הישיבה שהפכה למועדון של בסיס מג"ב / הרב דרוקמן

מה בין הלקאה עצמית לביטול לקדושה, פרק מאלף בנושא 'שנאה עצמית'.

לכאורה, מה הייתה טענת משה רבינו כלפי המרגלים? הם הרי בסך הכל מסרו למשה רבינו ובני ישראל מה שהם ראו: "ילידי ענק", "ארץ אוכלת יושביה" וכו' וכו'. למה ציפו? שהם ימסרו דיווחים שאינם תואמים את המציאות?

אלא, באה תורתנו הקדושה ומלמדנו, כי גם כשמדובר בראיית מציאות מסוימת – מי שאכול שנאה עצמית, תדיר יראה ויבחין אך בחסרונות. בהן הוא ימקד את תשומת ליבו, ואותן הוא יבליט; וכך, ילקה את עצמו, את עמו, את משפחתו.

מי שאכול מאזוכיזם, עיוור הוא לתמונה הכללית, והוא רואה את העובדות רק מהזוית הסובייקטיבית שלו.

וכבר קמו לנו בשנים האחרונות כמה 'אנשי רוח' יהודיים (כמו הסופר א"ב יהושע ועוד) שטענו, שאנו, עם ישראל, הבאנו על עצמנו, לא פחות, מאשר את פשעי הנאצים. לאמור, אנו האשמים בשואה. עפ"ל.

וברור; גם זה שחוסיין אובמה ומשטרו מלקים בנו ללא רחם, זה שחיות הטרף הערביות זוממות לבלענו, אליבא דלא מעט אנשי שמאל, פוליטיקאים תקשורתנים ושדרנים– אף זה, איך לא, כמובן באשמתנו.

* * * * *

אלא, שהמפתיע מגיע דווקא מהכיוון הלא שמאלני בעליל:

כאשר, נחשפו פעולות 'תג מחיר' הידועות , אשר התבצעו (או שכן או שלא), על ידי אנשי ימין, מייד התעוררו ונחפזו אנשי רוח מן הצד הימני של המפה, ובתוכם אף רבנים, לגנות את התופעה. ולא אפרט כרוכלא את שמותם, כי לא מעטים הם.

אך המעניין והמבלבל הוא, כי כאשר, התבצעה פעולת 'תג מחיר' לא על ידי נערי 'נוער הגבעות' – על ידי המדינה עצמה, כאשר זו, באמצעות הצבא 'שלה' -'שלנו' השתלטה וכבשה במשך למעלה משנה מבנה, ונא להירגע, לא של מסגד או כנסיה, אלא של בית מדרש ישיבתי כאן – עברו הדברים חיש מהר לסדר היום.

כן, למעלה משנה גורשו רבנן ותלמידיהון ממבנה ישיבת 'עוד יוסף חי' בישוב יצהר, ומבית מדרש של תורה ותפילה הפך המקום, לא פחות מאשר למועדון של לבסיס מג"ב, ואך בסוף שבוע שעבר הואיל 'הפריץ' ברוב טובו לשחרר את המקום, כשהוא מותיר אחריו לכלוך ועזובה על גבול הוונדליזם.

* * * * *

בשבוע שעבר, הייתה לי הזכות להשתתף בשמחת עם ישראל, בשמחת ישיבת 'עוד יוסף חי' שבישוב יצהר, כאשר ראשיה ותלמידיה החזירו את ספרי התורה אל ארון הקדוש שהיה בשביה. כוחות הביטחון הואילו ברוב טעם לסיים את פעולת העונשין על 'אויבי העם' – תלמידי הישיבה ורבניה שליט"א.

נו, תארו לעצמכם, מה היו התגובות אילו צה"ל היה משתלט ומתמקם במשך שנה, ומבצע פעולת עונשין, על בנין תיאטרון הקאמרי בתל אביב, אשר ב'היכלו' עולות הצגות ומחזות של הסתה נגד יהודים, נגד חיילים ונגד המדינה.

