הון-שלטון-כישלון: שרת הבריאות וידידיה נכשלו במזימת השר"פ

עוד איתות ברור לפוליטיקאים: הציבור לא קונה ועדות שמוקמות לכאורה למענו, אבל נועדו לשרת אינטרסים זרים

1.
האופן שבו הוצגו המלצות ועדת גרמן, גובשו וישווקו הופך אותן לשוות כקליפת השום. לפחות בנוגע לשר"פ או לתיירות הרפואית הציבור, שלמענו לכאורה הוקמה הוועדה הזאת, כבר הצליח לסכל את ההמלצות בדרך כזאת או אחרת. ועדה שמתכנסת בבוקר כדי להכריע בנושא כה חשוב כמו השר"פ ומודיעה שתפרסם את המלצותיה שעות ספורות לאחר מכן – ב-15:30 – זו ועדה לא רצינית.
זו ועדה שבה מישהו ניסה לגנוב את הסוסים ברגע האחרון; זו ועדה שבה שרת הבריאות יעל גרמן ניסתה עד הרגע האחרון לרצות את חבריה, מנהלי בתי החולים הגדולים, שלחשו על אוזנה להכניס את שירותי הרפואה הפרטיים לבתי החולים הציבוריים, במודל מפוקח וברור כביכול; וכן, זו ועדה של הון-שלטון, כי אם גרמן רצתה לרצות כמה מנהלי בתי חולים כוחניים במקום לרצות ציבור שלם, היא ניסתה לשרת מעטים על חשבון רבים. לשמחתנו, היא נכשלה, לפחות הפעם, ו"גלובס" התריע אין ספור פעמים מפני הרעה. אל דאגה, אפשר להניח שנסיונות נוספים להכנסת השר"פ בוא יבואו.
אל תקנו את הסבריהם של תומכי השר"פ כאילו יהיה מידתי, תחת פיקוח ולא יפגע ברפואה הציבורית. זו אחיזת עיניים וגניבת דעת. אם אתה נותן לחתול לשמור על השמנת, החתול לא יפסיק לזלול, ולא יפסיק לזלזל ולצפצף על הפיקוח לכאורה או על הוראות הפעלת השר"פ.
"גלובס" כתב את זה בעבר ויכתוב את זה עוד מאות פעמים אם יצטרך, כדי שמזימת השר"פ של גרמן וחבריה מבתי החולים תסוכל גם להבא. זו מזימה שהיתה משחיתה את מערכת הרפואה הציבורית, מערכת שכבר עוברת השחתה הדרגתית בשנים האחרונות. הכסף הגדול, הכוח הגדול והפיתוי הגדול מעוור גם עיני צדיקים, והתוצאה תהיה שהרופאים יראו לנגד עיניהם רק את הדולרים ולא את החולים. המרדף אחרי הכסף הגדול יצבור תאוצה על חשבון הרפואה הציבורית.
הכנסת השר"פ לבתי החולים במתכונת שבה הרגולטור של בתי החולים, משרד הבריאות, מתרפס בפני בתי החולים הגדולים ומנהליו ומתכופף מולם, אינה באה בחשבון, לא היום ולא בעתיד. לנגד עיניה של גרמן ולנגד עיניהם של כל החברים התומכים בהכנסת השר"פ לבתי החולים עומדת דוגמה בוטה, מוחשית וזועקת לשמים: בית החולים הדסה. בבית החולים הזה הונהג מודל שר"פ קיצוני, בשעות העבודה של הרפואה הציבורית, 24 שעות ביממה. מודל שבו חולים מנותבים ישירות לבור הכסף, גם בטיפולים הכי פשוטים.
הכנסות השר"פ ותיירות המרפא כבר הגיעו בהדסה ליותר מ-20% מפעילות בית החולים והתוצאה שנחשפה עם קריסת בית החולים הייתה מדהימה: בית חולים שהגיע לפשיטת רגל, שמתחנן לעזרת המדינה (וזו אכן הגיעה), שמפטר מאות עובדים בעלי שכר נמוך בעוד רופאיו הבכירים הרוויחו סכומים דמיוניים של 400, 500 ו-600 אלף שקל בחודש מהענקת שירותי רפואה פרטיים גם בשעות עבודתם הציבורית. ב-6 השנים האחרונות הגיעו הכנסות השר"פ של ביה"ח לכ-1.4 מיליארד שקל, שמתוכם זרמו לכיסי הרופאים כ-1.2 מיליארד שקל. זו הרפואה שרוצה גרמן? רופאים שרצים בכל מחיר אחרי הכסף הגדול, שמונח ממש לפתחם בדמות שר"פ בחצר מקום העבודה שלהם?
