המסע לוינה: מנחם קולדצקי מסכם טיול

שוטרי המכס שעיכבו אותנו; מסעדות היוקרה בכשרויות מהודרות; הדנובה הכחולה והעיירה הנכספת שהתגלתה כלא יותר מאשר כפר גלילי. מנחם קולדצקי מסכם חופשה בת שלושה ימים בוינה, אוסטריה

לאחר נסיעה בת 3 שעות מעל שמי הים התיכון, שכללה שינה טרופה לאחר לילה שהעברנו בין הבידוק הביטחוני הקפדני בנתב"ג לדיוטי פרי, נחתנו בנמל התעופה הבינלאומי וינה-שווכאט. מכל עבר ניתן להבחין בשוטרים המקומיים שלא נוטלים סיכונים ואוחזים אקדחים ורובים שלופים לכל מקרה שלא יהיה.

המדריכה, דוברת השפה המקומית, לוקחת אותנו לסיור פנורמי בחוצות וינה, מבניין הפרלמנט בואכה בית האופרה וכלה בארמון המלוכה. בדרך אנו מבחינים בנהר הדנובה החוצה את וינה על רקע הגלגל הענק שעומד על תילו במרכז הלונה הפארק המקומי.

רכבת ההרים בוינה – השנייה בגודלה באירופה

יורדים. מזג האוויר נעים. קבלת פנים נעימה עם משב רוח קליל לצד עייפות ממאורעות הלילה. אנו חוטפים תנומה קלה במלון הממוקם ליד המטרו, ויוצאים שוב מבית המלון. את היום הראשון החלטנו לבלות בלונה פארק, אבל בשביל להגיע לשם נאלצנו להיעזר במפות גוגל ולסור למטרו. 2 תחנות ואנחנו יורדים. בדרך, אי אפשר לפספס את הפנים החדשות של אירופה, הלא הם האחים המוסלמים – שכבשו את היבשת. ניתן לראות אותם צצים בכל פינה עם זקנים ארוכים, ובאים בלהקות מפחידות. היו כאלה שצעקו לעברנו "פלסטין".

אז ממש לא באנו לוינה בשביל להסביר למקומיים החדשים פה על נפלאות הפיתוחים החדשים מול העפיפונים, ומכאן ואילך חבשנו כובע שיסתיר את חזותנו היהודית.

אחרי שבילנו בלונה פארק ושמענו את זעקות המקומיים מתוך "רכבות המוות", יצאנו כברת דרך לרובע היהודי, שם ניתן לחוש בשטייטל המקומי. בבוקר, ניתן לקנות בצרכנייה מוצרים של תנובה, מעבר לכביש יש מגדניה בהכשרים של "העדה", "לנדא" – רוגלע'ך וקפה לא רע. ממשיכים באחד הרחובות הפנימים. מידי פעם נשמעים סירנות של המשטרה המקומית, השוטרים המקומיים יורדים בקבוצות, להקות של ממש משל היה זה 1939. היעד: קבוצה של שחורים שפתחו בתגרה. רק בהמשך נגלה את המניעים הנסתרים של המשטרה המקומית.

מכאן לשם ממשיכים בעיקול הדרך. בכל פינה יש מסכי ענק המקרינים את נפלאות המונדיאל, ושם אנו נכנסים למסעדת יהודל'ה – כשרה למהדרין. ישבנו שם עם עוד זוג חרדי מקריית ספר, ובסך הכל יצאנו שבעים: סטייקים, כבש, פרגית, סלטים בשפע עם צ'יפס. כאן נפרדנו מ-15 אירו ראשונים, כשבכיס אנחנו עם 550 אירו, לאחר מסע הפקטים והבשמים בדיוטי. באמתחתי נשאר פיסת נייר להרחה, מהדיוטי. כטוב ליבי בסטייק אני מציע לבעל הבית להתכבד בברכת "בורא מיני דיוטי…"

ארוחת ערב ביהודלה
מדגניית מהדרין. ממש כמו בבני ברק
פיצה מהדרין, כמו פיצה אורי
המסעדה היהודית המרכזית בוינה

מכיון שבאנו לביקור קצרצר, ובזמן הדל שעמד לרשותנו לא היינו יכולים להספיק לנוע במרחבי זלצבורג ונופיה הפסטורליים (מומלץ!) של חבל טרול השופע מעיינות, אגמים ומרחבים ירוקים – בעיקר חלמנו על העיירה האלשטאט, שעל פי אונסק"ו מוגדרת כאחת מ-9 המקומות היפים בעולם. ביום השני נסענו ברכבת לביידן, עיירת נופש ומרפא (במלחמת העולם השניה שימשה העיירה את חיילי הוורמאכט שבאו להתאושש מתלאות המלחמה, העייירה הופגזה), או במושגים הישראלים – מושב גלילי טיפוסי – כך התברר לאחר 15 תחנות ועשרות שאילתות עם הדוייטשה. התברברנו, טיפסנו במעלה ההר וגילנו שזאת לא "מציאה".