נחזור ליצהר, ולשמחת "ושבו בנים לגבולם";

לתומי, חשבתי שאפגוש באירוע המשמח כמה דמויות רוחניות ורבניות, אשר בעבר הלא רחוק לא פיספסו שום הזדמנות לגנות פעולות 'תג מחיר', ברם, נכזבה תוחלתי. לא ראיתי אותן שם.

אין מנוס מן המסקנה כי על 'תג מחיר' כנגד נוכרים – חייבים למחות ולהביע הוקעה, ואילו, לא
על 'תג' גרידא – אלא על 'פיגוע' מחיר; כיבוש ישיבה והרחקת תלמידיה, לא בברית המועצות הקומוניסטית אלא במדינת 'ראשית צמיהת גאולתנו' – על כך ניתן לעבור לסדר היום.

וכבר אמר בעבר אותו צדיק על אלה, והעניק לסקטור הזה את התואר הראוי; "עבדים כנעניים". אלה, המשועבדים בנמיכות רוחם וקומתם ל'אדון'.

כנראה שאותם דמויות רוחניות אוהבות לקיים 'עם על ההידורים', את "הנאמנים פצעי אוהב",
ולדידם את שוט ה'פריץ ' הממלכתי האהוב – מן הראוי לנשק. כאן הרי לא מדובר אודות איזה גראפיטי עלוב על, להבדיל, מסגד, אלא הפעם הנדון הוא השתלטות ברברית על בית מדרש של תורה על ידי הצבא 'שלנו', של 'מדינתנו "יסוד כסא ה' בעולם" – כאן עובד להפליא התסביך של המאזוכיזם וההלקאה העצמית, ואי לכך, שחרור בית מדרש משבי אחינו-מנדנו איננו לדידם של העבדים הכנענים סיבה למסיבה.

* * * * * *

"זה לעומת זה עשה אלוקים" אומר הפסוק, וללמדנו, כי יש תופעות דומות ומקבילות המופיעות הן בסטרא דקדושה , והן, וכנגדה, בסטרא אחרא.

להבדיל, בצד הקדושה מצינו גם מצינו תופעה נפשית רוחנית של כמיהה – 'לחטוף';

מספרים על בחור שנכנס לקודש פנימה לאדמו"ר מגור בעל 'בית ישראל', ולאחר שאותו בחור לא עמד בהצלחה בבחינה של ה'בית ישראל', אמר לו האדמו"ר "אם לא היית מרכיב משקפיים הייתי מעניק לך סטירה". הבחור, שלא טיפש היה, מיהר ..להסיר את משקפיו, אלא שעל כך הגיב-הפטיר הבית ישראל זצ"ל; "מאוחר מידי…"

מן המפורסמות הנהגותיו המסתוריות של הרה"ק רבי אהרל'ה מקוזניץ זי"ע שהתגורר לפני מלחמת העולם השניה, באוטווצק שבפולין, אשר היה 'מחלק' מכות באמצעות מטהו, וסיפרו לנו מגידי אמת, כי מי שזכה ל'פליק' ממקלו של רבי אהרל'ה – שרד את השואה.

גם אצל אדמו"ר מליובאוויטש מצינו, שבדרך כלל לאברכים אחרי נישואיהם היה פונה אליהם הרבי בדרך כבוד – "איר" (אתם), ולא "דו" – אתה.

התענוג הגדול ביותר של אברך, שלא רק בבחרותו אלא גם לאחר חתונתו – עדיין היה הרבי פונה אליו ב"דו" ולא ב"איר".

ובכלל, מי שזכה "לקבל על הראש" מהרבי, הרגיש שהוא די קרוב, עד כדי כך שהרבי לא חושש 'לרחק' אותו'.

הנה כי כן; יש הלקאה עמית הנובעת מרגשי נחיתות ומדימוי עצמי נמוך, ויש כזו – הנובעת מביטול מתבקש של עבד לעבדי ה'.

יש הלוקים בסוג הראשון, ויש הזוכים לסוג השני שבצד הקדושה, ואשריהם.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.