דלתות מסתובבות – שולחן העורך

אחרי שבוע עם "יופי של כותרות" התהיות הבלתי נמנעות הן על הדלת המסתובבת בין אשכנזים לספרדים, האם הגזענות משתתפת במשחק, ולמה כל כך קשה לנו לבלוע את תוצאות הבחירות במפלגת העבודה

איזה יופי של כותרות היו לנו השבוע. ממש יום שלישי פעמיים כי טוב. שני מזרחיים ועוד מרוקאים מתמודדים על ראשות המפלגה שהבליטה יותר מכל את העדתיות, שלא לומר הגזענות נגד יוצאי עדות המזרח אי שם בשנות ה-50 וה- 60 עם הפנקס האדום והתורים המיוחדים למקורבים, עם התקציבים המנופחים לקיבוצים האשכנזים ושאריות הפתיתים העבשים למושבים ולעיירות הספר.

השבוע כאילו הלכה מדינת ישראל בחזה מנופח בגאווה בלתי מוסתרת על כור ההיתוך של בן גוריון, שאחרי 70 שנה קורם סוף סוף עור וגידים.

וכן, אני יודע, מפלגות משתנות להן עם השנים. אידיאלים מתחלפים או נצבעים בצבעים אחרים ועדכניים יותר. רעיונות מחליפים ידיים כמו סחורה טובה עוברת לסוחר, ואפילו המצביעים הם כבר לא מה שהיה פעם, וגם למפלגת מפאי-המערך- העבודה מותר להשתנות עם השנים.

אבל דווקא אני, כאשכנזי מבטן ומלידה עומד ושואל את עצמי, האם באמת הגרעין הבסיסי של המפלגה הזאת השתנה? האם מאגר המצביעים שלה באמת מוכן לקבל את העובדה שמזרחיים ינהיגו אותה? או ששוב נחזור לימים בהם עמד עמיר פרץ בראשה כשמעליו ריחפה באופן תמידי עננה אפורה שנעה בין גיחוך שהוסתר היטב, לבין חוסר אימון עד כדי תחושה שהמפלגה נגנבה להם מתחת לידיים ממש?

די לצפות בסרטון המקומם של אהוד ברק כשהוא תופס בעלות, שלא לומר פטרונות, על המתמודד אבי גבאי כשהוא מחמיא לו מצד אחד ומצד שני טורח להזכיר לו שעם כל הכבוד יש לו עוד הרבה מה ללמוד ועוד ממנו, משל הוא מורה או הורה שלו.

מספיק לקרוא בין השורות בעיתונים את ההפתעה, או יותר נכון את התדהמה, כדי להבין שהמאורע, איך לומר, לא עובר לכולם חלק בגרון וזה בלשון המעטה. די לשמוע את הצלילים של חברי המפלגה הותיקים כשהם מנסים לתמרן בתוך גבולות הפוליטיקלי קורקט בין התחושות הפנימיות שלהם שנזרעו אי שם עוד בראשית ימיה של המדינה לבין החשש או הפחד מפני החרב המתהפכת של הבוחר.

לצערי אחרי מצהלות החתנים שנשמעו השבוע אי אפשר שלא לתהות האם בשעה שהמזרחיים נכנסו למפלגת העבודה בדלת אחת הגזענות באמת יצאה ממנה בדלת השנייה ?

 

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.