החייל החרדי קפץ על רימון והציל את חבריו. מיוחד

הבוקר מתפרסם סיפורו של יצחק טובל – חייל חרדי שלקח הפסקה מלימודי הישיבה והתגייס, ושימש שליח הציבור בתפילת יום הכיפורים במוצב המזח. שעות לאחר מכן, כשהחלה המתקפה המצרית בתעלה, לקח בידיו רימון שהשליכו המצרים, נשכב עליו וספג את הפיצוץ

העיתונאי אסף גולן מספר הבוקר ב'ישראל היום' את סיפורו המרגש של יצחק טובל הי"ד, חייל חרדי שמסר את נפשו למען חבריו – ובמלחמת יוה"כ קפץ על רימון ונהרג, כדי שחבריו לא ייהרגו גם הם.

מתוך הכתבה: "שעות הצהריים המוקדמות של יום כיפור באוקטובר 1973 עברו בשלווה על לוחמי הנח"ל ואנשי חיל הים במוצב המזח בתעלת סואץ. בבונקר המרכזי האזינו החברים ליצחק טובל (21) מסלסל בתפילה, ואף אחד לא שיער שעבור החייל החרדי תהיה זו התפילה האחרונה.

"הוא היה חייל יוצא דופן, הלוחם היחיד שראיתי עם כיפה שחורה", מספר שלמה ארדינסט, המ"פ ששירת לצד טובל, "אני הייתי איש גרעין דתי־לאומי וקצין, וגם זה לא היה מקובל אז כמו היום, אבל הוא היה לוחם חרדי שהגיע מהישיבה לצה"ל, וזה היה מיוחד. הוא בלט לטובה לאורך כל החודשים הקודמים לפרוץ הקרבות כאדם חזק מאוד פיזית שנענה לכל אתגר, נעים הליכות, אהוד ואיש של משמעת. במוצבים האוכל היה בעיקר מנות קרב יבשות וטובל היה מביא מהבית תבלינים שונים, מתבל ומייצר מהמנות הצבאיות מעדנים, וכמובן מתחלק עם כולנו".

"התפילה במוצב הסתיימה. שלווה ירדה על 450 הלוחמים שאיישו את כל קו המוצבים בסיועם של עוד כ־80 טנקים. "באותם ימים ראינו את הכוחות המצריים מתרגלים את צליחת התעלה מולנו", נזכר ארדינסט, "זה הדאיג אותי, ולכן כשהיה סיור של אלוף הפיקוד גורודיש, כמה ימים לפני יום כיפור, דיברתי על הדאגה שלי. גורודיש אמר, 'שלמה, זה רק תרגיל. אתם יכולים להיות רגועים'. מסרתי את דבריו גם לחבר'ה. הוא היה מבחינתנו סמכות־על. נרגענו".

"ארי גינוסר, חבר קבוצת יבנה ששירת גם הוא במוצב המזח, מוסיף: "את לוחמי הנח"ל שלחו אז בסוף תקופת שירותם למשך חודשיים לשארם א־שייח' ולעוד חודשיים למוצבי התעלה. וככה היתה האווירה. סוף מסלול, שאננות. אף אחד מהחבר'ה גם לא לחם מימיו ולא היה תחת אש. אני הייתי האחראי לשחרורים. בדיעבד מתברר שקבעתי ממש גורלות של בני אדם, מי נשאר ומי לא נשאר. הטבח שלנו, למשל, רצה לנסוע הביתה ולא נתתי לו. אמרתי – החבר'ה צמים, מי ייתן להם אוכל כשר וטוב אחרי הצום? ככה דנתי אותו מבלי משים לנפילה בשבי".

"למרות השאננות הצטוו הלוחמים לישון בנעלי קרב בגלל התרעה. בעשרה לשתיים בצהרי יום הכיפורים הפכה ההתרעה למלחמה. "שמענו אזעקה ועברה בקשר הודעה שזו אזעקת אמת", נזכר ארדינסט, "עליתי למעלה עם כמה תצפיתנים. בהתחלה שרר שקט ואתה חושב שכלום לא יקרה, אבל אז פתאום מפציצים אותנו מלמעלה מטוסי קרב ויורדת עלינו אש ארטילרית רצחנית".

