הגשמה עצמית מול אימהות / סיפורה של סטודנטית חרדית

זוגות צעירים רבים מקבלים החלטות חשובות כדי להתקדם. ריקי, אם לארבעה, עובדת במשרה מלאה וסטודנטית מספרת לנו על התמודדות והקושי

בתוך המירוץ אחר פרנסה, זוגות צעירים רבים, שהחלו את החיים ללא כלים להשתלבות בעבודה, קיבלו החלטה חשובה לעשות הכול בשביל התקדם וללמוד תואר ראשון. נביא כאן את סיפורה של ריקי, אם לארבעה, עובדת משרה מלאה בבנק, וגם סטודנטית. מצטיינת השנה בלימודים, מצטיינת גם בעבודה. רגע, שכחנו, גם בעלה סטודנט.

בעבר, הייתי יושבת מול המקלדת והאצבעות היו רצות עליה מעצמן. שופכת הגיגים בלי שיעברו עיבוד או חשיבה עמוקה ובדרך כלל זה היה יוצא טוב, קולח, אותנטי. זה נגמר. מירוץ החיים המטורף לא מאפשר לעצור ולו לרגע.

משכימה קום, מעירה את ארבעת ילדי, מכינה להם אוכל ורצה לעבודה. בדרך אני מניחה את הקטנה, יעלי, במעון. אנו מגיעות לשם ראשונות. ב 7:00.ואז, בלב מלא ייסורי מצפון שכך אני זורקת את ילדתי במעון ראשונה מבין כל הילדים, רצה לעבודה בבנק. עבודה אינטנסיבית שלא משאירה לי זמן למחשבות, לסידורים כמו קביעת תור בטיפת חלב או לקריאת מיילים אישיים.

15:30 מחתימה כרטיס ביציאה ושוב רצה כדי לא לאחר ללימודים שמתחילים בדיוק ב 16:00. מגיעה, מתנשפת, ואז נחה מעט… יושבת עם עט ביד , שומעת הרצאות מעניינות, לומדת, מחכימה, ובעצם יוצאת להפסקה קצרה מהמירוץ.

כשנגמר השיעור, זה חוזר לי… מתקשרת לילדים בבית שהספיקו לחזור מבית הספר ולאסוף את יעלי מהמעון, מנסה להספיק לשמוע את שלושתם (גילאי 12/10/7) הם בבית ללא אימא, שתחבק ותשמע כיצד עבר היום ואיך היה בכיתה. כשאמא תחזור, זה יקרה רק בעשר וחצי בלילה והם כבר יהיו עמוק בעולם החלומות. המצפון מייסר אבל ההפסקה נגמרה, תודה לאל, ובמקום לבכות אני שוב מתאפסת ומנסה להתרכז בתאוריית מאסלו ומתחברת לתיאוריה הטוענת, כי אחרי הצורך לשרוד, קיים צורך בהערכה והגשמה עצמית. אני ללא ספק שם, בראש הפירמידה, בצורך העמוק הזה של הגשמה עצמית. צורך שרק גדל עם הזמן. תאבון שלא יודע גבול.

פתאום אני מקבלת SMS מהילדים ״אימא אפשר חטיף"? ״כן״. ״אימא, אפשר במחשב"? ״כן״. ״אימא, יעלי בוכה שהיא רוצה אותך״ ״תתקשרו לאבא, שיעלי תדבר איתו בינתיים, בהפסקה אתקשר״. ״אמא קיבלתי 98 במבחן בחשבון״ ״יופי! חרוץ של אימא! אני תכף אתקשר, אני באמצע השיעור עכשיו״ . כל SMS הלב נצבט.

ב10 בלילה אני חוזרת הביתה מותשת, כביסה, כלים, בישולים. מקלחת את יעלי הקטנה שמחכה רק לאימא, שרה לה שירים, מספרת סיפורים ומרדימה אותה עם ליטוף עמוס במועקה, ברגשות אשם כבדות על כך שלא הייתי אימא במשך כל היום.
התיאבון ההוא, הצורך בהגשמה עצמית, נעלם ברגעים אלו. אני שבעה. פתאום רוצה רק להישאר בבית ורק לגדל את ילדי, לתת להם אימא, אימא אמיתית, לא אימא של סופי שבוע.

