המהפך של אובמה: מנשיא משועמם ל"קפטן אמריקה"

איזה הבדל בין אובמה של שבוע שעבר לזה של היום ■ פתאום יש לו אסטרטגיה למלחמה בדאע"ש ורצון להנהיג את העולם ■ ניתוח / יואב קרני

זה היה נאום מעניין בכל מובן שהוא, קודם כול במובן הצבאי והפוליטי. אבל זה היה גם נאום מעניין במובן האישי. ברוח אחד הספרים המפורסמים באמריקה, זה היה נאום על "חינוכו של ברק אובמה" (המקורי, לפני מאה שנה, נקרא "חינוכו של הנרי אדמס", על קשיי הסתגלותו של בן לאחת השושלות המפורסמות באמריקה למאה ה-20).

ברק אובמה של סוף הקיץ אינו ברק אובמה של תחילתו, או אפילו של אמצעו. הוא בוודאי אינו ברק אובמה שלמדנו להכיר, ולא תמיד לאהוב, במרוצת השנים. יותר מאשר בכל נקודה אחרת של נשיאותו, נשיא ארה"ב התקרב לפנות בוקר (ה') לאמץ את השקפת יריביו האידיאולוגיים על תפקידה של אמריקה בעולם. בהגזמה ובמידה של פישוט, אובמה פשט את בגדי צ'מברלין ולבש את בגדי צ'רצ'יל.

בניגוד למוניטין שיצאו לו, צ'מברלין לא היה איש רע, וגם לא היה טיפש או חלש. הוא רצה למנוע מלחמה, מפני שזכר היטב מה עוללה הקודמת לבני דורו. הם נפלו בהמוניהם, במיליוניהם, במלחמת שוחות סטטית שהתקרבה להרוס את הציוויליזציה האירופית. הצורך למנוע סיבוב נוסף פיעם בו, וברוב בני דורו, כדיבוק. יתר על כן, הוא לא חשב שבריטניה, הגדולה אך מוגבלת המשאבים, צריכה להגן על שלומה של כל מדינה קטנה שאינה מסתדרת עם שכניה הגדולים. הוא העדיף להשקיע משאבים בשיפור חייהם של הבריטים.

אלמלא עמד מולו אדולף היטלר, הגיונו של צ'מברלין היה יצוק ביסודות של מציאות. הוא לא הבין את היטלר, מפני שכדי להבין את היטלר היה צורך להסתלק, לפחות באופן חלקי, מן ההוויה הרציונלית, ולהניח שהשטן גבר על אלוהים.

"התפקיד המיוחד"

אובמה אינו ממעריצי צ'רצ'יל. אויביו מימין אינם סולחים לו את המחווה של החזרת הפרוטומה של צ'רצ'יל, פסל של חצי גופו העליון, לשגרירות הבריטית תיכף לכניסתו לבית הלבן. הפרוטומה נשלחה לשם שמונה שנים קודם על-פי בקשת ג'ורג' דאבליו בוש. זה האחרון לא היה בעל חינוך פוליטי רחב ומעמיק במיוחד, אבל את צ'רצ'יל העריץ בכל מאודו. השנים הראשונות של נשיאותו היו טבועות בחותם צ'ר'צ'ילי כה עמוק עד שכפסע היה בינו ובין פארסה או פרודיה.

אובמה כפר מלכתחילה בשני עיקרים מנחים של ימי בוש הבן, ובמידה רבה של רוב קודמיו מאז מלחמת העולם השנייה: שלאמריקה יש תפקיד "מיוחד" בניהול העולם, הגדול אפילו מחשיבותה האובייקטיבית; ושאמריקה צריכה להפעיל את כוחה הצבאי לא רק כדי להבטיח את גבולותיה מפני סכנה מיידית, אלא גם כדי להבטיח את שלומן של "ארצות שאיננו יודעים עליהן ולא כלום" (תירוצו הידוע לשמצה של צ'מברלין להצדקת מכירתה של צ'כוסלובקיה להיטלר תמורת "שלום בדורנו").

