודם… עד שאליהו הנביא אמר לה שלא צריך להקדים כל כך. – כך נהגו גדולי ישראל עם נשותיהם ללכת לפי הרגש שלהם ולא לכפות את דעתם על האשה, אלא להביא את האשה להכרה שכך ראוי לעשות.

וכתב הבן איש חי בספרו "בן יהוידע" – מנין ידע רב יוסף שכך צריך לעשות ולא הזהירה בפרוש שהיא לא עושה כמו שצריך? אלא מבאר – שבהמשך הגמ' (דף ל"ד) חז"ל אומרים שצריך לומר שלושה דברים לבני הבית "עשרתם?, ערבתם?, הדליקו את הנר! ויש לאומרם בנחת וכדי שיתקבלו הדברים על ליבם… ולכן רב יוסף אמר לאשתו בדרך כבוד כדי שיתקבלו דבריו.
וצריך לדעת שלהפך מי שמדבר באימה יתירה בתוך ביתו ולא בכבוד הראוי… הרי בסופו יפול ועלול להכשל וכמו שאמר ר' אבהו במס' גיטין (ו:) לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי אדם גדול הטיל אימה בביתו וכמעט שהאכילו אותו באיסור גדול של אבר מן החי {שנתלש מבהמה חייה ללא שחיטה} ששחטו עבורו בהמה ואבד להם אבר אחד. ומפני שפחדו שמא ירגיש ויכעס, חתכו אבר כזה מבהמה חיה, והניחו במקום זה שנאבד, כדי שלא ירגיש…
קוראים יקרים! כך התנהגו גדולי ישראל… הם ידעו שצריך לדבר בכבוד אל האשה, לדבר בחכמה אל הרגש ולא אל השכל! ועשו הכל כדי שרעייתם לא תפגע חלילה… הם שקלו כל דיבור בפלס המאזניים לפני שהוציאו מהפה, ולא שלפו שליפות מהמותן מילים שלא במקום שאח"כ הצטערו אליהם.

הגאון ר' שלמה זלמן אויירבך זצ"ל אמר בהלוויית אשתו בדברי הספד "אני לא צריך לבקש סליחה ממך! כי מעולם לא פגעתי בך… כל השומעים נשארו פעורי פה, איך יתכן שאדם שחי עם אשתו למעלה משישים שנה, אינו צריך לבקש סליחה… – זה היה ר' שלמה זלמן ע"ה אדם שנזהר בלשונו ובמיוחד עם רעייתו. מסופר על ר' אריה לוין זצ"ל ששמע פעם את בנותיו מתלוננות על כך שהן בבית וכל הזמן מתעסקות בהחלפת הטיטול לתינוקות… ר' אריה שמע ופנה אל הרגש שלהן ואמר "דעו לכן בנותי היקרות שלפני כל החלפת טיטול לילד תאמרו בפה "הריני עושה את רצון הבורא יתברך ועושה חסד עם ילדי התינוק" והסביר להן שגם החתלת התינוקות הוא ערך רוחני… נשים ליבנו שלא זרק להן משפט כמו שיש כאלה שאומרים "גברת זה התפקיד שלך שבי בבית ואין מה לעשות…" אלא פנה אל ליבן הרחום בעל הרגש והסביר להן בטוב טעם כדי שיעשו זאת בחפץ לב ובחשק רב. גם האשה צריכה לדעת שאינו נכון לירות חיצים לכיוון הבעל ולהעמיד אותו בנסיונות כיצד הוא יגיב… כי הדיבור נמשל לחץ שנאמר בתהילים "חץ שחוט לשונם" וכתב בספר "בית ומנוחה" שצריכים להזהר מאוד בהוצאת הדיבור ולעולם לא להוציא דיבור פוגע מהפה כי כשם שהחץ ברגע שיצא מהקשת, כבר אינו יכול להחזירו אחורה… כך דיבור שלא במקום אי אפשר להחזירו ואי אפשר לדעת באיזה מקום יפגע ובאיזה נקודות רגישות יעורר את חמת השני… אדרבה צריך להאיר ולא להעיר! כל השלום בית צריך להיות בחכמה ושיקול הדעת משום שזה כמו אש עמומה שברגע אחד יכולה להדלק ח"ו והתוצאות קשות. נדבר בכבוד אחד עם השני והילדים ישמעו שפה נקייה ומכובדת וימשיכו כך בחייהם ובהקמת משפחתם לעתיד… ה' יזכנו להאיר וכמה שפחות להעיר ולזכות לשלום בית אמיתי בשלווה ובנחת אמן כן יהי רצון!
בברכת שבת שלום ומבורך!- אלירן אליהו נגארי

