הזהרו בגחלתן – התרחקו מהמחלוקת

נכשלנו. נכשלנו ובגדול. מה שלא הצליח קרח בקחתו את ראשי הסנהדרין, הצלחנו אנו, בהבל פינו וברוח השטות שתקפה אותנו. מנחם מן בטור כואב על המחלוקת

ולא יהיה כקרח ועדתו

ערב יום הדין. כמה ימים בודדים לפני היום הגדול והנורא. היום הרת עולם. רגעים אחרונים של שנה ארוכה ארוכה, מלאת מהמורות, מכשולים וגם מחלוקות.

זה הזמן לעצור, להתבונן. להביט על העבר בשביל העתיד. לראות את תחלואי העבר ולבקש על רפואת העתיד. להביט לעצמינו בעיניים, חזק חזק, ולומר את האמת המרה בפרצוף – נכשלנו. נכשלנו ובגדול. מה שלא הצליח קרח בקחתו את ראשי הסנהדרין, הצלחנו אנו, בהבל פינו וברוח השטות שתקפה אותנו.

את גודל חומרת המחלוקת רואים דווקא מעונשה. האוחזים במחלוקת לא נענשים כדרך כל הארץ ואין מיתתם שלמה. בריאה מיוחדת ברא הקב"ה כעונש לנגע המחלוקת. רק למחלוקת, לא לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

צאו וראו מה שכתב הרב שבט מוסר (פרק ל"ז) "ותדע כמה קשה המחלוקת לפני הקב"ה, שבמעשה העגל שהיו בשלום, לא נפסק המן, עד שהקריבו ממנו לפני העגל. ובמחלוקתו של קרח לא ירד באותו היום".

מפחיד ביותר. בני ישראל מקריבים בחטאם את המן, לחם מן השמים כפשוטו ממש, לפני העגל. אין לך עבודה זרה גדולה ממנו. ובכל זאת, ירד המן באותו היום עד לרגע זה. ואילו במחלוקת קרח, כיוון שנתפלגו בני ישראל, לא ירד המן כלל באותו היום.
קשה המחלוקת. קשה הרבה יותר מכל דבר אחר.

"קל לדבר ולכתוב על קרח ועדתו". פותח הרב אברהם לוי, מגדולי מזכי הרבים שבדור. "פנקסי הדרשנים מלאים בדרשות ופלפולים על ההבדל שבין מחלוקת קרח ועדתו לבין מחלוקתם של הלל ושמאי.

"אך בידי כולם אותה טעות נפוצה. רבים חושבים כי ההבדל היחיד בין המחלוקות הינו על המהות. כלומר מחלוקת כקרח ועדתו אסורה מחמת שלא הייתה לשם שמים. ואילו מחלוקת שהיא לשם שמים, כמחלוקתם של בית הלל ובית שמאי, מותרת ואף רצויה.

"ופה בדיוק הטעות", מגלה הרב, "השוני בין קרח ועדתו לשמאי והלל, אינו רק בסיבה הגורמת למחלוקת. גם מהות המחלוקת וצורת המחלוקת שונה בתכלית. בעוד קרח ועדתו 'התפלגו' מתוך העדה, וקמו כנגד מנהיגי הדור, הרי שבמחלוקתם ההלכתית של בית שמאי ובית הלל, לא הייתה פלגנות כלל בין תלמידי החכמים. ולמרות כל המחלוקות ושינויי הדינים, מגלה לנו המשנה כי לא נמנעו תלמידי בית שמאי ובית הלל מלישא אלו את בנותיהם של אלו.