 

בידן – עיירת קייט ליד וינה
המטרו – כלי תחבורה שימושי

משם אנחנו ממשיכים לכלבו "פריימרק" הנודע. בדרך אנו עוברים בין עשרות תחנות, כשבאחת מהן מתלבשים עלינו חמישה שוטרים שמבקשים את הפספורט שנשאר במלון. דו שיח של חירשים מתנהל במשך אותם דקות, הרכבת ממשיכה לנוע, ואיתה הלחץ הדם. רק שאנו מוכיחים להם באותות ובמופתים כי אנו מ"יזראל", הם עוזבים אותנו לנפשנו. המזל הגדול היה, כך התברר לאחר מכן, ששילמנו (בטעות) מחיר של אזרח ותיק. לו השוטרים היו עולים על זה, מסתבר שהיינו רואים את הסורגים.

בפריימרק רחב המימדים ניתן להעלם. לאחר 3 שעות, יצאנו ברכוש גדול. כך למשל חולצה לבנה מכופתרת 100 אחוז כותנה, עלתה 10 אירו בלבד.

פריימרק – מגוון עצום של בגדים במחירי רצפה

נוסעים משם רגלית, ומגיעים לדנובה הכחולה. פוגשים שם ישראלים מקומיים ומחליפים חוויות על המדינה שבה נולד הצורר אדולף היטלר. אנחנו מספרים להם על שוטרי משטרת ההגירה שעיכבו אותנו, והם מצידם מתארים לנו על המדיניות הקשוחה שמנהיג ראש הממשלה האוסטרי הצעיר סבסטיאן קורץ בן ה-33, שנותן יד חופשית למשטרה האוסטרית לגרש כמה שיותר מהגרים. "החשש הגדול" מסביר לנו משה, יהודי תושב המקום, "הוא כי בתוך עשור המוסלמים יתרבו ויהפכו לחלק אינטגרלי מהמדינה. כרגע היהודים שולטים בכל מקום במדינה, ברפואה, בכלכלה ובבנקאות, כמו בימים שלפני השואה, אך עם ביאת המוסלמים למדינה – העתיד של היהודים מעורפל. בינתיים המוסלמים מנצלים את הפסטורליה ונהנים מכל רגע. לא מעט מתחתנים עם הנשים המקומיות שמעדיפות להתחתן עם המוסלמים שמעניקים להם חום ואהבה מאשר עם האוסטרים חמי המזג שמתגרשים לאחר שנתיים".

הדנובה הכחולה

סקר שפורסם בעבר במדינה המונה כ-9 מיליון בני אדם, מעלה כי שלושה מתוך חמישה אוסטרים רוצים "איש חזק" לעמוד בראש המדינה, ושניים מתוך חמישה מאמינים שלא הכול היה רע תחת שלטונו של אדולף היטלר.

על רקע ארמון שנברון (גרמנית: Schloss Schönbrunn – "טירת המעיין היפה") בווינה היה ארמונם של קיסרי האימפריה הרומית

2% אחוז מהאוסטרים מאמינים כיום כי "לא הכול היה רע תחת שלטונו שלהיטלר" – כך עולה מסקר שנערך במדינה לציון 75 שנה ל"אנשלוס" – סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית.

בחור חסידי רוכב על קורקינט בוינה

לאחר בירה קרה על הדנובה, אנו ממשיכים לעוד מסעדה. לגבי האוכל – אין תלונות. וינה מציגה יוקרה – ומאפשרת לשומרי הכשרות לסעוד תחת מטריית המהדרין בלא מעט פינות חמד בעיר. מעל 20 אלף יהודים יש בוינה, רבים מהם ישראלים שהיגרו לבירת אירופה. חלק מהם לומדים פה ומקבלים תארים באופן הרבה יותר מהיר מהביורוקרטיה הישראלית. האווירה יותר נינוחה, הוינאים לא ממהרים לשום מקום, לא תשמעו פה צפירות או צעקות כמו בישראל, וכן, בדרך חזור מוינה לישראל החלו מספר נוסעים בתגרות. הסיבה: לנוסע המבוגר היו רגליים מידי ארוכות. רק לאחר דקות ארוכות הצליחו דיילי אל על להשיב את השקט למטוס שנחת מעט לאחר חצות בישראל. במסלול הירוק אנו קולטים את פקחי המכס עוצרים אשה בעלת חזות חסידית עם 7 מזוודות עמוסות בכל טוב. וולקאם טו ד'ה קלאב, או כמו ששרים אוהדי ביתר: "ברוך הבא לגיהינום".

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. למה לא נסעת קצת לאיזור של ההרים זה מקום מדהים חבל

    שעתיים נסיעה מוינה אתה מגיע להרים חבל שלא טיפסת קצת היית מאוד נהנה….

    משה מוינה |
    הגב
  2. כתבה מטופשת

    אוסטריה מהיפות בעולם
    לא הנוף של החרדים המכוערים שמשחירים כל מקום

    מראית נקודתו של בני ברקי טיפש |
    הגב