"גינוסר: "המצרים עבדו על צה"ל. הם עשו תרגיל ענק של צליחת התעלה שנה קודם וכל המדינה נלחצה, אבל לאחר מכן לא קרה כלום ולכן גם הפעם חשבו שזו הונאה. אלא שהלוחמים המצרים שהשתתפו בתרגילי הצליחה, בניגוד לפעם הקודמת, לא חזרו לבסיסים במשאיות בלילה אלא התחבאו בצד השני. התכנס שם כוח גדול מאוד בלי שאף אחד אצלנו שם אליו לב".

"ההרעשה המצרית הכבדה נמשכה כ־45 דקות. אחריה כ־8,000 לוחמי קומדו מצרים מאומנים ועמוסים בטילי סאגר צלחו את התעלה, התחפרו סביב המוצבים הישראליים וטמנו מארבי טילים לטנקים שהיו אמורים להגיע לסייע.

"ברגע שנפסקה האש, כל הלוחמים במוצב שלנו נפרסו", מספר ארדינסט, "אלא שבחלקו הדרומי של המוצב היה שטח פתוח. בצדדים האחרים היו מכשולים או תעלת מים ולא היה אפשר לתקוף בקלות. הצד הדרומי היה נקודת התורפה, ושם היו טובל, המפקד דוד תורג'מן, גינוסר ולוחם נוסף. מאות לוחמי קומנדו מצרים ירו לכיוונם טילים ואש תופת. החבר'ה בצד הדרומי נלחמו כמו משוגעים. בסוף המלחמה נספרו בצד ההוא יותר מ־150 גופות של לוחמי קומנדו מצרים, נוסף על המון פצועים. מפקדים בכירים בצבא המצרי אישרו לי אחרי המלחמה שגם הם לא הבינו איך החזקנו מעמד".

"גינוסר, שלחם לצידו של טובל, מוסיף: "היתה אזעקה, היתה הרעשה, ואתה לא יודע אם זו מלחמה ומה יקרה הלאה. ואז מתחילה ההסתערות המצרית וטובל ותורג'מן יורים כמו משוגעים. רצתי עם מקלע מעמדה לעמדה כדי לסייע להדוף את ההתקפה. אף אחד לא הכין אותנו קודם לאפשרות כזו, לא הבנו מה מתרחש, פחדנו כולנו, אבל לחמנו עד הסוף. קשה להסביר היום מה עברנו. זה היה מהפך משאננות גמורה למלחמה נוראה".

"משה־יצחק (יצחקל'ה) טובל", נכתב בעיתון, "הגיע לפלוגת הנח"ל מבני ברק, שבה התחנך בתלמוד תורה ולאחר מכן המשיך לישיבה בחיפה. ב־1971 התגייס ושירת במסגרת מה שהיה גלגולו הראשון של הנח"ל החרדי – מסלול ייחודי שהוקם בשנות ה־60 על ידי תנועת צעירי אגודת ישראל. הוא היה חזן ונודע כתוקע מחונן בשופר, אך לצד אלה אהב לשמוע ביטלס ואריק איינשטיין.

"הוא היה הצנחן היחיד בשכונה שלנו", מספרת ציפורה, אחותו של יצחק, בראיון שנערך עימה לפני שנפטרה עבור סרט אנימציה המגולל את סיפורו, "בשבילנו זאת היתה גאווה לראות חייל בבני ברק. אני זוכרת אותו נכנס הביתה, מרים אותי על הכתפיים, עושה סיבוב בבית ושר לי את 'מלכות החרמון'. כשהתבגרתי, לא הסכמתי לשמוע על שידוך עם בחור שלא שירת בצבא".

"הכי הוא אהב כדורגל", מספר מוטי, אחיו, "הוא היה שחקן מצוין וגם הלך לראות משחקים, חלם אפילו לנסוע לאנגליה וללמוד כדורגל באופן מקצועי".

"אבל כל החלומות הללו נגדעו באותו רגע הרואי במוצב המזח, שעליו ממשיך ומספר גינוסר: "תוך כדי לחימה אני שומע את טובל צועק 'רימון במוצב'. לוחם מצרי זרק פנימה רימון שנחת בינינו וסיכן את כולם. ראיתי שטובל מנסה לזרוק אותו בחזרה אבל מבין שאין לו זמן. פתאום הוא לקח בקור רוח את הרימון והשכיב את עצמו עליו.