"זאת הסיבה גם בשוני הגדרת המחלוקת בלשון המשנה. במחלוקת לשם שמים נאמר מחלוקת בית הלל ובית שמאי, ואילו במחלוקת קרח לא נאמר קרח ומשה ואהרון. לא. משה ואהרון לא היו שם במחלוקת, אלא רק קרח ועדתו. הם אלו שהתפלגו ויצאו מכלל העדה.
"כלומר", מסכם הרב לוי, "אין שום היתר, או מקור תלמודי כזה או אחר, המתיר באיזשהו אופן, מחלוקת של פלגנות ודיבור סרה איש באחיו".
"והדברים חתומים ומגובים בידי על ידי גדולי הדור כולם". מסיים הרב.
*
המלחמות ברחוב החרדי הפכו לעניין שבשגרה. יותר ויותר משפחות כבר משייכות את עצמם לאחת מהקטגוריות העצובות כל כך, עם השמות המקוממים כל כך, שנושאים שורש של שנאה וחבלה.
ולא. הנגע לא עצר אי שם בגבעות בני ברק.

שורש המחלוקת, פורה הראש והלענה, הזדחל אט אט במקצב אחיד, לרחובות קריה כולם, אל תוך בתינו אנו. אל בתיהם של 'עמך' ישראל, אשכנזים וספרדים כאחד.

אם פעם היה הדיבור על גדול בישראל אסור בתכלית האיסור, הן בדיבור הן במעשה, הן בהרהור הן במחשבה. הרי שעתה, לצערינו, עם התפתחות המחלוקת הלאה, נשמעים גם בבתיהם של יראים ושלמים, מילות ביקורת כאלו ואחרות כנגד מנהיגי עדה צדיקים ופרושים.
אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.

ישבנו לשיחה עם הרב אברהם לוי, מי שנלחם בכל כוחו בנגע הארור שפשה גם כאן, בבתים השמורים ביותר.
"מחלוקת הם אותיות חלק – מות" פותח הרב את שיחתנו.
"אנשים יושבים ונוקטים צד, תוך שהם מדברים סרה באחד מגדולי ישראל, והם אינם יודעים לאיזה בור הם מכניסים את עצמם!" הוא מזדעק.

"היזהרו בגחלתן של צדיקים. האם שכחנו את ההוראה הזאת?"

"לפני כעשור", מספר הרב, "נכנסו קבוצת עסקנים רפואיים לביתו של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ושאלו אותו אודות המחלה הנוראה והאיומה שחדרה לתוככי הציבור החרדי. וכמעט שאין בית אשר אין שם מת. ה' ירחם".

"צריך להבין", עוצר הרב את הסיפור, "שלפני כעשר שנים, נגע מחלת הסרטן היה מצוי, אך בהחלט שלא כמו היום. אם בזמנו בכל בניין הייתה משפחה אחת שהכירה באופן אישי חולה במחלה. הרי שהיום, לצערינו, אין לך בית ומשפחה שלא ביקרו לפחות פעם אחת במחלקה האונקולוגית

בבתי החולים. ולעיתים שני בני משפחה אחת, ממדור זה או ממדור אחר, נחשפו לחולי האיום. אוי נא לנו.