הטוב הרע והמכוער- סיפור לט"ו בשבט

הרחוב כולו היה טבול בירק מלבלב, הפרחים שצמחו מן הגינות, עצי הנוי וערוגות הירקות שבחצרות הבתים השרו במקום אווירה כפרית ותחושת רוגע ושלווה. ליאו הביט שוב ושוב סביבו והרגיש את התסכול שבליבו עולה מחדש. ביתו היה בית מטופח ויפהפה. אלא שדבר אחד היה חסר לו: גינה. גינה מטופחת ומלבלבת כמו אלו שצמחו אצל השכנים שלו מהרחוב, השכן שמולו למשל, גידל בחצרו פרחים נפלאים, שהדיפו ריח משכר בכל הסביבה. ואחיו, שהתגורר במרחק שני בתים ממנו, גידל ערוגות ירק מלאות בעגבניות, חסה, מלפפונים ותפוחי אדמה. ורק אצל ליאו לא צמח מאומה. הגינה עמדה שוממה כמעט לחלוטין. לא שהיא הייתה ממש ריקה, אלא שצמח שם משהו שרק גרם לו לצרות צרורות: עץ תפוחים עזוב, יבש ומכוער, שהצמיח פירות מצומקים וחמוצים.
'אוף, נמאס לי ממנו כבר!' היה ליאו מתלונן באוזני ידידיו: 'בשביל מה אני צריך את העץ המכוער הזה בחצר שלי? הוא עושה לי רק לכלוך ובלאגן!' "אז תסלק אותו מהחצר!' – הגיב השכן באדישות. 'תעיף אותו כמה שיותר מהר!' התרה האח באיום, 'עוד העץ הזה יהרוס לך את הגינה יום אחד! לך תקנה זרעים, ותקים לך גינה. כעת החצר תישאר ריקה. תשתול שם מה שאתה רוצה !'באמת רעיון נהדר' צהל ליאו. 'תמיד חלמתי שתצמח לי גינה יפה, אבל אני בן אדם בלי מזל, לא צומחת לי שום גינה!'.
'מזל?' התפלא השכן. 'גינה, זה לא עניין של מזל. הכול תלוי האם תטפל בצמחים כראוי ותשקיע בהם, את הגינה צריך להשקות ולזבל ולטפח, כל יום!' על פניו עלה חיוך רחב, והוא החל לשקוע במחשבות. 'מה כדאי לי לשתול בגינה?' התעניין ליאו. 'פרחים!' יעץ השכן: 'גינת פרחים זהו הדבר היפה ביותר'.
'ירקות' חלק עליו האח, וזעם על הצעת השכן. 'גינת ירק תעזור לך להביא אוכל הביתה!' ליאו התלבט ולא ידע מה להחליט. לאחר מחשבה, החליט שעליו לשתול גם פרחים וגם ירקות, כדי לרצות את כולם. אבל קודם לכן, היה עליו להיפטר מן העץ שבחצר.
הוא ניגש אל העץ ופנה אליו בנימוס: 'סליחה, אולי אתה יכול לזוז קצת? אני רוצה לשתול כאן גינה'. אבל העץ לא זז ממקומו. 'סליחה!' אמר ליאו, הפעם קצת פחות בנימוס וקצת יותר בתקיפות. 'אולי תזוז קצת הצידה? אני רוצה לשתול כאן גינה!' אבל גם כעת העץ לא טרח להגיב לדברים. 'נו, זוז כבר' רקע ליאו ברגלו בכעס. 'אתה לא שומע? אני רוצה לשתול כאן גינה! העץ המשיך לעמוד, ענפיו זעו ברוח כשהם פוטרים את בקשתו של ליאו במשיכת כתף, ליאו רתח מכעס. הוא רץ אל המחסן וחזר אל החצר כשבידיו גרזן ענק. אך כשהלם בעץ בכל כוחו – נשבר הגרזן לשניים. את זאת כבר לא יכל ליאו לסבול, הוא בעט בעץ, זרק לעברו אבנים, וניסה שוב ושוב לדחוף אותו ממקומו. הוא אפילו הלם בו באגרופים, עד שאחת המהלומות שיתקה לו את היד. אבל עדיין, העץ לא זז ממקומו ולו במילימטר.
'אני עוד אראה לך!' צווח ליאו בדמעות זעם. 'אני אראה לך מה זה להפריע לי! זו החצר שלי, ואני אשתול כאן גינה, אתה עוד תראה!' הוא מיהר אל חנות השתילים ורכש שתילים של ירקות ופרחים, ושתל אותם מסביב לעץ וסידר ערוגות קטנות של פרחים וירקות.
במשך הזמן הפך ליאו לגנן חרוץ, הרצון ללמד לקח את העץ הסורר, גרם לו להשקות מדי יום את השתילים, לעקור את העשבים השוטים,

