הנתונים שאבישי בן חיים לא יפרסם / הלל גרשוני

מה שאבישי לא סיפר לכם: מעיון בנתוני הלמ"ס מלמדים שהחברה החרדית יציבה מתמיד, וכי הקריסה האמיתית מתרחשת בציונות הדתית. הלל גרשוני חושף באתר מידה את הנתונים. {דעה}

בעקבות ההתפרקות של אבישי בן חיים, אתר 'מידה' מפרסם  טור של הפובליציסט הדתי הלל גרשוני שחושף את "נתוני האמת" לגבי אחוז החוזרים בשאלה.

בקול ענות גבורה עלתה בערוץ 10 סדרתו החדשה של אבישי בן-חיים, "חרדים: ההתפרקות" (פרק א, פרק ב), סדרה שכבר משכה חצי ביקורת רבים מכותבים חרדים שראו בה התקפה אישית על תרבותם, וזכתה להסתייגויות גם מכיוונים אחרים.

 

וכך, בקול דרמטי, פותחת הסדרה: האם יכול להיות שלראשונה מאז סחף ההמונים שעזבו את היכלי הישיבות ונישאו ברוח תנועת ההשכלה ומאוחר יותר בקסם התנועה הציונית, אנו עומדים בפני מהפך? ייתכן שיש היום יותר חוזרים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה לעולם החרדי?

 

המרואיין הראשון הוא אבישלום שילוח, חרדי לשעבר, האומר כי "החברה החרדית עומדת היום בפני המשבר החמור בתולדותיה. אלפים של צעירים וצעירות שעוזבים את הבית. זה כבר לא נוער נושר או משפחות במצוקה, זה הסלתה ושמנה של החברה. אין בית שאין בו יוצא".

ולאחר מכן מובאים דבריו של משה שנפלד, חרדי לשעבר גם הוא, מייסד ארגון "יוצאים לשינוי":בשנתונים האחרונים פחות או יותר 10 אחוזים משנתון חרדי עוזבים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עושה את הסקר החברתי כל שנה. בין השאר היא שואלת מה מידת הדתיות שלך והיא שואלת מה הייתה מידת הדתיות של הבית שבו גדלת כשהיית בן 15. אז אני לוקח את כל מי שאמר שכשהוא היה בן 15 הוא גדל בבית חרדי, מסתכל מה הוא אומר על עצמו כיום: 10% כבר לא חרדים.

 

אבישי בן-חיים מביא את הנתון לפיו מתוך 157,000 נסקרים שגדלו בבית חרדי, כ-12 אלף אינם עוד חרדים, ומוסיף על כך ואומר שמאז הסקר עברו מספר שנים והתוצאה של יציאה בשאלה מהעולם החרדי רק הולכת וגוברת; עד כדי הערכה כי מספר היוצאים הוא 1 מ-10. "לאלה", מוסיף בן-חיים, "צריך להוסיף את הכמות העצומה של בוגרי החינוך הדתי-לאומי שעוזבים את הדת. על פי חלק מההערכות, 1 מ-4, 25%. שנים שמדברים כאן על הדמוגרפיה החרדית המוצלחת אם כן, אבל נדמה שייתכן והחילוניות יכולה לנצח בקרב ההיסטורי ומספר החוזרים בשאלה היום גדול ממספר החוזרים בתשובה אל העולם החרדי".

אבישי 4

 

 

האם אכן "החילוניות מנצחת בקרב ההיסטורי"? האם מספר החוזרים בשאלה היום גדול ממספר החוזרים בתשובה אל העולם החרדי? האם התוצאה של יציאה בשאלה מהעולם החרדי רק הולכת וגוברת? יצאנו לבדוק.

 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כפי שציין משה שנפלד, אוספת נתונים באשר למידת החרדיות של אנשים כשהיו בני 15 לעומת מידת דתיותם היום, והמאגרים זמינים לכל דורש ומפשפש. לא בכל שנה הנתונים האלה קיימים, אך בשנים 2007, 2009 ו-2012 כן. להלן התוצאות משנת 2007 – נסקרים מגיל 20 ומעלה:

 

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הסקר החברתי, 2007. בסגול – טעות דגימה מעל 40%. בוורוד – טעות דגימה בין 25% ל-40%

 

מבין 200 אלף שגדלו בבית חרדי, 85.7% נשארו חרדים, 5.7% הפכו לדתיים, עוד 3.7% למסורתים-דתיים, 3.8% מסורתים שאינם כל כך דתיים, ו-1.2% (עמוק בתחום טעות הדגימה) חילונים. עם זאת, מספר החרדים מעל גיל 20 עמד על 280 אלף, כלומר מספר החוזרים בתשובה אל המגזר החרדי פיצה לגמרי על העזיבה, ועוד הוסיף בונוס נאה. למעשה מספר החוזרים בתשובה לחרדיות מן המגזר החילוני בלבד מגיע כמעט למספר היוצאים מן המגזר החרדי לכלל המגזרים האחרים.

 

בסדר, זה היה ב-2007. מה לגבי 2009?

 

אבישי 3

 

 

ראו זה פלא: מספר החרדים-שנשארו-חרדים עלה מעט והוא עומד על 86.6%. גם פיזור הנשירה השתנה, והחלק שיצא ונשאר דתי גבוה יותר (7.6% לעומת 5.7%). ולגבי הפיצוי משאר המגזרים? שוב הוא נשאר גבוה מאוד, והפעם עיקרו מגיע מן המגזר המסורתי-דתי דווקא.

 

הבה נעבור לשנת 2012, השנה האחרונה שלגביה יש לנו נתונים: ושוב, שיעור החרדים שנשארו חרדים עולה, ועומד על 90%. וכרגיל, מספרים גבוהים משאר המגזרים מפצים על העזיבה, ומעלים את החרדים (מעל גיל 20) מ-287 אלף ל-366 אלף.

 

כל זאת, אם מחשבים את כלל הגילאים מעל גיל 20. אם לוקחים את הצעירים בלבד, שבהם בדרך כלל מתמקדים, התמונה משתנה מעט: ב-2007 85.7% מבני ה-20 עד 40 שגרו בבית חרדי בהיותם בני 15 נותרו חרדים; ב-2009, 93.3%; ב-2012, 91.3% נותרו חרדים.

 

מתוך העוזבים את החרדיות, רובם הפכו לדתיים (5.7% ב-2007, 3.3% ב-2009, 3.7% ב-2012), והשאר למסורתיים (כ-7.5% ב-2007 וכ-3% ב-2009 וב-2012 בשתי הקטגוריות). מספר ההופכים לחילונים נמצא עמוק בתחום טעות הדגימה ב-2007 (1.2%), ובשנים שלאחר מכן הוא כה קטן עד שאינו מדווח כלל.

 

הנתונים, אם כן, אינם מראים כל מגמת החרפה; להפך, אחוז העוזבים את החרדיות דווקא הולך וקטן, לפחות עד 2012. בנוסף, רוב העוזבים נשארים בתחום הדתי, ורק מיעוט קטן מאוד מתאים לפרופיל שהוצג ברוב רושם בכתבותיו של אבישי בן-חיים – אותם חרדים לשעבר להכעיס, חילונים לגמרי, אוכלי חזיר ביום הכיפורים ועורכי קידוש חילוני עם נשיקות לבנות אחר כך.

 

יוצאים בשאלה – חרדים לעומת דתיים

אבישי 2

אם ניקח כ"עוזב" ממש את מי ש"דילג שני שלבים" – כלומר לא הפך מחרדי לדתי אלא למסורתי (אפילו מסורתי-דתי) והלאה, ניוותר עם שיעור "יציאה בשאלה" מן החרדיות של 6% (אם ננסה לברר כמה הפכו לחילונים ממש לא נצליח, בשל האחוז הזעיר. סדר הגודל העולה מן הטבלאות הוא של כאחוז). אכן מדובר באלפים רבים, והתופעה מדאיגה מחנכים בעולם החרדי, אך הצגת הדברים כ"התפרקות" של החברה החרדית נראית מופרזת. למעשה, הציבור החרדי הוא הציבור המצליח ביותר בשמירת חבריו בתוכו, כאשר בשאר הציבורים הניידוּת גדולה בהרבה. הקבוצה השנייה לו היא החילונים, שבשל ההגמוניות שלה מצליחה לשמור על 84% מחבריה חילונים, לעומת 90% הצלחה אצל החרדים.