"ומדהימה ביותר תשובתו של הרב אלישיב לפני כעשור. הרב זצוק"ל פתח להם את הגמרא במסכת שבת, לא ענה תשובה, רק הקריא בקולו
הנעים: כל המבזה תלמידי חכמים, אין ארוכה למכתו. וסגר את הגמרא. העסקנים, שלא כל כך הבינו את המילים הפשוטות שהקריא הרב, ביקשו הסבר. אבל במקום מענה, החזיר להם הרב בשאלה: אתם מכירים מכה ומחלה שאין לה רפואה? בוודאי מכירים. מחלת הסרטן. ובכן, חזר הרב על דבריו, כל המבזה תלמידי חכמים – אין ארוכה למכתו. פשוט, איום, כואב, מצמרר ומחריד". מסכם הרב, וקולו נשנק.
אנחנו יושבים מול הרב לוי, ומעכלים אט אט את התשובה המצמררת. מאות אלפי חולי סרטן חרדיים. אנשים נשים וטף, אבות לילדים רכים, אימהות לתינוקות, בחורים צעירים, אברכי משי, ילדים קטנים שבקושי הסתפרו פעם אחת אחרי ה'חלאקה'. כולם ככולם נושאים בקרבם את מחלת הסרטן האיומה, על כל מכאוביה, תחלואיה, נגיפיה, וטיפוליה הנוראיים, רק בגלל אש המחלוקת. רק בשל ביזוי כבודם של רבנים שלא משתייכים לאותה עדה, מפלגה, או שבט של פוער הפה.
מה מביא אנשים נורמליים ונורמטיביים להכניס את עצמם לתוך הסכנה שבמחלוקת? אנחנו מנסים להבין.
הרב לוי משיב במהירות, כאילו ידע שזו השאלה הראשונה שאותה ניתן להעלות את הדעת לאור הנתונים האיומים.
"האדם מטבעו, על פי תורת הפסיכולוגיה, מחפש להשתייך לקבוצה מסוימת. על פי רוב הוא יהיה אוהד ושייך לאותה קבוצה שעליה גדל בביתו, שאותה אהד אביו. רגש השייכות מקנה לאדם עמדה וכוח ששווים לו המון. כשהוא שייך לקבוצה, הוא נמצא בחממה ששומרת עליו ומייחדת אותו.

"זאת הסיבה שהאדם יכול להילחם בחירוף נפש עבור קבוצתו, גם כשמישהו לא ביקש ממנו זאת. המלחמה עבור הכלל במקרה הזה, היא המלחמה הכי אישית שקיימת. היא על עצמו ועל חיותו. כי אם אין קבוצה, אין לו שייכות.
"הכל טוב ויפה כל עוד מדובר בקבוצת כדורגל או בדעות שבין שמאל לימין. אך כאשר הקבוצה היריבה איננה קבוצה, אלא עדה קדושה, שמונהגת על ידי רב כזה או אחר, העסק מתחיל להיות מסוכן". מסכם הרב.
אז איך בכל זאת נלחמים ברב? מהיכן ההיתר הזה פתאום? אנחנו שואלים.
"גם כאן העסק נראה כלפי חוץ קדוש וטהור. אף אחד חלילה לא ידבר על רב בישראל ללא סיבה. הרי אנחנו קדושים וטהורים, בני בניו של אברהם אבינו.
"הברוך מתחיל כשנראה לפתע פתאום שהצד השני עושה משהו נגד הרב שלי. כאן כבר מתלבש היצר הרע באצטלה רבנית משובחת, עם פארק והמבורג. ולא סתם פראק, פראק כהה כהה עם כפתורי קטיפה וצווארון קטיפה. וההמבורג, או או איזה המבורג, שוליו עגולות בדיוק מושלם.

"עתה הופך המאבק בין הקבוצות למלחמת מצווה של ממש. האיש אינו מדבר חלילה כנגד רב כזה או אחר. הס מלהזכיר! הוא רק מוחה על כבוד התורה. אין לו עניין להיענש על כך שלא מחה על ביזוי כבוד התורה כמובן.
"תחת הקטגוריה הזאת, הכל כשר. שכן על מצוות, אנחנו מוסרים את הנפש. בני בניו של אברהם. כבר אמרנו" מחייך הרב לוי בצער.

שוב, בפעם השנייה בערב אחד, אנחנו מביטים למציאות העגומה בפרצוף. לרגע לא האמנו ששורש המחלוקת, ואש הלהבה, מקורם במסירות נפש על מצווה. אך מסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון.
"חייבים להבין", אומר הרב לוי, "מחזיקי המחלוקת הגדולים ביותר, אינם השוליים שבחברה. הם הטופ שבטופ. העילית שבעילית. אברכים מכובדים, המסתפקים במועט, אלו המקיימים כמעט אחת לאחת את קנייני התורה כמובא במשנה במסכת אבות, עד כדי פת במלח תאכל כפשוטו ממש. הם הם הלוחמים הגדולים ביותר כנגד 'ביזוי כבוד התורה' לשיטתם. כשבדרך הכל מותר, גם דיבור סרה בגדולי ישראל. ה' ירחם".