מלבד היומיים בהם אני לומדת , יש יומיים נוספים בשבוע בהם אני עובדת עד 8 בערב.

בסוף השבוע , אני מנסה לפצות את הילדים, יושבים על הרצפה, משחקים מונופול ורמי , מדברים הרבה, מחבקים וצוחקים. כשלבי מלא תקווה שלא יישארו צלקות וחסכים מהתקופה הסטודנטיאלית של אמא.

לילות רבים אני לא מצליחה להירדם, רגשות מנוגדים, הגשמה עצמית מול אמהות, מה יותר חשוב?

לא מצליחה ליישב את הקונפליקט. מנסה לנחם את עצמי כי התואר יביא קידום, יעזור בפרנסה, ובלעדי זה לא תהיה לי אפשרות להעניק לילדי מה שיצטרכו, כשיגדלו.

ולבינתיים, בתוך סערת הניגודים ,ממשיכה במירוץ החיים.

(הפוסט הזה נכתב ב6:30 בבוקר בנסיעה באוטובוס לתל אביב, בדרך לקורס מטעם העבודה).

9 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. הכל מתחיל מהראש אם את מרגישה רגשי אשמה סימן שאת לא במקום הנכון עשי סדר עדיפויות לכל זמן ועת יתכן שאת בורחת מהמציאות ולכן את מחפשת אתגרים על חשבון המשפחה התורה מצוה וחי בהם אין צורך להגזים מספיק לעשות השתדלות לא בהכרח אם תלמדי עכשיו זה יוביל להצלחה צריך סיעתא דשמיא בכל יתכן שהילדים יגדלו עם חסכים ואז לא תמיד זה משתלם כ
    כדאי ורצוי לעבוד אך לשלב בצורה בריאה כדי שכולם יהיו מרוצים

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  2. מצטער , לא מצליח להצטער.
    כילד אני זוכר את אימי יוצאת כל הזמן להשתלמויות וקורסים, ואני יכול לומר לך רק מילה אחת:
    חבל.
    יש לך ילדים, אז תהיי אמא. אם את רוצה קריירה, מה אשמים ילדייך??

    nati |
    הגב
  3. בעיה שלך שיצאת ללמוד. מה דחוף לך? לחיות חיי מותרות?

    יעקב הדרשן |
    הגב
  4. שוב פעם, הגיגים של החרדים החדשים, תהיי אמא טובה בבית את זה לא קונים בכסף וגם לא אחרי התואר

    איש פשוט |
    הגב
    • אמא שלא יכולה להאכיל ולחתן את הילדים שלה וסוחבת אותם בתחבורה ציבורית למרות שהם סובלים וצורחים מהצפיפות, ממזג האויר ומהאנשים הלא מתחשבים היא אמא לא טובה! (מזדהה איתה לגמרי. עוד יבואו ימים טובים בע"ה)

      משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
      הגב
  5. אני חושב שאת מבטאת בצורה נכונה את התחושות של הרבה מהסטודנטיות החרדיות שצריכות לתפקד במספר תפקידים שונים, כאם, כרעיה, כעובדת וכסטודנטית.
    זה שאת חשה רגשי אשמה ותחושות מנוגדות, רק אומר שאת בסדר גמור – לא איבדת את התחושות שלך כאמא.
    זה בסדר ולגיטימי להרגיש כך ובסופו של דבר את צריכה לזכור שתקופת הלימודים היא זמנית ואחר כך מגיעה תקופה שבה יהיה לך יותר זמן להתייחס ולהשקיע בילדים.
    תתארי לעצמך מצב בו את לא עובדת ולא לומדת, אלא יושבת בבית ונמצאת עם הילדים, אך מלאה ברגשי תסכול על כך שאת לא מגשימה את עצמך.
    האם אז היית אמא טובה יותר?
    האם אז היית נקייה מרגשות אשמה?

    מקווה בשבילך ומאחל לך, שתסיימי את הלימודים בהצלחה, שתמצאי מקום עבודה שבו יכירו בכישורים והיכולות שלך מחד ומאידך שתהיה זו משרה שבה ייסורי המצפון לא יבקרו אצלך לעיתים תכופות.

    אלי |
    הגב
  6. זה מה שקורה כשמבזבזים את הזמן בסמינרים על מקצועות מטופשים

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב