הטרמפ של דליה למקוס הי"ד / אורי שכטר דומע וכותב על הדקות האחרונות בחייה

דקות בודדות לפני שעלתה בסערה השמימה ומסרה את נפשה על קידוש השם, הסיע אותה אורי, אל האדמה בה תעמוד דליה למקוס הי"ד, לאחרונה בחייה:

אני כותב את זה בידיים רועדות. לאחר שחוויתי את אחד האירועים הקשים, הכואבים והמטלטלים שעברתי בחיי.

קשה לתאר את הכאב ואת העצב. קשה להבין עד כמה המחשבות רודפות אחת אחרי השנייה, אילו ואולי ואם…

מציאות חיינו היא קשה ואכזרית, והיא קשה עוד יותר בידיעה שנרצחים חפים מפשע, בדרכם הביתה או למקום עבודתם, וכל חטאם הוא, כי לא חטאו בכלום. והדברים רק התחדדו ונעשו ברורים יותר באותו יום.

ביום שני, אחה"צ, יום שגרתי ככל שיכל היה להיות, סיימתי פגישה במודיעין. בדרכי חזרה הביתה זיהיתי בחורה צעירה, שעומדת בצומת שמשון, עם שלט בידיה ועליו הכיתוב "גוש עציון". כמו רוב תושבי הגוש, עצרתי לידה והיא עלתה. כשנכנסה לרכב, השלט התהפך וראיתי כי בצידו השני כתובות המילים "קריית גת" .

שאלתי אותה בחיוך "לאן את צריכה לגוש עציון או לקריית גת? היא ענתה לי שהיא גרה אומנם גרה בגוש עציון, בישוב תקוע, ועובדת בקריית גת. לאחר מכן, היא סיפרה לי שהיא מרפאה בעיסוק בגני ילדים, וכמה היא אוהבת להיות עם הילדים הקטנים. וכך המשכנו לדבר בדרכנו לגוש.

כשהגענו לצומת אלון שבות, היא ירדה מן הרכב, הודתה לי, איחלתי לה נסיעה טובה ופניתי לכיוון ביתי, שביישוב 'ראש צורים'.

כמה דקות לאחר מכן, הגיע מחבל נבזה ורצח אותה. זאת הייתה דרכה האחרונה.

תהיה נשמתה של דליה למקוס הי"ד (כך גיליתי שקוראים לה), צרורה בצרור החיים. אמן.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.