"נשמע פיצוץ אדיר. עפתי באוויר ונפגעתי מרסיסים. טובל נפצע אנושות. היה לי ברור כבר באותו רגע שהוא מסר את חייו עבורנו. הוא היה עדיין חי אבל לא יכולנו לפנות אותו כי ירו עלינו אש תופת. רק בערב פינינו אותו אל בונקר הרפואה שניהל הרופא, ד"ר נחום ורבין. ידעתי אז שהוא די אבוד, גופו ספג את רוב עוצמת הרימון".

בשיחה עימו, 46 שנים אחרי, כשהוא מדבר על הקרב שניהל במרפאה הצבאית על חייו של טובל ושל לוחם חרדי אחר, אביחיל פלד, שנפצע קשה אבל חייו ניצלו, אמר ורבין כי הוא נרגש מכדי לדבר על הנושא והפנה אותנו לדברים שכתב בבלוג שלו. וכך תיאר אותם רגעים: "טובל ואביחיל הגיעו מרוסקים… רוב הדם של טובל ניגר מגופו כבר בעמדה, לפני שהביאו אותו. הוא עדיין היה בהכרה ואמר שהוא לא מרגיש את הרגליים ובצדק, כבר לא היו רגליים, רק קרעי מכנסיים ובדלי עור ושברי עצמות… הידקתי לו שני חוסמי עורקים… התקנתי עירוי ואחריו נתתי אנטיביוטיקה בזריקה. שפכתי חיטוי ותחבושות על מה שהיו רגליים, וקראתי לפינוי דחוף".

גינוסר: "בלילה האש נפסקה. הקומנדו המצרי נהדף, ויכולתי לרדת רגע לבונקר הרפואי. ד"ר ורבין חולל שם ניסים ונפלאות, אבל כשראה אותי תפס את ראשו בידיו אמר לי, 'ארי, טובל מת לי בידיים'. כאב לו כל כך שלא הצליח. גם חבר'ה של השריון שניסו לחלץ אותנו היו שבורים. בצה"ל לא ידעו אז מהם טילי סאגר, והטנקים שנעו מולם לתוך המוצב נכנסו ישר אל תוך מארב ונפגעו קשה. הטילים האלה היו מבחינתם נשק חדש, והם נראו הלומי קרב".

פלד, איש הרבנות הצבאית, נקלע לאותה מלחמה כמעט במקרה, כשהגיע כדי לארגן את תפילת יום הכיפורים במוצב המזח. "שמחתי לגלות עוד איש חרדי שמנהל ביד רמה את כל הנדרש", הוא מספר על המפגש עם טובל, "היה טוב שיש מי שמסייע לי. ופתאום – הסתערות של המצרים, ואתה מוצא את עצמך תופס נשק ונלחם. תוך כדי שמעתי שטובל קפץ על רימון ונפגע, אבל לא היה מה לעשות אלא להמשיך להילחם".

"החבר'ה במוצב המזח לחמו כשסביבם פצועים והרוגים, וברור שאין חילוץ והם למעשה מכותרים. הם גילו גבורה ענקית", אומר ארדינסט.

"יצחק היה מהאנשים האלו שבולטים בכל מקום שבו הם נמצאים", אומר ארדינסט, "מלח הארץ במובן הכי עמוק. התנדב תמיד, דאג לכולם. הוא בלט גם בנוף האנושי עם הכיפה השחורה הגדולה, הלא מוחבאת. היא היתה בעיניי ביטוי לכוח שלו – שונה מאיתנו אבל בכל זאת איתנו. והצער על מותו עמוק. מציק לי עד היום שמי שזיכה אותנו בתפילת מוסף מרוממת וממנה יצא אל הקרב, נפל כך. איפה כאן הצדק של בורא עולם? הרי אם למישהו לא הגיע מוות, זה לטובל. אבל אלו שאלות שממשיכות להציק גם לאדם דתי כמוני".

החברים שמרו לאורך השנים על קשר עם משפחתו, שעבורה היה זה אסון נוסף לאחר המכות שספגה בתקופת השואה. פלד: "הוא בא ממשפחה חסידית מבני ברק של ניצולים שעברו אסונות נוראים. עמדנו לצידם ככל שיכולנו. כמי ששרדו את מחנות ההשמדה היה מותו של הבן מכה נוראה להוריו, מלכה ואליהו, אבל אמו אמרה לי שמה שמחזק אותה זו העובדה שבנה לחם. שהוא לא הלך כצאן לטבח, אלא נלחם למען עם ישראל".

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.