 

הציבור שצריך להיות מודאג בהרבה הוא דווקא הציבור הדתי, שאבישי בן-חיים הזכיר אותו משום מה כבדרך אגב. הנתונים המובאים אצלו – 25 אחוזי חוזרים בשאלה  – נראים גבוהים, אבל הם מחווירים לעומת העולה מטבלאות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. למעשה רוב מי שנולד בבית דתי כבר לא מגדיר את עצמו ככזה. חלק (5.5 אחוזים) הפך חרדי, אבל כל השאר הלך "שמאלה", לכיוון החילוניות. אם נוטלים את המבחן של "דילוג שני שלבים", הרי ששיעור היוצאים בשאלה (אל החילוניות ואל המסורתיות הלא-כל-כך דתית)  מגיע עד כדי 30%; ואם נכלול גם את העוברים למסורתיות הדתית, נגיע לשיעור מדהים של 48%. זו התפרקות. לעומת הציבור החרדי ההולך וגדל בזכות חזרה בתשובה (גם בלי הדמוגרפיה), הציבור הדתי מצטמק: מתוך 590 אלף אנשים שנולדו בבית דתי, רק 390 אלף מגדירים את עצמם (ב-2012) כדתיים. זה נתון מהמם. אם ניקח אי-שמירת שבת מלאה כמבחן לעזיבת הדת (אף שיש גם 4% מהחילונים שמקפידים שלא לנסוע בשבת), נקבל את הנתון הבא: 40% מתוך אלה שגדלו בבית דתי אינם שומרים שבת באופן מלא. בכל הנוגע לחרדים, המספרים כה קטנים עד כי טעות הדגימה אינה מאפשרת להסיק נתונים ברורים. מדובר, בסך הכול בכ-11,000 איש, כלומר כ-4% מהחרדים במקור, שאינם שומרים שבת באופן מלא.

 

 

בין סטטיסטיקה לתחושות "מהשטח"

 

ומה לגבי ה"אנוסים", אותם אנשים החיים כחרדים אך בתוך תוכם הם חילונים גמורים? התופעה, בלי ספק, קיימת ומתועדת, אך מכיון שאין יכולת למדוד אותה  – "אנוס" יכול להסס להודות על כך מול סוקרים  – קשה לומר עליה משהו מבחינה סטטיסטית. נכון הוא שאחד העוסקים בנושא, חרדי לשעבר בעצמו, טען בכתבתו של בן חיים שמדובר בכ-10%, אך להפריח מספרים כל אחד יכול, ומתחושות בטן (בפרט אם יש להן מניע אידיאולוגי) מגיעה סטטיסטיקה גרועה.

 

מבחינה מספרית, בכל אופן, נראה שאין כל יסוד לטענתו של אבישי בן-חיים כאילו החרדיות הולכת ומתפרקת, בוודאי לא במובן הצבעוני של חרדים ההופכים לחילונים. התופעה הזו, שהייתה לפני מאה שנה מאסיבית ביותר, הצטמקה בעשורים האחרונים מאוד. חומות הגטו החרדי מהווים, אכן, הצלחה סוציולוגית של ממש – גם אם תאמרו שמדובר בכישלון דתי.

 

אבל אם הכול כל כך טוב, איך הכול כל כך רע? מדוע הגורמים בשטח – גם החרדים – מדברים לפעמים על "אין בית שאין בו מת" ועל תופעת נשירה חריפה? אחת הסיבות היא החוזרים בתשובה: רבים מהם, כמתועד בכתבתו של בן-חיים ובמחקרים אחרים, חוזרים בשאלה לאחר מכן. אלו אינם מתועדים בטבלאות לעיל – הם לא גדלו בבית חרדי ולכן אינם "נספרים" כחוזרים בשאלה. אך בסופו של דבר גם הם תופעה חברתית ניכרת: אדם שלבש שחורים והתעטף שחורים וכעת זרק את השטריימל.

