הדי התאונה נגמרו; בכיו של התינוק נשאר • טור בוכה

אחרי שכבו הבזקי הפלאשים מזוויותיו השונות של האוטובוס ההפוך על הכביש בין מודיעין עילית לירושלים ותם טקס הענקת קרדיטים לכל צלמי הדרך;

אחרי שראיינו כבר את כל עדי הראיה, הפצועים וקרובי משפחתם הכאובים; כשאזל הדיו מקסת הכותרות הראשיים מהעיתונים, והאייטם נהפך לכדור נפטלין;

אחרי שהעבירו בלחיצת העתק-הדבק הקלטות של ההספדים, דברי התעוררות, והמלווים התפזרו איש איש למעונו;

אחרי שנסתם הגולל והמציאות המרה מנסה להתמקם – אחרי כל זה נשארת יבבה של תינוק בן חצי שנה הצמא לחיבוקה החם של אימו. הוא עדיין לא מבין את המשמעות. הוא רק צריך כעת ומתגעגע למגע אימו המטפל.

כל בן אנוש יזדעזע בשומעו על טרגדיה כזו או אחרת. אופיו של עולם, בערב ילין בכי ולבוקר איש איש בדרכו ימשיך. לא יבין חסר ניסיון תחושת בעל ניסיון.

התינוק עובר מיד ליד, עטוף במבטי הסובבים. בכיו נשמע ברמה אך גם ההד שותק, אין מילה שתנחם.

שתיים עלו בסערה השמימה, הלוך הלכו בצוותא, צעירות בימים. אמא לרך ועלמת חן מיוחדת אשר סיימה יעודה באטמוספרת החיים.

הלוך הלכו.

נסעו ככולם באוטובוס החיים. תחנה פה, תחנה שם, שופינג, טיולים, עבודה או סתם כוס קפה וביקורים, לא חסר מה. הן הגיעו לתחנה סופית אי שם, נלקחו לעולם שכולו טוב. אין איש יודע, אין איש מבין, נסתרות דרכיו. קול בכיו של תינוק ישמע, נעתקו מילים.

אך לפני יומיים התעטף העולם במתח, כאב, זעזוע וצער עם הגעתה של הבשורה המרה אודות טרגדיית תאונת דרכים מחרידה.

העולם עצר מלכת, גם הן הלכו לעולמן, נעצרו החיים במשפחתן.

והעולם? כזה טבעו. ממשיך ללכת. רק קולו של תינוק נשמע בחלל האויר. גם ההד שותק כי מה ישיב.

שלשום השמים התכסו בעבים, עננה כבדה כיסתה את היקום, גם השמים הזילו ממטרי דמעות, אבל טבעו של עולם להמשיך, והנה שוב השמש זורחת, רק בכיו של תינוק נשמע ומזכיר …את מה שעלינו לזכור, כי החיים הם לא משהו מובן מאליו. יש להודות על הקיים, שלא נתנסה, שלא נבין ושלא נצטרך נבין.

ואנחנו? מה נאמר, מה נדבר?

קול בכיו של תינוק רך בימים ודמעות של משפחות, נסתרות דרכיך אבאל'ה. עשה שייגמר כי לא נותר עוד כח.

ת.נ.צ.ב.ה.