מלחמת עיראק הביאה לשיא חסר תקדים את "התפקיד המיוחד". היא נועדה ללוש את המזרח התיכון בצלמה של אמריקה, כדי להנחיל תרבות פוליטית חדשה לכל העולם המוסלמי. הזמן העובר מקל עלינו לעמוד על עוצמת השגיאה. השבוע הכריז מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט של ארה"ב, הארי ריד, כי היא היתה "ההחלטה השגויה ביותר בתולדות מדיניות החוץ האמריקאית". אגב, ריד הצביע בשעתו לטובת המלחמה, והוא הודה בטעותו.

"המלחמה המטומטמת"

ברק אובמה לא היה צריך להכות על חטא. הוא התנגד למלחמה ההיא חודשים לפני שפרצה. הוא אמנם היה אז רק חבר אלמוני באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי, אבל נאום פומבי שלו נגד "המלחמה המטומטמת", בסתיו 2002, סלל לימים את דרכו אל מועמדות מפלגתו לנשיאות.

הוא אמנם הוציא את אמריקה מעיראק מבלי להשאיר עקבות צבאיים כלשהם, לכאורה מפני שנורי אל מאליכי, אז ראש ממשלת עיראק, סירב להעניק חסינות משפטית לאנשי צבא אמריקאים על אדמת ארצו.

אי אפשר להגיד על ההחלטה ההיא שהיתה מוטעית מעיקרה. ההסתלקות פטרה את ארה"ב מעונשו של זיהוי קרוב מדי עם מאליכי. תחת ניהולו, עיראק הלכה מדחי אל דחי, ונקרעה לגזרים. עליית 'המדינה האיסלאמית' (דאע"ש) היתה במידה רבה תוצאת קהות חושיו הפוליטיים של מאליכי ואולי גם של מגבלותיו הפסיכולוגיות והאמוציונליות. בשובה לזירת עיראק, כמעט הכול פותחים את זרועותיהם לרווחה, או לפחות תומכים בשתיקה. אפילו איראן.

יתר על כן, עמידת ארה"ב מן הצד עזרה לקצר את שלטונו של מאליכי, כאשר התחוור לתומכיו, שהישארותו בשלטון מסכנת את עצם שיורה של המדינה העיראקית.

אבל אין טעם להניח קשר הכרחי בין סיבה לתוצאה. המשפט החשוב ביותר שהשמיע הנשיא אובמה במרוצת המשבר בעיראק בא ביום האחרון של פגרת הקיץ שלו, בתחילת החודש. "אין לנו אסטרטגיה", הוא אמר. מוטב להאמין לו. זה סיכום נאות מאוד של שש שנות נשיאותו עד כה כמעט בכל עניין, פנימי או חיצוני. זה היה בוודאי אחד המשפטים הלא-נשיאותיים ביותר של כל הזמנים.

המגנטים המסורתיים

ההודאה שאין אסטרטגיה הדהימה את רוב שומעיה, וייאשה אותם, לא רק בגלל תוכנה, אלא בגלל האימפולס שהביא את הנשיא להשמיע אותה. זה זמן מה אומרים עליו, שהנשיאות משעממת אותו, שעצם הנוכחות בוושינגטון היא לו לזרא. מכאן גם האובססיביות שבה הוא יוצא למשחקי גולף, בחופשות, בחגים, בסופי שבוע, באמצע השבוע, בעיצומו של יום עבודה, עדיף הרחק מוושינגטון.

השעמום הנשיאותי אינו תוצאה של עצלות, אלא של הכרה במגבלות כוחו. משוואה פוליטית משתקת ניטרלה את יכולת היוזמה שלו בענייני פנים כמעט לחלוטין: בית נבחרים רפובליקני נגד סנאט דמוקרטי, בשנת בחירות (בנובמבר יעמדו לבחירה כל מושבי בית הנבחרים ושליש מושבי הסנאט). גם ענייני חוץ חזרו והנחילו לו אכזבה.

הוא קיווה, כי בתקופת כהונתו השנייה, אמריקה תוכל להעתיק את מבטה אל אסיה. המשימה היתה ליצור בריתות אזוריות מן האוקיאנוס ההודי עד ים סין המזרחי, כדי לבלום את סין. אבל הקלפים נטרפו בזה אחר זה. המגנטים המסורתיים של תשומת הלב האמריקאית מסרבים להיעלם. וכך, בין צפון עיראק לעזה, בין אוקראינה לסומליה ולתימן, המבט מוסיף להינעץ בעולם הישן, לרעת הדינמיקה החדשה שהוא קיווה להניב.

