"הושע נא, ארבעים ושלוש"

הלחימה במסגרת מבצע צוק איתן נמשכת ואביגדור רבינוביץ משתף במחשבותיו על הרוגי צה"ל מאז תחילת "צוק איתן"

בימים אלו המחשבות שלנו נודדות הרחק, קודם כל אל האימא, שבשיחת טלפון אחת, נחרב עולמה. הבן כבר לא ישוב הביתה לשבת, את הבגדים שלו כבר לא תצטרך לגהץ, ורק זיכרונות יישארו לה בלב. אוי, הכאב. איך היא תוכל להמשיך בשגרת החיים, ביום שאחרי?

או הכאב קורע הלב של האבא, שטיפח את בנו, גידל אותו יום אחר יום, אבל כבר לא יזכה לראות את הבן. מחבלים שפלים ובזויים, שמסתתרים מאחורי ילדים ונשים, ירו את הכדור, כדור האחרון שקטע את החלום הגדול. אוי, הדמעות.

והרעייה, שרק מחכה לבעל אהוב שיחזור לעוד ארוחה חמה שהכינה, ובמקום זאת, קיבלה את הבשורה המרה. דפיקות הדלת של חיילים המבשרים את הרע מכל, הגיעו אל ביתה. היא בטח מנסה להעיר את עצמה מחלום רע, אבל זאת המציאות הקשה. הבעל שאיתו בנתה בית, הקימה משפחה לתפארת. עכשיו זה רק היא והשקט שנשאר. אוי, הצער.

הילד, שרק רצה לחזור לשחק עם האבא בכדור, לצחוק, לבלות. לא יזכה לראותו עוד. רק בלילה, כשהאור יכבה, הוא יבקש בתפילה חרישית- אבא, תחזור הביתה! איפה אתה?

43 משפחות כאלה, חוו את הכאב והבשורה האכזרית שהגיעה לפתח ביתם. משפחות שהחיים שלהם כבר לא יראו אותו דבר, הזיכרונות ילוו אותם בכל יום, לילות שטופי זיעה, וחלומות של אימא המבקשת את בנה.

למה? למה כל הכאב הזה מגיע לנו? כמה כאב העם הזה עוד צריך לכאוב? רק לפני חודש עם ישראל כולו קרע זעקה גדולה ומרה על מות שלושת הנערים, עוד לא הספקנו להכיל את הכאב, עדיין לא הצלחנו לתפוס את המרצחים הארורים, וכבר מגיע כאב חדש. עד מתי?

את התשובה לשאלות הקשות האלה, אף פעם לא נוכל לדעת. לא אנחנו יכולים לדעת את חשבונות שמיים, אבל תמיד, תמיד נדע ש"כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד".

43 החיילים האלה, שנהרגו על קידוש השם לא יישכחו לעד!

יהי זכרם ברוך.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.