 

גורם נוסף הוא ההטיות האישיות: מידת הנשירה משתנה ממקום למקום, ואלו הנמצאים בפריפריה, שבה התופעה בולטת יותר, מרגישים אותה יותר ומדברים עליה יותר. בנוסף, לגורמים שונים מבית ומחוץ, יש לעתים סיבה אישית לנפח את המספרים  – מחוץ כדי להרגיש טוב עם עזיבת החרדיות, ומבית כדי להזהיר מפני הסחף ולפעול נגדו (באותה מידה יש לגורמים אחרים, בעיקר מבית, סיבה גם לצמצם את הנתונים).

 

בנוסף, יש גם לציין את מספר החרדים. פשוט. בעוד בעבר החברה החרדית הייתה קטנה, ולכן מספר החוזרים בשאלה היה קטן (גם אם האחוז היה דומה לאחוז הנוכחי או אף גבוה ממנו), ואדם רגיל לא נתקל בהרבה חרדים חוזרים בשאלה. היום יש פשוט הרבה יותר חרדים, ולכן הרבה יותר חוזרים בשאלה – מספרית, לא יחסית. (וזאת אף שכתבים העוסקים בנושא בדרך כלל חוזרים לאותם שלושה וחצי חרדים לשעבר ומראיינים אותם שוב ושוב).

 

משבר? אולי משבר יצירתי

 

כל זה אינו אומר שהחברה החרדית חסרת צרות. להפך, גם מעבר לנשירה הקיימת היא מלאה בצרות צרורות: השבר האידאולוגי סביב המושג "דעת תורה" הולך ומעמיק; נוער השוליים – ה"שבבניקים" – הוא תופעה רווחת המדירה שינה מעיניהם של המחנכים. אולם לא כל התופעות הן משבריות.

 

אבישי בן-חיים מציג את המרידה ההדרגתית באידיאל של חברת הלומדים – מתוך המיינסטרים החרדי עצמו – כהתפרקות; וכך הוא מציג גם את קץ "שלטון המרנים". ואולם מה שהוא רואה כהתפרקות, אחרים (המצוטטים גם אצלו) יראו כצמיחה וכהתחדשות אורגנית. חברת הלומדים ושלטון המרנים היא תופעה חדשה יחסית, וכאשר באה היא יכולה ללכת, בלי לפרק את החברה החרדית, וודאי לא בכיוון החילוניות. אולי דווקא ההיפך הגמור: התפרקותה השקטה של חברת הלומדים וירידת המעמד של שלטון המרנים הם אולי הדרך של החברה החרדית דווקא לשרוד ולא להתפרק.

לפני שני עשורים ומחצה חזה חוקר החרדיות פרופ' מנחם פרידמן שהחברה החרדית תעמוד, בעקבות האינפלציה של חברת הלומדים, "בפני משבר קיומי, כבר בעתיד הקרוב" (מ' פרידמן, החברה החרדית – מקורות, מגמות ותהליכים, עמ' 76). נראה שמשבר קיומי של ממש, מפץ גדול המפרק את החברה החרדית, לא קרה; הוא התחלף בהתמודדות פנימית דינמית, עם רצף משברים קטנים שאף לא אחד מהם מפרק את החברה החרדית. החברה החרדית מסתגלת, מתפתחת, נושמת כמו כל חברה אחרת, ולאו דווקא החילוניות היא שמשמרת אותה (כהיפותיזה של אבישי בן-חיים) כי אם כוחה של סוציולוגיה משולבת באידאולוגיה. השמועות על התפרקותה של החברה החרדית, אם כן, היו כנראה מוקדמות מדי.

 

המאמר פורסם לראשונה באתר 'מידה' "אנו מודים למערכת על הרשות לפרסמו כאן"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.