הסוד הכמוס של חיי נישואין מאושרים • לאור הפרשה

פרשת שמיני – יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל – הרב ליאור סיבי במאמר: הסוד הכמוס של חיי נישואין מאושרים – להאשים? רק את עצמך

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד". וברש"י כתב: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל! אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי?! מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל".

בושתו של אהרן ודבריו מנוגדים הם לטבע בני אדם – מסביר ר' ירוחם ממיר זצ"ל בספרו 'דעת תורה' – כי בנוהג שבעולם, כל צרה שלא תבוא על האדם, תחת אשר ייחס אותה לחטאיו הוא – תולה סרחונו באחרים.

בגמרא (תענית טו.) מובא, שבעת צרה גוזרים תענית על הציבור ומוציאים את התיבה לרחובה של עיר כדי שיתביישו מעוונותיהם. דברי חז"ל אלה טופחים על פני כל אלה הנוהגים לטפול האשמה על חבריהם. הרי אם כל אחד ינהג כך מה תועלת תהא בתענית ובהוצאת התיבה? מי יתבייש? מי ישוב מחטאיו? על כרחך אתה למד שכדי שתופק תועלת מגזירות רעות שנגזרו על הציבור צריך כל אחד לתלות החוב בעצמו, לפשפש במעשיו הוא ולבקש בעצמו הוא את החטאים שהמיטו צרה על כל הציבור!

גם בפרשתנו כך; כאשר ראה אהרן שלא ירדה שכינה לישראל, הצטער, ולא תלה האשמה בשום אדם – ואף על פי שמצויים היו חוטאים גדולים ממנו, כגון החוטאים בעגל. רק את עצמו בלבד האשים!

ומכאן עלינו ללמוד כלל גדול וחשוב לחיים בכלל ולחיי הבית בפרט: אל לו לאדם לחפש אשמים בביתו! לא הילדים אשמים, לא בן הזוג אשם וגם לא ההורים שלו… תאשים רק את עצמך, אז תראה כי ממילא כולם 'בסדר' ושהכל 'פתאום' מסתדר… כמובן, שבכדי להיות מסוגל להאשים את עצמי ולא את הזולת לכך זקוקה הדרכה, הכוונה ועבודה עצמית חזקה ועקבית, השורות הבאות יסייעו לנו, בס"ד, לעשות זאת בהצלחה מרובה:
כתב רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע ב'צעטיל קטן' אות טז: "האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע" [ממילא, אין כל אחד מבני הזוג יכול להצטדק ולומר: "שקודם הוא ישתנה…" שכן החובה מוטלת עליך בדיוק כמו שהיא מוטלת עליו, ומי שיתחיל – הוא המרומם].

איך עושים את זה בפועל? ממשיך ר' אלימלך וכותב עצה נפלאה, וזה לשון קודשו: "מי שנולד בטבע של עקשנות – ישבר את טבעו ארבעים יום רצופים לעשות דווקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו. וכן מי שבטבע עצל – ירגיל את עצמו ארבעים יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות… וכן מי שטבעו ביישן מהחלק של בושה רעה – ירגיל את עצמו ארבעים יום להתפלל דווקא בקול רם… כי הרגל של כל דבר נעשה שלטון. וכן מי שטבעו אינו מתמיד בלימודו – ירגיל את עצמו גם כן ארבעים יום וילמד יותר מהרגל שלו… ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו להיות מוסיף והולך בשבירת מידות הרעות עד תומם".

כלומר, אם בכל יום יערוך האדם 'עבודה עצמית' ויחפש דבר כלשהו שבאי ההצלחה שלו היה יכול להאשים את זולתו – אך יאשים את עצמו ולא את זולתו, הרי שכעבור זמן מה יזכה הוא שדבר זה יהפוך לחלק ממנו ומאישיותו. אמנם, השינוי לא נעשה ברגע ואינו נגמר ביום אחד. בכדי לזכות ולהיות 'אדם אחר' נצרכים אנו לזמן ממושך [לפחות 40 יום!], אך – אל יאוש! 'הרגל של כל דבר נעשה שלטון', ואם תעשה פעולה לכיוון כלשהו, עם הזמן פעולה זו תהפוך אצלך לטבע שני עד ששוב לא תצטרך לחשוב בכדי לעשותה, פעולה זו תיהפך לפעולה אוטומטית אצלך!

אמר החכם: 'ההצלחה בחיי הנישואין אינה תלויה רק במציאת האדם המתאים. הרבה יותר היא מותנית, בלהיות האדם המתאים'. כלומר, גם אם מצאת את שאהבה נפשך, את בן זוגך שמתאים לך ביותר, עדיין אין זה ערובה שחיי נישואיך יעלו על דרך המלך… שכן אם תהיה עסוק בחייכם המשותפים בלהאשים אותו בכל חסרונותיך וכישלונותיך, חלומך הענוג יתנפץ על סלע המציאות בעוצמה רבה… לכן, תהא אתה 'האדם המתאים', בכך שלא תאשים אותו – אלא רק את עצמך, או אז תופתע לגלות שחייך נהפכים למאושרים ואיכותיים הרבה יותר!

נסיים במעשה "שלא היה"… כשטרף הנמר את הכבשה – ייסר אותו מצפונו במשך ימים ספורים. בכיותיה ובכיות ילדיה הדהדו במוחו, והוא התקשה להירדם בלילות. וכשכבר הצליח לעשות זאת, הבעיתו חלומות רעים את שנתו. כינס, אפוא, הנמר אסיפת חירום של חבריו הקרובים ושפך בפניהם את ליבו. החברים הביטו בו בעיניים מנומרות שסימן שאלה ענק הצטייר בתוכן: "נו, באמת… האם אתה אשם שתקף אותך רעב? מה עוד יכול היית לעשות?! הכבשה היא האשמה, שלא התחשבה ברגשות הרעב שלך ועברה מול עיניך…" – כן! כך בדיוק נראה מי שמאשים אחרים!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.