גרמן יודעת את המספרים, ואם היא לא יודעת, להקת היועצים סביבה יכולה בקלות לספק לה אותם: ב-2012 הרוויח רופא עיניים בכיר בהדסה כ-64 אלף שקל ברוטו בחודש מעבודתו הציבורית. במקביל, הוא הרוויח לא פחות מ-395 אלף שקל ברוטו בחודש מעבודתו בשר"פ בבית החולים. אם נדבר במונחים של עלות שכר, אותו רופא הרוויח קרוב ל-600 אלף שקל בחודש, ורוב שכרו היה ממתן שירותי רפואה פרטיים במסגרת עבודתו הציבורית. ברוח הימים האלה, אולי כדאי שמשרד האוצר יקבע תקרת שכר גם לרופאים; הרי בתי החולים הם "גופים ציבוריים" לכל עניין ודבר, ואין סיבה שתקרת השכר תעבור שם את רף ה-3.5 מיליון שקל בשנה לרופא. זה די והותר.
2.
לפני זמן מה הגיעה גרמן למערכת "גלובס" למפגש. היא גילתה בקיאות מרשימה בנפתולי מערכת הבריאות, אבל גם התחמקה באופן מרשים בכל פעם שנשאלה על התנהלות מנהלי בתי החולים, על מיני-שדה התעופה בשיבא, על הרפואה הפרטית בין כותלי בית החולים הציבורי ועוד.
מאחורי הקלעים ובשיחות שלא לציטוט היא מהללת ומשבחת את מנהלי בתי החולים, עד כדי כך שנוצר רושם שהיא עובדת אצלם ולא הם אצלה. זו אחת הסוגיות שוועדת גרמן לא ממש טיפלה בהן: משרד הבריאות הפך לדובר של בתי החולים במקום להיות הרגולטור שלהם. זה לא צריך להפליא איש: מנכ"ל משרד הבריאות היה תמיד "איש משלנו", זה שבא מתוך בתי החולים ובאופן טבעי לא יכול להפנות עורף לחבריו.
האם אתם מצפים מפרופ' ארנון אפק, מנכ"ל משרד הבריאות הנכנס, להתעמת עם חברו פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל שיבא, על שערוריית מיני-שדה התעופה שהוא בונה או על שערוריית פרופ' וינקלר, הפלסטיקאי שהפך למעשה קליניקה בבית החולים הציבורי למעין קליניקה פרטית שלו? ודאי שלא. פרופ' אפק הרי היה סגן מנהל בית החולים שיבא. והוא גם חבר בוועדת גרמן. אז את מי הוא ישרת, את הציבור או את רצונותיו של פרופ' רוטשטיין? לכן הגיעה העת לשבור את המוסכמות ולמנ ות למשרד הבריאות מנכ"ל שאינו מ"אגודת ידידי מנהלי בתי החולים" אלא מ"אגודת ידידי הציבור".
3.
למנהלי בית החולים יש עוד "ידיד": נא להכיר, פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה. קנדל הוא קבלן הביצוע של נתניהו והמדיניות הכלכלית הקיצונית שלו, כלומר צמצום המעורבות הממשלתית בכל עניין ודבר, משירותי הרווחה ועד שירותי הבריאות. קנדל כבר נהיה חבר קבוע כמעט בוועדות שקמות בישראל, ומתבקש לשאול למה בדיוק צריך אותו, משרת ציבור לכאורה שיוצא באופן קבוע נגד הציבור? לקנדל אין שום סמכויות ביצוע, לבד מה"כבוד" לדחוף בוועדת גרמן, למשל, את נושאי השר"פ והתיירות הרפואית, וגופים כלכליים שמספקים ניירות עמדה הרי יש לממשלה הזאת למכביר: מבנק ישראל, דרך משרד האוצר ועד משרד הכלכלה, וגם המחלקות הכלכליות בכל משרד ממשלתי.
בחצי השנה האחרונה ניסינו להבין כמה עולה מר קנדל לציבור, וזה היה די קשה, משום שכדי "לחשוף" את המידע נאלצנו לפנות דרך חוק חופש המידע. עד היום לא קיבלנו תשובה כמה קנדל עצמו מרוויח לחודש, אבל את המספרים של המועצה קיבלנו גם קיבלנו. ובכן, בתקופתו של קנדל צמח מספר העובדים במועצה המיותרת שלו מ-7 ל-18-21 עובדים, פי 3. העלות השנתית הכוללת של הפעלת המועצה עולה לציבור 3.5 מיליון שקל בשנה.

וזה לא הכול: קנדל החליט לגבש מעין דרכי עבודה לממשלה או מעין אסטרטגיה כלכלית-חברתית למדינה. חבורת הכלכלנים במועצה שלו לא הספיקה ולכן הוצא מכרז בגיבוי עיתונאים מחצרו של קנדל, שזכתה בו חברת ראנד. התענוג הזה עלה לכספי משלם המסים קרוב ל-4 מיליון שקל. כשניסינו להבין מה קרה לעבודתה הנהדרת של ראנד באמצעות חוק חופש המידע, קיבלנו את התשובה הבאה: "החברה סיימה את עבודתה לפני שנה והמלצותיה שימשו בסיס לעבודת הצוות הממשלתי אשר עוגנו בהחלטת ממשלה מספר 5208 בדבר מיסוד ושיפור יכולות הממשלה בגיבוש וניהול אסטרטגיה כלכלית חברתית. יובהר כי חברת ראנד לא התבקשה לנסח אסטרטגיה עבור הממשלה".
