המצ'ינג עלה על גדותיו

למנחם קולדצקי נמאס מעשרות הטלפונים של מיטב הישיבות שעשו את המצ'ינג למטה לחמן. רגע לפני שהחשבון שלו נותר במינוס לעולמים, הוא פונה מהלב למנהלי הישיבות והמוסדות: חוסו עלינו

שיטפון המצ'ינג גילה לעולם מאות או אלפי חרדים, שביום בהיר התוודעו לכישורי השנור שהסתתרו שנים רבות בין מרבדי לשונם.

כושר השיכנוע, יכולת ההסברה, והפינאלה: הקסם האישי של האברך המצוי שמצליח לסחוט את שארית כספינו. כל אלה חוברים ביחד להצלחה הבלתי נגמרת של אינספור המצ'ינגים ששוטפים אותנו שוב ושוב, מכל עבר אפשרי.

מוסד אחר מוסד גילה את נפלאות המצ'ינג. בתוך יומיים – 48 השעות המוכרזות בדרך כלל לכל מסע מצ'ינג שכזה – עשרות אלפי שגרירים מצליחים בסיוע תעשיית יח"צ משומנת לשנע עשרות מילוני שקלים מאלפי חשבונות בנק לחשבון של מנכ"ל מוסדות מיומן שנע בין מחלקה ראשונה למסעדת יוקרה.

וכך, אחרי שהתגייסנו בחפץ לב למען הצלת מוסדות קטנים יותר בעולם התורה או עזרה בפיתוח בית החולים החרדי הבני-ברקי, הגיע תורן של הישיבות, שנכנסו גם הם לקדחת המצ'ינג, ורתמו למשימה את כל ידידי המוסדות, כולם, ללא יוצא מן הכלל.

השכנים נקשו בדלת; ההודעות לא הפסיקו להגיע; ואפילו האחים הרימו טלפון, ובפיהם זעקה מרה: "התחייבנו על עשרות אלפי שקלים. תעזרו למו להגיע למכסה".

ומה אנחנו יכולים לעשות מול הקוזק הנגזל? רק להושיט לו יד. אין אף ברירה אחרת. בכל זאת, זה אח.

התופעה לא נפסקה בכך, ואחריה הגיעו גם מוסדות הפלג השמרני; הקיצוני; המתון. כולם בעצם.

קמפיין מצ'ינג

קיבלתי עשרות שיחות בתקופה האחרונה בנושא הזה, של התרומה למען קדושת המצ'ינג. חברים, ידידים – כולם מסבירים במתק שפתיים על הזכות החשובה לתרום למען המוסד היוקרתי.

"אבל כבר תרמתי לעשרים מוסדות, והחשבון שלי במינוס", אני מנסה להתגונן, אך זה ממש לא עוזר לאורך זמן. שורו הביטו וראו: אברך בעל כושר שכנוע הוציא ממני בפעם אחת 2,000 שקל. אל תשאלו איך ולמה. אחרי שעה הגיעה שיחה, ואחריה עוד שיחה ועוד שיחה. ומה נראה לכם, שלא הוספתי? בטח שהוספתי. איך אפשר לעמוד מנגד.

"כבר תרמתי", השבתי לאברך היקר השני שצלצל, לאותה מטרה. "אבל אני התחייבתי", הוא ניסה לשכנע. "אני חנוק", התחמקתי. "אתה מספיק חנוק? או שאפשר עוד 50 כפול 32" , הוא התעקש.

באברך העשירי כבר ניתקתי. זהו, אני באמת כבר לא יכול.

אבל כאמור זה לא יסתיים בכך. בימים הקרובים יתקיימו עוד מצ'ינגים, ואני – עכשיו ברגע רציני – ממליץ לכם לתרום מכל הלב: כל אחד ככל יכולתו.

אך לצד זאת אני רוצה להדגיש: לא לעולם חוסן. אי אפשר בציבור החרדי להכשיר דור שלם של גננות, מטפלות וקופאיות, ואחר כך לדרוש מהמשפחה הזו, שאלה התחומים שאם המשפחה עובדת בהם, לתרום כל שבוע למצ'ינג אחר, כאילו היו מהנדסות תוכנה ועובדות היי-טק.

בסופו של יום, שיטפון המצ'ינג יעלה על גדותיו ועלול להטביע משפחות שלמות של אברכים מעוטי יכולת לתוך בוץ כלכלי שממנו לא יוכלו לצאת לעולם, אברכים שלא טעמו עוף לשבת, שראו סטייק עסיסי רק בתמונות של השבועון של השכן, נאלצים לממן מכיסם את טירוף ההתרמות שחדר באחת לעולם החרדי, והכל באיצטלא של תמיכתם וברכתם של גדולי ומאורי הדור. כי בסוף יצטרכו לעשות מצ'ינג לתורמי המצ'ינג.

הטירוף הזה צריך להיפסק, ויפה שעת אחת קודם.

הטור פורסם גם בשבועון 'יום ליום'

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.