הנס המופלא בנפאל: "את תשברי את הקרח ויהיה לך ילד"

"אני רוצה שתבואי איתי לטבול" אני מתחננת. "אני רוצה שתשברי איתי את הקרח, ואני מבטיחה לך, יהיה לך ילד!" – חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו בסיפור מרגש על אמונה תמימה

כשמוכר העיתונים עובר בין סמטאות העיר קטמנדו, אני יודעת שהשעה היא בדיוק שבע ושלושים. מן הצריפים המאובקים מגיחים בעלי הדוכנים והרוכלים טרוטי עיניים, פוסעים אל עבר הנהר לרחצה של שחרית.

פיסות הבד הדבוקות לגופם של נהגי הריקשות לא מצליחות להגן עליהם מפני צינת הבוקר הנושבת לעמק קטמנדו היישר מן ההרים הלבנים המקיפים אותנו. הם מבעירים מדורה קטנה ונואשת תחת חלון הבית שלנו. ילדי רחוב מזי רעב יורדים מקופסת הקרטון עליה ישנו הלילה ומצטרפים אל האש המאולתרת. דפיקות על הדלת מנערות אותי ליום החדש. הראשונה קלושה והשנייה כבר נמרצת יותר.

"זהו חני. אני תקועה", היא אומרת לי מיד כשאני פותחת "תקועה לגמרי". היא תקועה אבל האצבעות שלה זזות מהר בתוך הכיסים. ככה זה לפעמים, הנפש כבויה אבל הגוף עוד ממשיך לפרפר. תוך שניות חוצה את המפתן ונופלת על הספה שלנו. אין לה עוד מה לומר. שותקת. אמרה מספיק. לא תמיד יש צורך להכביר במילים והרי הפנים העצובות שלה מספרות סיפור שלם.

אני שותקת יחד איתה.

כבר כמה ימים יושבת לימור (שם בדוי) בבית חב"ד שקטה ומהורהרת. מידי פעם שואלת שאלה זו או אחרת אך רוב הזמן דוממת, מביטה בצעירים העליזים סביבה במבט עגום. לצידה יושב בעלה. זעוף פנים ורציני. את קולו לא שמענו עדיין. "זה פשוט לא ילך בינינו" היא אומרת לי לבסוף על הספה . "זה פשוט לא ילך".

***

בתחילה הכל היה טוב כל כך. אם לחלומות שלהם היה צבע – היה העולם כולו נשטף בצבעי התקווה שהציפו אותם. לימור הילכה בין האנשים כשקסם הנישואין הטובים מעטר את ראשה ועיניו של אמיר בעלה האירו את חלונות העיר תל אביב.

ואז החלו הניסיונות להרות. שנה. שנתיים. ו…עוד אחת. מהר מאוד הם הבינו שיש כאן בעיה. מביטים היו בעיניים כלות על המשפחות שסביבם. מאזינים בשקיקה לצחוק הילדים המתגלגל. מריחים את ריחו של תינוק שנולד ולא להם.

למה? למה לכולם ורק להם לא?

"לא חסכנו באמצעים" היא מסבירה. "אין מומחה שלא ביקרנו אצלו. אין טיפול שלא ניסינו. לכולם אותה תשובה: זה לא יקרה!" ופתאום החלומות שלה נהפכו לאפורים והאור בעיניו של בעלה כבה לגמרי. חילוקי הדעות והמריבות קנו להם משכן של קבע בביתם. הם שכחו מתי הייתה הפעם האחרונה בה חייכו האחד לשנייה, פשוט חייכו, כמה תמימים היו אז.

רגע לפני שנטשו את ספינת הנישואין הטובעת הם החליטו על מוצא אחרון. עזבו את הזריקות והטיפולים וארזו את תרמיל הדרכים העצוב "לנקות את הראש ולנסוע הכי רחוק שאפשר" היא אומרת "בתחילה לנפאל ומשם להודו ואולי גם לסין. אם בטיול לא נצליח לשקם את שנהרס – אז כבר אין לזה סיכוי".

הדמעות מגיעות כשהיא זועקת שגם פה זה לא מצליח! שהצער שלהם קורע את תרמיל הדרכים. שהעצב שובר את מקלות ההליכה. היא בוכה לי על הכתף ואצלי בתוך הראש כבר שורקות הרוחות.