"אספר לך סיפור מחריד", ממשיך הרב, "אל מעונו של הגאון רבי חיים קניבסקי נכנסו לפני כעשר שנים, זוג חשוך ילדים. הבעל והאישה המיוסרים היו מתוחים ודרוכים כקפיץ למוצאו של הרב. לאחר כשלושים שנות עקרות, נמצא פתרון כלשהו שיוכל לסייע להם, והם חפצו באישורו ההלכתי של הרב קניבסקי למהלך. האישורים ההלכתיים שניתנו להם מרבנים יידועי שם, לא סיפקו את רמתם הרוחנית, והם ציפו רק למוצא פיו של הרב.
"הרב קניבסקי ישב על המדוכה והכריע בשפה ברורה שכדאי להימנע. השבר היה גדול. האישה פרצה בבכי נוראי, הבעל כמעט והתמוטט, אך הם קיימו את דבריו של הרב ללא פקפוק, כשהם מוותרים על האופציה לזכות לילדים משלהם. הכל למען קיום מצוות ועשית ככל אשר יורוך. מפעים ומרגש כאחד.

"לאחר כמה שנים, נלכדו הבעל והאישה ברשתו של היצר הארור והנורא, ונגררו למחלוקת האיומה בפונוביז'. היצר שבה אותם לצד מסוים שבו בשביל להגן על רבך, אתה מוכרח לדבר סרה בגדול הדור הגאון רבי חיים קניבסקי.
"כן, אותו ר' חיים שלמענו ובהוראתו הקריבו הזוג את כל חייהם. ובדיוק כמו שלפני כמה שנים מסרו את נפשם למען קיום המצווה של ועשית ככל אשר יורוך. גם כאן, מוסרים הזוג את נפשם וחייהם למען 'כבוד התורה' של רב פלוני, תוך שהם מחרפים ומגדפים. והוא רחום יכפר.
"זה יכול להיות?" שואל הרב לוי, "זה הכי יכול להיות. זהו כוחו של יצר המחלוקת. וכשמתפשטת האש, שום דבר לא יכול לעצור אותה".
*
ראש השנה בפתח, בעוד כמה ימים בלבד תסתיים שנת ה'תשע"ז ותתחיל בס"ד שנה חדשה, שנת ה'תשע"ח. אנחנו יושבים מול הנתונים המזעזעים ומחסירים פעימה.

אם בעבר, הייתה המחלוקת בין חצרות. בין ספרדים לאשכנזים, בין חסידים לליטאים, הרי שהיום השתכללה השיטה לא עלינו. מחלוקות של ממש, אפופות עשן ותימרות אש, מתחוללות בתוכנו פנימה. בין חסידים לחסידים, בין ליטאים לליטאים, ובין ספרדים לספרדים. אבוי.
מאז הסתלקותו של מרן רבינו הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, נפרץ הסכר, ונסדקה החומה העצומה. כשדמותו רבת ההוד של רבינו סככה עלינו, נזהרנו שבעתיים מפלגנות וממחלוקת. כולם היו קדושים, כולם היו חכמים, וכולם היו צדיקים. לא העזנו לדבר, ואפילו לחשוב, דבר שלילי כנגד רב או מורה הוראה.
ועתה, לאחר השבר הגדול, לאחר הסתלקות אביר הרועים, אבינו הגדול, נותרנו כיתומים בים הסוער, ונסחפנו אט אט אחר תרבות המערב הקלוקלת של אש המחלוקת.