עד היום לפנות בוקר, הנשיא היה בחזקת מגיב לא להוט למאורעות, שהוא פיגר בהבנת חשיבותם. התנהגות רוסיה באוקראינה נעצה את המסמרים האחרונים בארון תקוותו ל"איתחול" ביחסים איתה; התנפצות האביב הערבי אל סלעי המציאות שמה קץ לתקווה, או לפחד, שיחסי ארה"ב עם ארצות המזרח התיכון יהיו מעוגנים בלגיטימיות של דמוקרטיה; עזה חזרה והזכירה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא התקרב אפילו צעד קטן אחד לפתרון בשנות אובמה; מלחמת האזרחים של סוריה המחישה את המידה שבה לנשיא אין החשק או היכולת לשכנע את הציבור האמריקאי בצורך להתערב במלחמות רחוקות.

חיל האוויר של העולם

כאשר הורה על הפעלה מוגבלת מאוד של חיל האוויר נגד דאע"ש, בחודש יולי, אובמה ראה צורך להטעים, ש"אנחנו לא נהיה חיל האוויר של עיראק". לשון אחר, מטוסים אמריקאים לא יישלחו כדי לנצח במלחמה, שעיראק השיעית כבר הפסידה בה.

והנה, היום לפנות בוקר הודיע נשיא ארה"ב, בעצם, כי "אנחנו נהיה חיל האוויר של העולם" (לא ציטוט, רק פרפרזה); שארה"ב תקבל עליה את התפקיד המוביל ב"קואליציה רב לאומית" נגד 'המדינה האיסלאמית'. איזה הבדל בין האיפיון הזה ובין "אנחנו ננהיג מאחור" של ימי הקואליציה נגד קדאפי בלוב, ב-2011.

הנשיא מרגיע את האמריקאים: לא יהיו "נעליים גבוהות" על הקרקע, זו תהיה מלחמת אוויר טהורה, "כמו בסומליה ובתימן". אבל ההשוואה הזו אינה מרגיעה. בסומליה ובתימן נרשמו הישגים לא מבוטלים במלחמה נגד שלוחות אל קאעידה, אבל לא הושג ניצחון. יתר על כן, שתי הזירות האלה נמצאות בשוליים המרוחקים של המזרח התיכון.

הג'יהאדיסטים בקרן המזרחית של אפריקה ובדרום חצי האי ערב אינם שולטים בשטחים עצומים, אינם אדונים לאוצרות נפט, אינם נהנים מזרימה מסיבית של מתנדבים מכל רחבי העולם, ואינם מעמידים בסכנה את הסדר העולמי. התארכותה של מלחמת האוויר נגדם אינה נוחה, אבל אינה פצע מדמם.

לעומת זאת, מלחמת אוויר ללא קו סיום בשמי צפון עיראק וסוריה היא הרת סכנות, מקור של אי יציבות, עם פוטנציאל של התרחבות למקומות לא ידועים ולא רצויים. התרבות כמעט בלתי נמנעת של אבדות אזרחיות עלולה לחזק את דאע"ש כפי שחיזקה את הטליבאן באפגניסטן ובפקיסטן.

אבל לנשיא לא הייתה ברירה. ערב 11 בספטמבר הוא היה מוכרח להוכיח ש"יש לנו אסטרטגיה", והיא נועזת, והיא ברורה: חיסול דאע"ש. התמוטטות האמון במדיניות החוץ של אובמה (רק שליש ופחות של המשתתפים בסקר דעת קהל אחרון סמכו עליה את ידיהם) חייבה אותו לשנס מותניים. אף על פי כן, מידת השינוס ותקיפותו מפתיעים. הנשיא הלא-להוט נשמע פתאום להוט ביותר.

האם צלילי הבחירות לקונגרס בעוד חודשיים מתנגנים ברקע? בוודאי, אבל טעות תהיה לייחס את תיקון המסלול לפוליטיקה אלקטורלית בלבד. אובמה של הבוקר נשמע כמי שהכיר, לפחות חלקית, בטעויותיו של אובמה מהרבה בקרים קודמים.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.