דרעק בהישג ידך / בן ישראל

בן ישראל שלח לנו טור ממש לא חינוכי. שלחנו לו בחזרה שזה לא מתאים אבל בינתיים אנחנו שמים את זה פה, עד שהוא ישלח משהו אחר.

בעיצומה של סעודה שלישית תמימה, בשבת רגילה, קדושה, אבל רגילה, מצאתי את עצמי בהרצאת פתע של תזונה בריאה.

היא עמדה שם והטיפה, כמו ראש ישיבה אחרי פוגרום במטבח של החדר אוכל.

ציטטה את הרב ארנון בבקיאות מלחיצה.

נתנה רקע על המורה דרך של הרב ארנון, סיפרה אותות ומופתים שתזונה בריאה יכולה לעשות. תחיית המתים של ממש. חולים סופניים, שכבר עשו צ׳ק אין, חזרו לחיים. עקרות נתעברו ועוד ועוד.

 העובדות  היו לטובתה. גם הידע המוקדם שלה בתחום לא עזרו לי הרבה כדי להתווכח איתה על זה.

ולמה להתווכח? ידעתי שתשאלו.

אז ככה.

זה פשוט.

כי היא צדקה.

יותר מדי צדקה. ואני יש לי צדקופוביה.

כשאני רואה שמישהו צודק מדי או  חלילה אומר דברי טעם, דבר ראשון סורק הכשלים שלי מוקפץ לדרגה ה׳ מתוך חמש, שזו כפי שהבינו גאוני המתמטיקה שבינינו, הדרגה הכי גבוהה במציאת כשלים לוגיים.

זה סורק מ-טעויות בניסוחים או במינוחים עד מעידות רטוריות. הכל נהיה כשר כדי להפריך. לרוב, וזה בגלל שהתמקצעתי עם השנים בתחום, אני לא צריך להגיע כל כך רחוק כדי לנגח בזה שמדבר איתי ולהוכיח לו שהוא טועה, ושזה בדיוק ההיפך ושהאמת בכלל נמצאת אצלי.

 לרוב אני פשוט מוכיח לו שהוא טעה בקורטוב של סרקזם, טיפה ידע הפוך והרבה בטחון תוך שכנוע עצמי עמוק.

הם נכנעים. מיד. לרוב.

מה שלא לקחתי בחשבון הפעם זה שהאמת באמת הייתה אצלה, ושהיא לא בדיוק הטיפה כמו שהיא באמת דאגה לבריאות שלנו. של כל היושבים על השולחן שאת מטעמיה היא הכינה. כולל קוקה קולה. שהיא קנתה!! היא! על השולחן שלה!!

היא הכירה את כל תורת התזונה הבריאה על בוריה.

מודעת לחוקים ומפרה אותם אחד לאחד.

ואנחנו? אנחנו רק באנו לאכול.

ברגע שהבנתי שהאמת אצלה. נטשתי את תאוות הניגוח, והתחלתי במרד.

תפסתי את הקולה. שאלתי אותה "מה מסוכן בקולה"?!

"תגידי לי". לא. תגידי לי. שאלתי פעמיים וכיניתי אותה בגנאי

(כלל ראשון במרד, כינוי גנאי כדאי להקניט את היריב. רשמתם? מעולה)

"תקרא", היא ענתה בשלוות נפש אופיינית לאנשים בריאים שחיים נכון.

קראתי. הקראתי בקול יותר נכון.

"חומר משמר זרחתית". הקראתי בטון יורד, שלא לומר צולל. היא ניצחה את הויכוח.

קיבלתי על עצמי באותו רגע לאכול בריא.

"אוקיי". שאלתי אותה. "אז מה כן"?

"תפוח ב1 בצהריים. סלט ירוק בלי תיבול בכלל.  לחם עם גבינה וסלט ועוף מכובס. כלומר. מגעיל, וכל זה עד, הכי מאוחר, ב5 בערב וזהו".

"אה", היא הוסיפה.

"בעשר בערב הולכים לישון. ובשש בבוקר קמים".

"ואת כל זה הרב ארנון המציא לבד"?

״לא.״ היא נפגעה. ״זה מבוסס על הרמבם״.

"טוב". אמרתי לה, ניסיתי לסיים את הדיון כי כבר נהיה מאוחר, (10 בערב)

"אני מוכן לא לשתות קולה יותר", (באתי לקראתה והרגשתי מלאך)

"את הללכת לישון בעשר אשאיר לסרטי שואה  ואת הלקום בשש אשאיר לניצולים".

בערב, זה היה מוצ"ש. עליתי על יצועי בבוקר. אחרי שכבר הייתי צריך לקום.  קמתי מתי שקמתי.

 יצאתי לפגישה, והבקבוק שתייה הראשון שראיתי היה קולה.

״אוקיי. ידעת שזה לא יהיה קל". אמרתי לעצמי. "אתה איש חזק, עם אופי. עם עקרונות".

התחלתי לטפטף לעצמי משפטי מוטיבציה תוך כדי שאני מוזג את הכוס הראשונה של הקולה. סיימתי את הבקבוק.

והבנתי. הבנתי שלחיות נכון זה מתכון. אבל ממתי אני נוגע במתכונים? אני לא טוב באפיית עוגת שבעה שכבות או לחילופין בלחיות נכון. אדרבה. אני המדריך השלם לאיך לא לחיות. בואו אנשי כל העולם? רוצים לדעת איך לא לחיות? קראו את ספרי, "דרעק בהישג ידך".

כריכה קשה.

מחירי רצפה.

בקרוב בחנויות הספרים.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.