הדברים ידועים. היהדות הספרדית הייתה תמיד מאוחדת ומלוכדת, ולא העזה לדבר סרה ברב כזה או אחר. המחלוקות והמלחמות אף פעם לא היו מוכרות לנו. כפיפות הראש, ההכנעה והשעבוד לכל אדם גדול, היו חלק בלתי נפרד מהמנטליות הספרדית.
הספרדים ברחו מאש המחלוקת בדיוק כמו מאש.

אבל היום, האם מישהו יכול להגיד שהוא חף מעמדה? האם בן תורה ספרדי יכול להעיד על עצמו שמים וארץ, כי במשך כל השנה החולפת לא דיבר או שמע סרה בגאון כזה או אחר?
הלוואי שהתשובה חיובית.

זהו זמן של חשבון נפש. חשבון נפש נוקב, וחודר לעצמות פנימה. זהו זמן לעצור הכל, להביט מעלה, למקום שבו היינו בעבר, ולרעוד בחרדה. להיכן נעלמה התמימות הספרדית? להיכן נעלמה ההכנעה והאומנות שבשתיקה?
כמה קילוסים של שבח נכתבו על היהודים הספרדיים, היודעים לאחוז בשתיקה.
והיום? התמו נוטרי הברית? חלילה.
שובו אחים לתרבות אבותיכם. שובו.
*
האם יש עצה, האם ניתן בכלל להתמודד עם התופעה? אנחנו שואלים את הרב אברהם לוי.
"העצה הטובה ביותר היא הכרת החטא. ההבנה כי מלחמת המצווה הזאת, לא רק שאינה מצווה, אלא היא עבירה, ומהחמורות שבהן.
"רבים שואלים אותי, בכנות ובתמימות, האם הם לא יענשו על כך שהם אינם מוחים על כבוד רבם. ממש כך. היצר הכניס לליבותיהם של האנשים, הבנה מוטעית שאם חלילה הם לא ילחמו, ולא ידברו כנגד רב אחר, הם יעברו על עבירה חמורה של ביזוי כבוד רבם בכך ששתקו ולא מיחו. התשובה שאני עונה להם, מדהימה את כולם באותה המידה.
"אני עונה להם על פי המסילת ישרים כי מוטב להיתבע על ביזוי רבנים בשתיקה, מאשר על ביזוי כבוד רבנים בדיבור.
"אני לא מנסה לייפות להם את המציאות ולהכריע כי אין בכלל מצווה בשמירה כזאת על כבוד רבם. אף אחד לא יקנה את זה. אני נותן להם להמשיך להאמין ליצרם, אך עונה להם באותו המטבע בדיוק. כאן יש ביזוי כבוד רבנים, וגם כאן. ההבדל הוא בשב ואל תעשה, ובקום ועשה. כולם מודים שקל יותר לעבור עבירה בשב ואל תעשה. גם היצר הרע". מחייך הרב לוי.
"רק כשאדם מתחיל להבין שכל כוונותיו הטהורות אינם אלא מהיצר הרע, משהו בתוכו מתחיל להזדעזע, ואז הוא כבר פתוח לשינויים, ולקבלת האמת ממי שאמרה.

"תכתוב לכולם", מבקש הרב, "שלאחר בירור מקיף ומתיש שעשיתי בבתיהם של כל גדולי ישראל, מכל העדות והחוגים. מהשונאים ומהמחבלים, מהחסידים ומהליטאים, מהספרדים ומהתימנים, כולם ככולם הורו לי באופן חד משמעי שאין שום הוראת היתר כלל לדבר סרה באף אחד מישראל, וכל שכן באדם גדול בתורה".

