הגר"ש אוירבך: "לומר בקול שקט ובקול בוכים" (וידאו)

הגר"ש אוירבך פרסם מכתב לתלמידיו בישיבת מעלות התורה ולאברכי הכולל בו מתריע על המנהג לזמר את קינת "אלי ציון ועריה" , וקרא לאומרו בקול שקט ובקול בוכים

מרן הגר"ש אוירבך פרסם מכתב לתלמידיו בישיבת מעלות התורה ולאברכי הכולל בו מתריע על המנהג לזמר את קינת "אלי ציון ועריה" , וקרא לאומרו בקול שקט ובקול בוכים, ולהתבונן במילים ובפירושם.

במכתב שפרסם הוא כותב:  "בסיעתא דשמיא ערב תשעה באב ייהפך לששון ושמחה",הוא פותח, "הנני להעיר הערה קטנה וגדולה היא אלי, בדבר אשר בסוף הקינות שאנו מקוננים על חורבן בית המקדש ובגמר הקינות קמים ואומרים בקול רם ׳אלי ציון ועריה׳, 
 
ואני מבקש מאוד לא להרים קול בזה אשר נראה כקול זמרה ממש, וחס ושלום כאילו לועגים על הקינות וכו, נא לאומרו בקול יותר שקט ובקול בוכים ולהתבונן במה שאומרים ופירוש הדברים. 
 
כל המתאבל וכו׳ זוכה ורואה בשמחתה, להתבונן היטיב בעומק העניין כי רב הוא להתעורר לתשובה וה׳ יחננו וירצנו. המצפה לשוב בתשובה שלמה ראש הישיבה 

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מחשבה קטנה: מה עבודתינו בתשעה באב? כתוב באמרי פנחס שבתשעה באב השכינה גם יושבת בארץ לכן גם אנחנו יושבים על הארץ יחד עם השכינה, כי אנחנו צריכים להיות קרוב לשכינה כל הזמן, וכשאנחנו יושבים בארץ ומתאבלים ביחד עם השכינה אנו מתקשרים אליו. ויש לאדם להתבונן שאיזה פנים יש לו כאשר יושב על כסא רגיל בעת שהשכינה הקדושה יושבת בארץ אבילה וחפויה, וכמו"כ אפילו אלו שיושבים על הארץ אם לא משתתפים באבילות השכינה, הלא תכסה פני האדם על זה חרפה ובושה שאין דוגמתה, וה"ז דומה לאב עם בני משפחתו שיושבים שבעה ל"ע על אשת נעוריו , וכולם יושבים ומבכים מרה בבכיות עצומות עד שכל השומע בוכה עמהם וא' מהבנים שיושב עמהם יושב ומשחק ואינו משתתף בהאבל כלל, איזה פנים יש לו?

    ומה שנאמר שכשיושבים לארץ יושבים סמוך וקרוב לשכינה אין הכונה סתם שיושבים לארץ בגשמיות כי בזה שהגוף לבד יושב לארץ עדיין אינו מספיק להיות מפני זה קרובים לשכינה כי בודאי שא"א להיות קרוב לשכינה רק בגוף לבד בלי "הלב" אלא צריכים לישב לארץ גם בנפש כדי להתאבל באמת על החרבן, ואז יושבים סמוך לשכינה אז אנחנו קרובים לשכינה. ואיזה הזדמנות ישנו בט"ב ומי שלא תופס הזדמנות הזו אין שיעור לטפשותו, דהנה ידוע שבכל השנה אפשר להיות קרובים לשכינה רק ע"י שמחה של מצוה, כי עוז וחדוה במקומו ואין זה קל לכל אדם למי שאינו מזוכך עדיין כראוי שאז ה"ז קשה להגיע לשמחה של מצוה, ומכש"כ אדם שהוא מלא עבירות קשה לו מאד להכניס ללבו "שמחה של מצוה" כי החטא בטבע מוריד השמחה ונמצא שהרבה יותר קל להאדם וקרוב ללב האדם לאבל של מצוה, ממה שלשמחה של מצוה, ובט"ב היא ההזדמנות להתחבר לקב"ה מתוך אבל של מצוה. ועיקר להתעורר מכל זה לקבל על עצמינו לשנות את דרכינו להתקרב להקב"ה.

    אנחנו חייבים לתפוס ההזדמנות של מצות "אבל" על חורבן בית המקדש משום שאפשר לפעול הרבה לקרב הגאולה, כמו שכתב החיד"א שהבכיות של ט"ב על החרבן ה"ז תיקון על פגם בעניני קדושה שמעכבת הגאולה, ועוד כתב שמי שאינו יכול לבכות לכה"פ יעשה קול בכי וגם זה הוא תיקון לקרב הגאולה שלמה…

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב