החופשה הגדולה האמיתית

בימים אלו, בהם מתחילים הבנים ללמוד והבנות נשארות ל'חפוש' להן לבדן, אני מסתכלת מן החלון ורואה משהו מהקדושה רודף אחרי הבנים, אחרי הציצית המבצבצת ואחרי הילקוט המכיל את ספרי הקודש. יש משהו אחר בלימודי הבנים. אלו יוצאים ללימודי התורה שלהם, ללימודים האמתיים של החיים. הם רק עכשיו בעצם מתחילים את החופשה, שהלא כולנו יודעים  שאין בן חורין אלא זה שעוסק בתורה.

שמתם לב לדבר מוזר? רק חזרו הבנים ללימודים, וכבר נראה שהחופש הגדול נגמר.

נכון שבבתים רבים עדיין מצייצות הבנות, מתווכחות, מתעצבנות, נאנחות, ומתלוננות שלא קיבלו את הארטיק החמישי להיום, והן ממש ממש מתות מחום, אבל אני בטוחה שתסכימו אתי שמשהו באווירה אומר: "זהו, זה הסתיים!"

כשאני הייתי ילדה היו כולם חוזרים ללימודים לאחר חודשיים ימים. כל הבנים למדו בבתי ספר כמו הבנות בדיוק. כששבנו, אנו, הילדות,  ללמוד – חזרו גם הבנים יחד אתנו.

החופשה הגדולה הצטיינה בפרק זמן מדויק של חודשיים, כאשר כל בני הבית מבלים את הזמן כולם ביחד. אימהות היו על פי רוב מורות או גננות, לא היו אז עובדות הייטק, גרפיקאיות, מפעילות מכוני כושר, בעלות עסקים גדולות, נהגות של אוטובוס מונית או רכבת קלה.  ולכן יכלו לשמש כצוות הפעלה לילדיהן.

והן היו בבית משך כל  ימי החופשה, ועוד איך היו, לא נסעו לשום קייטנת אימהות.  עד היום אני זוכרת את הפעילויות שאימא שלי הייתה מייעדת לנו, כמו למשל: בניית אוהל באמצע הסלון (העיקר תיאספו לתוכו ושם כבר לא משנה מה אתם עושים). מעולם לא חסכה בדפים לציורים, היינו מציירים כל היום בצבעי גואש על דפים גדולים במיוחד, שמצדם השני הם היו תפוסים בהמון אותיות ומספרים קטנטנים,  שמעולם לא הבנו את משמעותם, וידענו להיזהר על הספה בסלון שלא תתלכלך בלי כוונה.

אימא שלי גם דאגה לנו לגובלנים, אלו רקמות קטנות וחמודות, שכולנו, גם הבנים, ידענו לרקום אותן כהלכה, ולאחר שסיימנו,  הקפידה למסגר כל גובלן במסגרת מיוחדת ולתלות על הקיר בגאווה. (אל תספרו לאף אחד, עד היום יש לי כמה כאלו על קיר אחד החדרים, רק מהכבוד לתמונה, כי איך אפשר להשליך אותה  לאשפה, לאחר השקעה כל כך מרובה?)

קרטיבים, אני לא זוכרת שקנינו בחנות, רק לאירועים מיוחדים. לא זוכרת כמה עלה שלגון, אבל זה לא היה כמו היום כמה פרוטות שכל אחד יכול… אז אימא הקפידה שתמיד יהיו במקפיא, כלומר בפריזר, קרטיבים שהכנו בעצמנו. אותם אכלנו כשהיה ממש ממש חם, עד שהיו חייבים משהו מיוחד כדי לרכך את החום הזה ולקררו.

בסוד אספר לכם שהתגעגענו ללימודים. ואל תחשבו שהחופש לא היה מספק. החופש היה מתוק במיוחד, על אף שלא יצאנו למלון ובוודאי שלא לחו"ל, לא נרשמנו לקמפים יקרים ולא העזנו לבקש קייקים  ושאר מותרות וטיולים. כשהגיע הזמן לחזור לכיתה, יצאו כל ילדי ישראל בדיוק באותו תאריך לדרך החדשה.

בימים אלו, בהם מתחילים הבנים ללמוד והבנות נשארות ל'חפוש' להן לבדן, אני מסתכלת מן החלון ורואה משהו מהקדושה רודף אחרי הבנים, אחרי הציצית המבצבצת ואחרי הילקוט המכיל את ספרי הקודש. יש משהו אחר בלימודי הבנים. אלו יוצאים ללימודי התורה שלהם, ללימודים האמתיים של החיים. הם רק עכשיו בעצם מתחילים את החופשה, שהלא כולנו יודעים  שאין בן חורין אלא זה שעוסק בתורה.

צאו לכם בנים יקרים, תינוקות של בית רבן,  צאו מול עיני הבנות, הנשארות בבית, מוחאות כפיים ומעריכות, צאו לכם והתגאו בעצמכם. התמידו בלימוד התורה, כי כולנו יודעים שרק בזכותכם העולם הזה מסוגל להתקיים.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.