מכת בכורות בעליית הגג

את מכת בכורות האישית והפרטית שלי, הרגשתי היטב בכל שנה, עד ש… בטור קורץ ואישי על עבודות הפסח, מצאתי את גאולתי או לפחות את חלקה

מצריים. כך קראנו לעלית הגג שלנו. בוידעם  בלעז, בלשון גלותית.

עליית גג, כי הייתה במין פתח משונה בין גג הרעפים לתקרת הבית. מצריים- כי היו בה את כל עשר המכות.

דם יתושים מתים, נמלים בגודל של צפרדעים, בכניסה ל'אזור שוקק החיים' מתמלאת הייתי בכינים ופשפשים, גדוד חיות רעות בדמות עכברים היה פורץ בשעטה, אלה שלא השכילו ואכלו מתרכובת הרעל שהושמה שם בשנה שעברה שכבו דומם, ענני ברד ואבק עם פירורי טיח אומללים ירדו ישירות לאפי המתעטש כנאמר דם ואש ותימרות עשן והרבה "ארבה" חושך. המכה העשירית הייתה מכת בכורות- מכה אישית. בגלל היותי הבכורה, זכיתי בתפקיד המפוקפק של ניקיון מצריים לקראת פסח.

מעולם! מעולם, לא הבנתי את הצורך במצריים. אוסף של דברים ארכאיים ללא כל תוחלת ומטרה, אך ורק לצורך שימור הזיכרון, ממש כמו הפירמידות במצריים. בכל שנה, עוד בצאת הכוכבים מיום הפורים שעבר עלינו לטובה ולברכה, התחלתי במסעות שכנוע מתוגברים שלא היו מביישים אף חרטום מצרי מיושן, מדוע ולמה יש לפנות את מצריים ולאלתר!

ברם, מן הסתם, מסעות השכנוע לא נשאו פרי, ואפילו כולנו חכמים ואפילו כולנו נבונים בכל שנה הייתי שואלת  את עצמי שוב ושוב, מה הטעם במכת בכורות שלי, ומרגישה כמו קורבן פסח.

טוב, הבנתם שתענוג גדול לא היה צפוי לי, בניקיון מצריים. אז הצטיידתי, לפחות, כראוי.

 שני זוגות כפפות על הידיים(למקרה שאחת תקרע), בגדי מלכות כיאה לבת הבכורה, שכללו חלוק ישן ומרופט בערך מימי גלות מצריים, קרוקס מהוהים שעברם היה וורוד יותר לפני שהפכו לצבע בלתי מזוהה בין השמש השוקעת לזו שזורחת. מטפחת של אמי שידעה ימים יפים ונקיים יותר ומעל הכול חוסם פה שאוטם כניסת אבק ושאר מרעין בישין, גרועים יותר, אבל נגד ההפטשי… לכל אורכו ורוחבו עוד לא מצאתי פטנט, כך שמידי פעם דמיינו לעצמכם הפטשי.. ארוך ומרטיט..

הכנתי דלי מלא במים, חומרי ניקיון והדברה מסוג המרור והחרוסת, כיאה לבת מלכות מזרע תרשישים  וזוג סמרטוטים.

בהחלטה נחושה ובוטחת, קבעתי לעצמי זמן, תוך שעתיים(עם סטיית תקן של חצי שעה), אני אחרי גלות מצריים!!

גלות מצריים נמשכה מאתיים ועשר שנה, בעצם כיאה לירושלמית אותנטית מאאאאתיים ועשר שנה. שלי, נמשכה יותר! הרבה יותר! ככל שהעמקתי לתוככי מצריים גיליתי שהגלות היא אין סופית והגאולה איננה באופק הנראה.

קולות ההפטשי, זעקות השבר שלי ואנחותיי מכל עכבר או מקק חולף, ודאי עלו השמימה וחוללו שם מהפיכה עצומה, כי אחרת אין בכללי המציאות הסבירה אפשרות אחרת שאחותי, הצעירה ממני, זו שנושלה מזכות הבכורה השמורה רק לנסיכות כמוני, תגיע לבדוק את שלום אחותה המתענה תחת נטל המשא ותושיט לה כוס מים צלולים וטריים. ניסיתי לשכנעה במתק שפתיים ובשפה ברורה, עד כמה כדאי לה להושיט יד לסבלות אחותה המתענה בעול שעבוד מצריים, להראות לה, את היופי שמחכה לאחר גלות מצריים, והגאולה הקרובה לבוא(רק עוד שני מדפים, רק לזרוק את כל חמשת שקי האשפה, אולי תיתכן גם גלידה עם תחליטי להיכנס לגלות ולהוציא אותי לגאולה ) והאור יראה בקצה מערת האינסוף ניקיון של מצריים.

לאחר שהפנתה עורף לאחותה ולמורשתה, זנחתי את רעיון השיתוף ואחוות האחיות המאולצת והחלטתי להיות מעשית יותר. אחפש אוצר, אולי, שם יאיר לי מזלי.

