"האושר שלי" – מיומנה של בונה ונבנית

ההווה הוא הרף עין והאושר נתון לפרשנות. ולמה החיוך של אתמול הופך היום לזכרון עמום – יומן האושר של תהילה רוטמן

האושר שלי. כן כך בחרתי לקרוא לטור שלי והאמת לא לקח לי הרבה זמן לבחור את השם. אולי כי בגיל מסויים את עושה פאוזה לרגע , מרכיבה מאזן, רווח והפסד ומנסה לברר עם עצמך האם אני מאושרת? מה גורם לי אושר? ואיך אם אפשר לייצר אושר גם  במחוזות מהם הוא נעדר כאילו במכוון?

כי אושר, אתן יודעות, הוא דבר אמורפי, חמקמק ונתון לפרשנות. וחוץ מזה יצורים סתגלניים אנחנו, סיוט שרק אתמול היה הר היום נהפך לעכבר  ומה שרק אתמול העלה לנו חיוך מאושר מאוזן לאוזן, בגלל תכשיט שקנינו או סתם יציאה טובה עם חברה, הופך כבר למחרת לזכרון עמום שלא משאיר חותם.

כי זה טבעה של השגרה היא לא בדיוק אחותו התאומה של האושר מלבד אותם מקרים בהם אנו שבים אליה בצימאון אחרי שנתלשנו ממנה וטולטלנו אל מחוזות חוסר הוודאות.החופש הגדול לשם ההמחשה. או אז לחזרה גם אל אותה שגרה אפרורית יש סיכוי להפיח בנו אושר או לפחות להזכיר לנו את טעמו המתקתק וגם זה , כמו שאתן כבר יודעות, אך לזמן קצר. קצר מידי.

והנה סיפורון אישי שינסה להמחיש את חמקמקותו של האושר.

פעם, די מזמן, נקלעתי עם חברה לשיעור מדיטציה. זאת שעל פי ההגדרה המדעית שלה היא לא פחות  מ״משפחה של אסטרטגיות מורכבות לוויסות קשב ורגשות, אשר פותחו לשלל מטרות, ביניהן טיפוח רווחה אישית ואיזון רגשי״ . מלחיץ? אתן לא לבד.

המדריכה, לבושה כולה לבן, עם מבטא רוסי עדין מלטף ומרדים כשלעצמו, הסבירה שבכל רגע נתון האדם טרוד במחשבות. או שהוא חושב על העבר או שהוא מודאג מן העתיד. מדיטציה, כך אמרה, זה לנטרל מחשבות ודאגות . לחשוב על ההווה, לתת לו להותיר חותםלא לאפשר לעתיד לבעוט בו לאחור.

אך מה הוא ההווה??? שאלה בקול רך שהספיק להרדים את חברתי לאלתר. ואז, בנונשלנטיות  היא נקשה באצבעה על שולחן הבשמים שעמד בפינת החדר ואמרה: שומעות את הנקישה? זהו ההווה. אך הוא חולף כהרף עין. שניה הוא כאן שניה נעלם. שניה הוא הכל ושניה הוא אדים המתפוגגים ברוח.

הנה כבר כעת, בלי ששמנו לב, אנחנו מדברות עליו בלשון עבר. אז בפעם הבאה תקדישו שימת לב לנקישה הבאה ותנקו את הראש ממחשבות ותתרכזו בה-בנקישה כי היא היא לרגע קט ההווה. וכך הופך ההווה לרצף נקישות עמומות שרק מה שהמוח שלנו מקדיש להן הופך אותן למה שהן. דבריה הממו אותי. בתור רעיה, אמא, בת של, בעלת עסק ובעיקר אישה הרגשתי מטולטלת על המזרן הכחול בחדר השקט.

כי מי כמוכן יודעות כמה המוח שלנו הנשים לא מפסיק לחשוב לרגע?! מוח של אישה כמוהו ככוורת רוחשת באלפי דבורים מזמזמות, עסוקות כל היום בהכנת אותו דבש נכסף דב"ש רק שתדענה הוא שם הקודל: דברים באחריות שלנו. ואותם ה״דברים״ כמו שיודעת כל דבורה מצוייה אף פעם לא נגמרים. מהילדים לעבודה משם לחוגים ותוך כדי ארוחות מושקעות סיפורים לפני השינה כביסות וחלונות ובראש רצים תוך כדי עוד מליון חלומות.

לכן זה תפס אותי כל כך. וניסיתי, באמת שניסיתי לשחרר את מוחי מכל מחשבה טורדנית ולהתמסר להווה. הייתי ככה קרובה…אלמלא חברתי היקרה שנפלה שדודה על המזרן שלידי מנקה את ראשה מכל מחשבה ומרעידה קלות את האויר העומד בצלילים שהשתיקה יפה להם. תרתי במשמע.

ואני? אני כל מה שהצלחתי לחשוב עליו הוא: איך למען ה׳ מעירים אותה ושמים קץ לפאדיחה. מה שבטוח, והנה ממש תוך כדי מעשה  חברתי המקסימה, החווה לה מדיטציה במיטבה,  הפילה על ראשי  דאגה נוספת לא לי ודפקה לי את השיעור המקסים על אושר רגעי.

בשבוע הבא: ״האושר שלי״ -לחתן בן.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מחכים ופוקח עיניים

    נחמד שמישהו טורח לעצור אותך ולגרום לך לחשוב

    ל.ד |
    הגב