"רבנים יידועי שם, הזדעזעו עד עמקי נשמתם, כששמעו מה עושים תלמידיהם בהגנה, כביכול, על כבודם. הם נחרדו והיו נראים כמי שנלפתו בייסורים קשים ומרים.
"אחד מגדולי ישראל התבטא באוזניי, כי ייתכן וכל תורתו של מי שמחזיק במחלוקת אינה שייכת לו, אלא לכוחות הס"מ. עד כדי כך".
ואנחנו שומעים, וכותבים בדחילו ורחימו את הדברים. מקווים שיגיעו הדברים אל נפשו ופנימיותו של כל אחד ואחד שנלכד ברשתו של היצר, וחושב עדיין, כי יש מצווה כלשהי הקשורה במחלוקת.
*
זמן קצר לפני פטירתו של מרנא החפץ חיים, כשכבר היה תשוש ובא בימים, התחוללה מהומה של ממש בראדין. קבוצת עסקנים צעירים, מאסה באגודת החברא קדישא שהייתה קיימת בעיר, והחליטה להקים אגודת חברה קדישא חדשה, שתעסיק כוחות צעירים ורעננים ותנתב את הכספים הרבים שבקרן, בצורה מחושבת יותר ומועילה יותר.

הקמת הארגון החדש פיצלה את הקהילה בראדין לשתיים, וכמעט שאש המחלוקת אחזה בקוצים ובשושנים גם יחד.
החפץ חיים לא יכל להיאבק במחלוקת מחמת חולשתו, אך ביקש בכל זאת לשאת כמה מילים לפני כל הקהל.
בעומדו סמוך לארון הקודש כשהוא נשען על מקלו, החל החפץ חיים למרר בבכי, ובין יבבה ליבבה פתח ואמר: "דעו לכם, אין בכוחי להילחם כעת במחלוקת, זקנתי. אבל רק בקשה קטנה לי אליכם. חושש אני שבעוד כמה שנים, כשתעלו כולכם לבית דין של מעלה ותתבעו על המחלוקת הנוראה שיצרתם במו ידיכם, יהיו מכם מי שיאמרו כי הרב ישראל מאיר הכהן ראה ושתק. את זה אני לא מוכן".
ואז החל החפץ חיים לגעות בבכייה נוראה, וכשהוא נשנק מבכיו הכריז: "אני, ישראל מאיר הכהן, המרא דאתרא של קהילת ראדין, מוחה בכל כוחי באש המחלוקת, ומגלה דעתי שאין לי חלק ונחלה בזה כלל. וכל העוסקים במחלוקת אין להם חלק לעולם הבא".
אמר, בכה, והלך.

מיותר לציין שאגודת החברה קדישא החדשה לא קמה, ואש המחלוקת נעצרה בפאתי ראדין.
החפץ חיים איננו עמנו, אך בכייתו וחרדתו מאש המחלוקת, נשארה לדורות.
מיהו הכסיל שבחושך יהלך ויוותר על כל עולמו בשביל נקיטת צד ועמדה שאין לו בו שום עניין ואינטרס?
האם בשל עמידה, איתנה ככל שתהיה, לצידו של רב גדול ככל שיהיה, יסכים האדם להעביר את כל זכויותיו ותורתו לכוחות הרשע והסט"א?
*
"עיקרה ושורשה של המחלוקת, מעבר למלחמת המצווה למען כבודו של הרבי שלי", מוסיף הרב אברהם לוי לבאר, "היא הקנאה".
"כשאדם רואה שהקבוצה האחרת טובה יותר או מוצלחת יותר, ואפילו במשהו קטן ביותר, הוא מפתח שנאה המובילה למחלוקת, והדברים ידועים.
"בעניין הזה כדאי לשמוע סיפור מופלא שסיפר הגאון ר' שלמה לווינשטיין שליט"א. בזמנו, כשהחלו בתי העלמין של בני ברק להיות צפופים ומקום אין, חיפשו אנשי החברה קדישא חלקות חדשות הקרובות לעיר, שבהם יוכלו לקבור את מתיהם מכאן ולהבא. לאחר שגם בפתח תקווה הסמוכה התמלאו הקברים בגופות, רכשו אנשי הח"ק שטח גדול בבאר יעקב, קידשוהו כדת וכדין, וחיכו למשפחה הראשונה שתואיל לקבור את המת שלה בבאר יעקב.
"משום מה איש לא בחר באופציה הזאת, ואנשים המשיכו לקבור בפתח תקווה, או בבני ברק, אם היה להם כמה שקלים בצד. בית העלמין החדש בבאר יעקב חיכה למת הראשון.