"לימור. אני רוצה שתבואי איתי לטבול" אני אומרת לה ומהדקת את אחיזתי בידה. הבטן שלי מתהפכת. לטבול? מאיפה זה יצא לי עכשיו? היא עוזבת את אחיזתי באחת.

"לטבול…במקווה כאילו? מה פתאום לטבול?" היא קמה מן הספה. "אני כבר טבלתי פעם אחת לפני החתונה וזה לגמרי הספיק לי, לא תודה!"

"אבל את לא מבינה!" אני חותכת את דבריה. "את תבואי איתי לטבול ויהיה לך ילד!"

מה קורה לי? אני לא מבינה מה קורה לי? זו כל כך לא אני! "אני מבטיחה לך לימור!" אני זועקת לעברה :יהיה לך ילד!" אני ממשיכה. מי אני בכלל? ממתי אני מבטיחה ילד בכזה בטחון? אבל באותו רגע הרגשתי שאני שליחה. שאני צינור. שאני מעבירה מסר מעולם אחר.

היא מביטה בי כנשוכת נחש. כעוסה ומאוכזבת "תתביישי לך חני!" היא אומרת. "איך את מעזה להבטיח לי דבר כזה? 10 שנים שאני מתרוצצת מרופא לרופא ואף אחד מהם לא מעז להבטיח לי ילד ואת מכירה אותי דקה וחצי וכבר מבטיחה לי ילד?" הכאב בעיני השקד שלה מפלח לי את הנשמה. צעדיה חפוזים בדרכה את דלת היציאה.

רגע לפני שהיא אוחזת בידית אני תופסת את ידיה. מביטה לה עמוק בעיניים ומבקשת אותה להקשיב לי, רק עוד רגע אחד.

"אין לנו כאן מקווה לימור" אני מספרת לה "אנחנו טובלות פה בנהר. בשביל לטבול צריך ליסוע שעה וחצי. לטפס עוד שעה בהרים. להגיע לנהר שהוא קפוא! לשבור קרח! באמת לשבור קרח!" הדמעות מתגלגלות במורד לחיי, מאיפה הן הגיעו בכלל?

"אני רוצה שתבואי איתי לטבול" אני מתחננת. "אני רוצה שתשברי איתי את הקרח, ואני מבטיחה לך, יהיה לך ילד!"

הידיים הקרות שלה מתחממות אט אט, המבט בעיניה מתרכך. "מאיפה באת לי פתאום חני?" היא ממלמלת "מאיפה באת לי? די. אנחנו כבר וויתרנו. ו..ו..מה עם אמיר? הוא בכלל לא דתי. אנחנו הרי לא מאמינים בדברים האלה. מה אני אגיד לו?" אני מרגיעה אותה שלא תדאג. חזקי בעלי כבר ידבר עם אמיר.

המלחמה בתוכה נרגעת אט אט, עיניה מתבהרות, קרני השמש הבאים מן החלון משרטטים נקודות של חן ורוגע על לחייה. "בואי חני" היא אומרת לי "בואי נלך לנהר."

אני מסבירה לה שעוד לא. קודם נשב ונבין קצת…

במשך השבועיים הקרובים היא מגיעה אלי הביתה. אנחנו יושבות ומדברות, לומדות את משמעותה של טהרה. על הכוח של האישה היהודית, על העוצמה שיש לה. עיניה של לימור משתוקקות והיא כמעט ולא נוגעת בקפה ועוגת הקינמון של הבוקר.

אמיר בעלה אכן התנגד בהתחלה, אבל כשהגיע יום הטבילה הוא הגיע אלינו יחד איתה בכדי לחכות לה עד שתחזור. לימור נכנסה מיד אחריו, היא הייתה לבושה בשמלה לבנה והיה לה כזה אור בעיניים. אור שאני בטוחה שגם אמיר לא ראה הרבה מאוד זמן.