רגע, רגע, רגע, מה אתם מבינים מכל הניסוחים הגבוהים הללו? "מיסוד ושיפור יכולות הממשלה"? "גיבוש וניהול אסטרטגיה כלכלית חברתית"? מה זה לעזאזל הבולשיט הזה? תגידו שהתקבל עוד דוח שהכנסתם למגירה ובוזבזו עליו עוד 4 מיליון שקל. לא כך? אה, יש החלטת ממשלה 5208, אז הכול כמובן מסודר וחוקי ומאושר וחתום. אז ככה: בהחלטת דמיונית, נניח החלטת הציבור מס' 0001, הוחלט לסגור את המועצה המיותרת של מר קנדל. כך נחסוך 3.5 מיליון שקל בשנה ואת האג'נדה הכלכלית הקיצונית שלו שמפקירה את הציבור.
ומי שחושב שמדובר בכסף קטן, ממש טועה: יש מגיפה של ממש בשנים האחרונות בכל הנושא הזה של ייעוץ חיצוני למשרדי הממשלה: ייעוץ תקשורתי, ייעוץ אסטרטגי, ייעוץ לשיפור, ייעוץ ועוד פעם ייעוץ, כאילו אין מספיק להקות יועצים בשכר ציבורי סביב כל שר או כל משרד, אז הם צריכים "עזרה" גם מהסקטור הפרטי, כלומר מהמקורבים בסקטור הפרטי.
4. אפשר לתמצת את כל הדיון על מערכת הבריאות באמצעות הסתכלות דרך החור של הגרוש: בסופו של דבר, כל מערכת ארגונית היא מערכת של ניהול כספי, ייעול כספי ומיטבי, שמטרתה לשרת את ציבור הצרכנים שלו, במקרה של ארגון ממשלתי. מערכת הבריאות "שואבת" מדי שנה כ-74 מיליארד שקל; כ-34 מיליארד שקל מתוכם יוצאים מתקציב המדינה ומסי הבריאות, שכמעט כולנו משלמים. קרוב ל-30 מיליארד שקל הם הוצאה פרטית (בין היתר כמה מיליארדים טובים יוצאים על ביטוחים משלימים והשאר על תרופות, מכשירים רפואיים, רופאי שיניים וכדומה) חלק קטן מהסכום הענק מגיע מתרומות, משהו כמו מיליארד שקל בשנה.
הקונצנזוס במערכת הוא שחסר לה כסף: מנהלי בתי החולים מקוננים על כך שמתקצבים אותם בחסר ולכן דוחפים אותם לקושש תרומות אצל בעלי ההון. זו הסיבה שהם ניסו לדחוף את השר"פ ואת תיירות המרפא בכל הכוח – לכאורה כדי להגדיל את הכנסות בתי החולים ולאזן את גירעונותיהם. הממשלה, באופן טבעי, לא רוצה להגדיל את התקציב. מי משלם את המחיר על המתח המובנה הזה? אתם, כמובן, שנאלצים להזרים עוד ועוד כסף פרטי למערכת כדי לגשר על הפערים.
וזו בדיוק הבעיה: נניח שחסר כסף, אבל כמה חסר? ומי אמר שחסר כסף? האם בתי החולים אכן יעילים? הכנסות שיבא, למשל, נאמדות בכ-1.6 מיליארד שקל, הכנסות איכילוב – בכ-1.5 מיליארד שקל, והכנסות רמב"ם – יותר ממיליארד שקל. מי קבע שכולם מנוהלים לעילא ולעילא? משרד הבריאות? הרי ברור לכולם שמשרד הבריאות לא ממש מסוגל לפקח על הארגונים הללו. ותהייה נוספת, שנשמעת אולי מעט מוזרה: מי צריך כל כך הרבה בתי חולים בישראל? והאם חלק מפעילות בתי החולים אינו יכול להיעשות במרכזי קופות חולים קהילתיים?
שימו לב למספרים: משרד הבריאות מפעיל 9 בתי חולים ממשלתיים ו-2 בתי חולים עירוניים-ממשלתיים (איכילוב ובני ציון). בבעלות שירותי בריאות כללית, הקופה הגדולה בישראל, 8 בתי חולים כללים ובבעלת קופת חולים מאוחדת בית חולים אחד. מספר בתי החולים הציבוריים האחרים הוא 14, ביניהם הדסה ושערי צדק הפועלים בירושלים. בנוסף, פועלים 9 בתי חולים בבעלות פרטית. כלומר, 43 בתי חולים בישראל, לבד מבתי החולים הפסיכיאטריים. האם זה נחוץ? בזה גרמן וקנדל לא חשבו אפילו לטפל. הם הרי מ"אגודת הידידים" של בתי החולים, ובאגודת הידידים דואגים רק לידידים.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.