"והנה באחד הימים התקשר יהודי מאמריקה לאנשי החברה קדישא, וסיפר על אישה יהודיה הקבורה בבית קברות נוצרי הנמצא בחצר של כנסייה. הוא ביקש מהם לעשות ככל שביכולתם על מנת להעבירה לארץ ישראל.

"מסתבר, שבהיותה נערה כבת שבע עשרה, לקתה הנערה באירוע מוחי, ושקעה בתרדמת. הוריה דאגו לצרכיה ומינו אפוטרופוס שישגיח עליה לאחר מותם. אלא שבאורח פלא האריכה הנערה ימים יותר מהאפוטרופוס, ונפטרה בגיל תשעים. משכך הטיפול בקבורתה הועבר להנהלת בית החולים, שהעבירה את הזכות לאנשי הכנסייה, והאשה היהודייה נקברה בחצר הכנסייה.
"אנשי הח"ק פעלו במהירות ובנחישות, ולאחר שהשיגו את האישורים הנדרשים, טסו לחו"ל ובקשו לחפור את קברה ולהעביר את עצמותיה של המנוחה לארץ ישראל, לבית העלמין החדש בבאר יעקב.
"כשחופרים קבר ומבקשים להוציא שאריות גופה, נדרשים לנקוט במשנה זהירות. התולעים הרבים, והרעלים שהצטברו מסוכנים מאד לבריאות. והמלאכה הקשה נעשית בפיקוח מלא וצמוד של אנשי משרד הבריאות במקום. בפרט במקרה שלפנינו, שם נדרשה החפירה להתבצע חמש שנים מלאות לאחר שנקברה האישה היהודייה במקום.
"האישור ניתן, ובהשגחת פקחי משרד הבריאות החלו אנשי החברה קדישא, שכוסו כהוגן, בחפירת הקבר.
"ההלם שאחז בכל הסובבים היה עצום ומפחיד כאחד. גופת האשה היהודייה הייתה שלמה לחלוטין! לא שלטה בה רימה, ולא אכלוה התולעים. פחד ואימה לפתו את גרונות כולם.

