הנתינה לבן הזוג • תובנה זוגית בפרשה

כמה פעמים הענקנו המון ולא קיבלנו שום משוב חיובי? אולי בגלל שלא הענקנו נכון?! הרב ליאור סיבי במאמר על נתינה – כיצד ולא כמה

פ' וירא – נתינה [1] – 'כיצד' ולא 'כמה'

בפרשתנו אנו קוראים על הניסיון העשירי בו מנסה הקב"ה את אברהם אבינו; 'ניסיון העקידה'. אברהם אבינו עומד בו בגבורה, ועקב כך זוכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו יעיד עליו כי 'ירא אלוקים' הוא. ואכן, גם אנו, עד עצם היום הזה, זוכים לאכול מפירותיו של ניסיון זה, וכנאמר בתפילה: 'זכור לנו עקידתו של יצחק אבינו עליו השלום'.

וצריך להבין – שואל ר' ישראל סלנטר זצ"ל – מדוע מתפעלים כל כך מניסיון זה? וכי מה רוצים שאברהם אבינו יאמר 'לא' לקב"ה שמצווה אותו לשחוט את בנו, הרי בידו של הקב"ה לקחת גם את אברהם וגם את יצחק?! מה היה מיוחד בעקידה זו עד שזכותה נזקפת לנו עד ימינו אנו?

אלא, מבאר הגרי"ס זצ"ל, אילו היה הקב"ה מצווה את אברהם לשחוט את יצחק – ניחא. אולם הקב"ה לא ציוה אותו לשוחטו אלא אמר לו רק "קח נא את בנך… והעלהו שם לעולה". ועמד על כך ברש"י, שלא אמר לו לשחוט אותו אלא רק להעלותו כקרבן עולה. אולם אברהם אבינו אמר לעצמו; אני לא צריך שהקב"ה יצווה אותי לשחוט את בני. אני מבין לבד מה הקב"ה רוצה ממני, אעשה זאת מעצמי – ומהר, אם זה מה שישמח את הבורא עולם!

ומכאן נלמד כלל גדול לחיי הנישואין: אם את שמחת בן זוגנו הננו מחפשים אל לנו לשבת ולהמתין עד שהוא יבקש מאיתנו דבר כלשהו. אם יודעים אנו שעשיית דבר מסוים תשמח אותו – נעשה זאת עוד לפני שיבקש! המצב האידיאלי הוא לחשוב כל הזמן איך אפשר לעשות לבן הזוג נחת רוח ומה גורם לו נחת רוח. כך נהג אברהם אבינו ע"ה, וזוהי אכן הנתינה האמתית!

כשמדברים על 'נתינה' חשוב לומר כי מתוך עיון בדברי חז"ל נלמד כי הקובע בנתינה לזולת, אינו 'כמה' ניתן, אלא 'כיצד' הדבר ניתן. בשורות הבאות נתמקד בשני יסודות חשובים בענין ה'כיצד' שבנתינה.

א) במאור פנים ובחיוך:
אמרו חז"ל (אבות דרבי נתן פרק יג): "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חבירו בסבר פנים יפות אפילו לא נתן לו כלום מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם.
כלומר, מי שנותן לבן זוגו אך עם "פנים של תשעה באב"; מקיים הוא אמנם את הנתינה הפיזית אך לא את זו הרגשית ואין לנתינתו זו שום ערך, עד שנחשב לו כאילו לא נתן כלום!

וכל כך – למה? כי עם סבר הפנים היפות נותן האדם את לבו, ולזה זקוק בן זוגו [ובמיוחד האישה] – לתשומת לבו. הנתינה היא רק ביטוי מעשי לכך שחשבתי על בן זוגי ועל צרכיו.
ב) לעורר בלב רגשות חיוביים בעת הנתינה:

בבית, האדם נמצא תמיד במצב של 'נתינה'. ומכיון שכך, בכדי שלא יתעייף מלתת, או שגרוע מכך, שלא ירגיש, חלילה, ביום מן הימים "מנוצל", עליו ללמוד לנצל את הטוב שהוא עושה ולא לעשות את אותם מעשים כמו מכונה בלי 'שיתוף הלב'. איך עושים את זה?

על ידי פיתוח ההרגשה הטובה הנמצאת בו בעת שהוא עוזר לזולת. עליו להתרכז ב'שמחת הנתינה' הנובעת מעמקי הלב. באופן זה ימצא האדם שמחה ותענוג חדש בחיים; השמחה והעונג שבנתינה. נתאמץ, איפוא, לתת כשהננו מלאים רגשות חיוביים, ובזה ננצל גם את כוחותינו הנפשיים ולא רק את אלו הגופניים.

ג) לתת "באמת":
אם בן הזוג מרגיש שאני רוצה את טובתו באמת, שאני מעניק לו מתוך רצון כנה שייהנה, אז הוא פוגש במידת הנתינה. מה שאין כן אם אני נותן לו כי אני חייב לתת לו, אז הוא לא מרגיש נתינה אלא פריעת חוב, שכמובן אינה בגדר נתינה אלא מחוסר ברירה, לא בגלל הערכה ואהבה אליו אלא מפני החובה והאילוץ. ומיותר לומר שמנתינה כזו, בדרך כלל, לא נולדת נתינה חוזרת…

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.