אפעס, נדמה לי, שקצת טעיתי! לא קצת, אפילו הרבה, הקשיבו והחליטו בעצמכם.

הייתי לקראת "סיום", מבט בשעון הראה לי בהתאם(או שלא) לכמות העבודה שלפניי, או מאחורי, תלוי באיזה חצי של הכוס מבחינים, שלפחות מצפות לי עוד שעתיים וחצי(סטיית תקן ,כאמור, כחצי שעה), של עבודת פרך המשברת את הגוף.

ישבתי לי למנוחה  קצרה, כשהנוגשים (אימא ודודה מעצבנת שבאה לעזור) לא היו בשטח, ניגנתי מנגינת "דיינו " עליזה ופיתחתי חלומות על אוצר מימי הפרעונים הגלומים בפירמידות רעפי הגג האדומים.

לפתע, התנערתי, כוחות חדשים והרגשת גאולה נצנצו למול עיניי, לא, אינני מדמיינת, משהו נוצץ! בקצה הגג במקום בו נושק משקוף אליי דלת, מזהיר לי משהו כניצוצות של כוכבים. כוונתי את הפנס שלקחתי עמי כדי לסנוור להקות עכברים נודדות, צדקתי! משהו באמת נוצץ שם!!

לא יכולתי לעצור את התרגשותי, ידעתי כי מחר אהיה מפורסמת, לפחות בינות כל הדודות המבוגרות מצד אמי וכולם יעבירו את המסר בהתרגשות, שהבת של שושנה והנכדה של זלדה, מצאה אוצר.

בדחילו ורחימו, וללא זעקות שמחה, שלא ייקחו לי את התואר והאוצר במכת החושך של מצריים, לקחתי את שרפרף הפלסטיק הירוק שהתמלא מאבק מצריים וטיפסתי במהירות, אל גאולתי, כך לפחות חשבתי.

באותה שנייה שעמדתי תלויה בין שמיים לארץ, בין גלות לגאולה, בקרבה מילימטרית לפתח מצריים, נשבר שרפרף הפלסטיק ואני וכל כבודי וכבודתי נחתנו נחיתה כואבת וצועקת לרצפת הבית.

את הקולות והברקים שאני ראיתי ביציאת מצריים זו, לא אשכח!

קולות האמבולנס וצופרו התחלפו  בראשי, פעם כשופרו של משיח שבא לגאול אותי מעבודת הפרך הבזויה ופעם כזעקות שבר שקול שוועתם עולה השמימה ואולי, רק עד יוני הבית שהתעופפו מהן בבהלה.

אל בית החולים הגעתי חסרת נשימה ואפשר לומר, גם ללא נשמה. את ייסורי גאולתי, צלחתי בעזרת קרני רנטגן ארוך וממושך שצילמו כל פיסת עצם בגופי הנסיכותי. לבסוף, הוכתרתי כשבורת  היד החזקה וגובסתי עד כלות כוחי ובנוסף על כך, הושארתי למנוחה והשגחה(טוב, הזכרנו שמדובר בנסיכה) כדי לשלול זעזוע מוח, הזדעזעתי רק מעצם הרעיון, אך במחשבה שניה, שקלתי להציג עצמי כמזועזעת רק כדי לנוח עד בדיקת חמץ, סתאאם…

שיצאתי מבית החולים לעבר ביתי, חשתי שיצאתי מגלות לגאולה, אומנם עם יד שבורה ובזרוע נטויה אבל בהחלט בניסים גלויים, באותות ובמופתים.

זהו … סופו של הסיפור ברור. אני חגגתי לי עם יד מגובסת את זכר קורבן הפסח. מעבר לשמירה על קטנטני הבית, זכיתי לגאולה מלאה מעבודות הבית והפרך השמורות לבכורות, כראוי ליד ימין השבורה, ממש טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו.

שכל חברותי נאנקו ורטנו תחת עול שעבוד הבית, זכר על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים -בעבודה קשה, באקונומיקה ובמסירי  שומנים, אני ראיתי את עצמי כאילו, אני יצאתי ממצרים.. ולפיכך, עלי להודות ולהלל, לשבח ולפאר.. ובאמת, הודיתי לקב"ה על גודל חסדו שהיטיב עמדי ועל הנס הגדול שארע עמי .

ולגבי מצריים, שאלתם? מצריים נמכרה לגוי. האוצר התגלה כסיכת פלסטיק עם אבני חן מפלסטיק ואי לכך שוויו לא עבר את קליפת השום. החוק נגד מצריים הועבר בישיבת הכנסת המשפחתית, ומאז בכל שנה ושנה מצריים ,כזכר לשעבוד, היא נמכרת מחדש לגוי  ולי ולעצמותיי- שלום. את עבודות הפרך האחרות אני עושה בשמחה(לא מושלמת, אבל שלימה) ומחכה להגיע בבריאות שלימה ומושלמת לשולחן עורך של פסח.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.