"בהגיעם חזרה לארץ, לאחר קבורת האשה בבית העלמין של באר יעקב, נגשו אנשי החברה קדישא לביתו של הגאון רבי חיים קניבסקי בבני ברק, ובקשו ממנו הסבר למראה המופלא שנגלה לעיניהם. הם היו בטוחים במאת האחוזים שהגר"ח קניבסקי יגלה להם כי האשה האלמונית אינה אלא אחת מל"ו צדיקות שבדור.
"ר' חיים קניבסקי היסה את התפעלותם, ופתח לפניהם את הגמרא במסכת שבת. שם היא מספרת על צדיקי עליון שלא שלטה בהם רימה, בגלל שהתגברו על מידת הקנאה.
"האישה הזאת, אמר להם הרב, נמצאת בתרדמת מגיל שבע עשרה. בהיותה צמח לא יכלה לקנא באף אחד, וממילא אין סיבה שגופה יירקב. אמר ושב לתלמודו.
"פשוט, חד, וחלק." מסכם הרב לוי. "אם אין קנאה, אין רקב עצמות. ואם אין קנאה, אין מחלוקת. כשאדם יודע מהי שורש הבעיה ומהי הסיבה שמובילה אותו להתפלג ולהצטרף למחלוקת, הוא יוכל להתגבר עליה לאלתר".
*
בספרו ענף עץ אבות, מביא מרן רבינו הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, מעשה שבו נגלה היעב"ץ בחלום לאחד מנכדיו.
למי שלא מעודכן נזכיר, כי אחת המחלוקות הגדולות והידועות יותר בהיסטוריה הרבנית, הייתה בין הגאון רבי יונתן איבישיץ והיעב"ץ זכר צדיקים וקדושים לברכה. מחלוקתם ההלכתית סחפה אחריהם רבים מעמי הארץ, וכמעט שנחלקה היהדות דשם לשני קטבים.
היעב"ץ סיפר לנכדו, כי הוא והגאון רבי יונתן אייבשיץ, יושבים יחד בגן העדן כשעטרה סביב ראשיהם ונהנים מזיו השכינה, על אף ולמרות כל מחלוקתם.
אך כל מי מתלמידיהם, שהחזיקו במחלוקת, וצידדו כאחד משני הגדולים, נמצא עמוק עמוק בגיהינום, אף שכוונתו הייתה לשם שמים.
מבהיל על הרעיון.
בחורי ישיבות, אברכים, עקרות בית, נשות היי-טק, בנות סמינרים, בעלי בתים, דיירי הדיור המוגן ועמך בית ישראל, תנו אל ליבכם את רעת המחלוקת. הביטו, שורו וראו לאורך כל הדורות מהי סופה של המחלוקת ולאן היא מובילה.
היא קשה, היא איומה, בעולם הבא, וגם בעולם הזה.
אז נכון, הרב שלכם הוא הטוב שבכולם. המנהיג שלכם הוא חד בדרא. ראש הישיבה שלכם הוא ורק הוא הצודק האמיתי מבין כולם. מותר לכם לחשוב כך, אתם חייבים לחשוב כך. אבל אנא, השאירו זאת במחשבתכם, אל תתנו לנחש הקדמון להפיל אתכם ליגון שאולה.
אם אתם מרגישים קנאים, אם אתם חשים כי גופכם דרוך למלחמת מצווה, אל תעצרו את עצמכם. אל תתנגדו לכח הרוחני הסוחף אתכם. רק נווטו אותו, נווטו וכוונו את רגש הקנאות ואת מלחמת המצווה למחוזות אחרים. לחמו ביצר הגאון הזה, המרושע הזה, הארור הזה, שמסית אתכם לתוך אש המחלוקת. דחו אותו, בוזו לו בליבכם, ותסיטו את עצמכם לאנשי השתיקה, הקונים את חלקם בעולם הזה ובעולם הבא.
הורים, מחנכים, הקדישו פרק זמן קצר, אך הוגן, להטמעת ערך השלום ורעת המחלוקת בפני הנשמות הרכות עליהם אתם אמונים.
אתם הדוגמא החיה והבולטת ביותר, מול עיני ילדכם.

יש לכם מה לומר על אדם מישראל כזה או אחר? אין בעיה, גשו לכרית, טמנו את ראשכם עמוק בתוכה ודברו. תצעקו לתוך הכרית שתבלע את קולכם, את כל מה שיש לכם להגיד על אותו אדם, או חלילה על אותו גדול. תמחו בכל כוחכם על ביזוי כבוד רבכם, והביעו נאמנות למנהיגכם האמיתי. אבל רק בתוך הכרית. שום נשמה טהורה מעם ישראל לא צריכה לשמוע את מילותיכם הקשות וללמוד מהם כיצד להתנהג או לדבר על גדולי ישראל.

כשתעשו זאת פעם, או פעמיים, ייתכן וכבר תבינו לבד כמה ההתנהגות הזאת מגוחכת, וכמה הדיבורים האלו בין מיותרים למזיקים.
קשה השתיקה, קשה היא עד מאד. "איפוק זה כח" הכריז פעם איש חכם. והוא צדק. אך הקושי שבשתיקה שווה עשרת מונים על קלות הראש שבדיבור האסור והמיותר.
לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום.
גדול השלום, ארורה המחלוקת.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.