***

ריקשת האופניים המקרטעת לוקחת אותנו אל תחנת האוטובוס. אנו בדרכנו אל הכפר בודהא נילקנתא – שם נמצא הנהר "שלנו". באוטובוס הישן אין חלונות. הרוח העיקשת צולפת על פנינו. הכיסאות שבורים לגמרי. שכנינו למסע הם עשרות נפאלים צפופים, עשר תרנגולות ושלושה עזים, ריח חריף של זיעה אופף אותנו. הדרך פתלתלה וסבוכה.

לא אחת אנו תלויים מעל תהום רבה, כפסע בינינו לבינה. בכל פעם שזה קורה אני מגניבה מבט חושש אל לימור אבל היא קורנת, שום דבר מזה לא אכפת לה. כשאנחנו יורדות מן האוטובוס הטבע שר לנו שיר של יום. הרי ההימלאיה הלבנים קוראים לנו מכל עבר. קופים מרקדים מעץ לעץ. הירוק מתערבב בתכלת שמיים.

אני כבר רגילה למראות, לימור מוקסמת לגמרי, יש לנו עוד שעה לטפס. עד אז כבר תבוא השקיעה ויצאו גם כוכבים. הדרך למעלה ארוכה ומתישה. אנחנו מעבירות אותה בסיפורים על פעם. על נשים צדקניות שזו הייתה דרכן מדי חודש בחודש.

הנה אנו פוסעות בפסיעות שלהן כעת מתחברות אליהן בעליה התלולה הזו אל מרומי הכפר. אני כבר יודעת שדווקא הפשטות במקום בו זכינו להיות שליחים, נפאל הפשוטה הנפלאה והקדומה הזו בה אנו חיים, זו שמרבית שעות היום אין בה חשמל, המים לא תמיד זורמים בברזים, העוני מחפיר, התשתיות לקויות, היא המקרבת אלינו כל כך הרבה נשמות.

למדנו פעם אחר פעם לקחת את המכשולים והקשיים למקום של עוצמה ותועלת. את העליה שאני עולה כעת עם לימור עלו איתי עשרות נשים שבמקום ממנו הן באות הן חששו כל כך מהטבילה ודווקא כאן נשבר הקרח. סיפורי המקווה בנהר שבה את ליבן. החוויה הנשית שבטבע קסמה להן. רק הן מול בורא עולם וההרים שממול לוחשים תפילה.

כשאנחנו מגיעות למקום החושך מכה בנו אבל אני כבר מזהה כל סלע וזיז בעיניים עצומות. פניה של לימור מאירות כלבנה. אנו כמעט ולא זקוקות לפנס הראש שמאיר לנו. "בואי לימור" אני מבקשת אותה קודם שניגש לנהר. "בואי, שבי איתי רק רגע. יש שיר שאני אוהבת לשיר עם הבנות לפני הטבילה. תקשיבי למילים." המים העולים מן הנהר שרים איתנו. הציפורים עוצרות ממעופן. "תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך". לימור חוזרת אחרי מילה במילה. ראשה מונח על כתפי. ידינו אוחזות זו בזו.

"שעת רחמים ועת רצון מלפניך"… כעת אני מוציאה מן התיק את הגרזן, ניגשת לנהר לשבור את הקרח. המים קפואים תחת אצבעותיי, לימור ממתינה כשהיא רועדת ולא רק מהקור. כשהיא נכנסת פנימה היא משחררת צעקה מפיה. "זה קפואאאאאא". יבבות קולה מגיעות עד כיסא הכבוד. כוכבי שמיים יורדים מטה כשהיא יוצאת מן הנהר.

טהורה ושקטה. אני מכבדת את הרגע. לא מכבירה במילים. רק מחבקת אותה בחיבוק של תפילה. אנו יושבות על העפר התלול. שתי נשים מול הבריאה כולה.

מתפללות. מבקשות…

למחרת היא נסעה יחד עם אמיר. להודו ומשם לסין. לא נשארנו בקשר. ניסיתי להתחקות על עקבותיה בכל מיני דרכים אך לשווא. היא פשוט נעלמה לי. רק אחרי 10 חודשים צלצל הטלפון בביתי. לימור הייתה על הקו. בתחילה שמעתי רק בכי.

ואז היא סיפרה לי שקרה להם נס אתמול. נולדה להם בת. היא קראה לה נסיה.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.