לעדור סביבם, ולגרוף בין השתילים הקטנים שבערוגות. 'איזו גינה נהדרת יכלה להיות לי אילו לא צמח שם, בדיוק באמצע העץ המכוער…' חשב ליאו לעצמו. הוא כל כך שנא את העץ, שאפילו לא שם לב לשינוי שחל בו. מרגע שנשתלה הגינה, החל להתחולל בעץ שינוי, הוא החל לשתות מהמים שזרמו סביבו. הוא החל לזקוף את קומתו. ענפיו הצמיחו עלים והחלו להתכסות בתפוחים מתוקים ואדומי לחיים. באחד הימים, בדיוק כשליאו יצא אל הגינה והתכונן להשקות את הפרחים, שמע לפתע קול נרגש: 'ליאו תראה, תראה איזה יופי!'. הוא הסתובב וראה את השכן מצביע בהתרגשות אל תוך חצרו: 'כל הכבוד לך! איך הצלחת לגדל דבר יפה שכזה?' קרא בהתפעלות.
'אתה מתכוון לערוגת הפרחים?' שאל ליאו בגאווה. 'או אולי לערוגת הירקות?' הוא עצר ממלאכת ההשקיה והביט בערוגות הפרחים בגאווה. 'לא הפרחים, העץ!' קרא השכן: 'אני מתכוון לעץ היפה ששתלת במקום ההוא, המכוער שצמח שם פעם! לא שמתי לב ששתלת כאן עץ חדש, הפירות שלו נראים כל כך מתוקים! אפשר לטעום אחד?'
ליאו הביט בו בתדהמה, הוא הסתובב לעבר העץ. ואז שם לב לשינוי שהתחולל בו. הוא ניגש אל העץ, קטף לראשונה בחייו שלושה תפוחים אדומים מן העץ שבחצרו והושיט שניים מהם לשכן.
'המממ, כמה טעים!' ציין השכן וניגב את שפמו. 'אני רואה שהשקעת בעץ החדש! התפוחים הללו ממש מעולים!'
'אתה בטוח?' שאל ליאו בחשש. 'בבקשה. תטעם בעצמך!' הושיט לו השכן תפוח אחד 'אתה יכול להתגאות בעץ נפלא ומרשים שכזה!'
אבל ליאו לא התגאה בכלום, הוא היה מבולבל. הוא הביט בחשדנות בעץ הזקן, המצומק והמכוער, שצמח בדיוק באמצע הגינה שלו, ושם פתאום לב שהעץ מלבלב, רענן, עליו ירוקים ותפוחים יפהפיים מחייכים מבין העלים. השכן לעס בתיאבון את התפוח וגם ליאו נגס מן התפוחים, ותמה: 'מאין הגיע לכאן העץ המקסים הזה? ולאן נעלם העץ המכוער, הזקן? אולי מישהו החליף לי את העץ שבחצר?'
'סליחה שהעלבתי אותך!' אמר ליאו בדמעות. 'לא חשבתי שאתה מסוגל עוד להצמיח פירות נאים שכאלו, אני מבקש סליחה!'אבל העץ לא ענה, הוא רק המשיך לעמוד במקומו וענפיו נעו עם הרוח וחשפו את הפירות הבשלים והיפהפיים שעל הענפים…
***
חז'ל למדו אותנו 'כי האדם עץ השדה' האדם נמשל לעץ, מכיוון שבכל מצב נתון הוא יכול להתגבר על המשבר, על הכאב, ולצמוח מחדש. ט'ו בשבט מלמד אותנו את יכולותיו המופלאות של העץ, כדי שנביט בו, נלמד מפריחתו המחודשת וניישם זאת בעצמנו בכל מהלך החיים. (עלון "שלום לעם")

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.