הסופ"ש הבלתי אפשרי: נשים חרדיות עם יומן מהסופ"ש המתוח בדרום

העורף הישראלי מתמודד בין רגע באזעקות וריצה לממ"ד בפחות מדקה. אמהות חרדיות מהדרום מספרות על רגעי הדרמה, הלחץ והקושי להתמודד עם הילדים המפוחדים. ויש גם מסר לראש הממשלה

המלחמה משתקת כמעט כל דבר שאינו שגרה: שגרת היומיום משתבשת, תכניות מתבטלות, רצונות מתגמדים, אין עתיד ודאי שניתן לסמוך עליו כדי לתכנן קדימה, והשיח הציבורי מוסט לחלוטין כך שקיימת לגיטימציה לדבר רק על המלחמה.

במלחמה יש שלושה תפקידים חברתיים: הטובים – צה"ל, הרעים – בסבב הזה החמאס, והחלשים – הידועים בתור "העורף". תפקידם של הטובים הוא להגן על החלשים מפני הרעים. על החלשים, בתמורה, להתנהג יפה. זאת אומרת, עליהם לעשות כל מה שאומרים להם, לא לבקר, לא להעיר ולא לדבר על דברים שהם לא מלחמה. כמו כן, עליהם להפגין אמפתיה לטובים ולסייע ולתמוך בהם ככל הניתן, בין אם מורלית ובין אם טיפולית.

העורף כולו מתמודד מול הליחמה של החמאס נגדנו ואנו צריכים להיערך למבול הטילים שהיה השבוע בלי כל הכנה מוקדמת. נשים כמובן לא הולכות למלחמה, אבל בהחלט צריכות להתמודד בבית מול הילדים הקטנים, לאסוף, לקחת ולרוץ אל המרחב המוגן ב-42 שניות. לא תמיד זה קל, לא תמיד זה מהיר, והלחץ הוא הרבה יותר לאמהות שבינחנו, כדי להספיק להגן על כולם.

שתי נשים מאשדוד שהתמודדו עם רגעי המתח והחרדה בתחילת השבוע מספרות לנו על הרגעים הדרמטיים ועל הרצון לעתיד טוב יותר:

מירי גפן, אמא ל-3 מתבגרים וסבתא ל-2 נכדים, אשת תקשורת, וסיגל שובל, אמא ל3  ילדים, עוסקת בחינוך.
היכן מקום מגוריכן בדרום? ואיך מתמודדים עם מלחמה שהורסת שגרה ברגע?
מירי: אני תושבת אשדוד. בדירתנו אין ממ"ד. זמן ריצה למדרגות (-מרחב מוגן) עד לרגע נפילת רקטה: 42 שניות. האזעקה הראשונה בשבת תפסה אותי באמצע הכנות לסעודת שבת. הייתי בהלם מההפתעה. תנסו לחשב כמות של 42 שניות והספקיו. עיכול מציאות אזעקה. קריאה לילדים, ריצה למדרגות. ו..שמיעת פיצוץ.
לצערנו. החיים מהווים בית ספר ולמדנו לעשות את הג'וגינג המטורף הזה של ריצה למרחב המוגן בכמות השניות מזערית. אך למרות כך. הלב מקפץ  במקצב עולה ויורד מהיר בכל פעם כשהאזעקה נשמעת בפתאומיות.
אדם מתכנן תוכניות ומשמים מתכננים אחרת. השגרה נשברה בפתאומיות. בשבת האחרונה התארחו אצלי אורחים עם 2 "פיצקלעך". השבת הנעימה והרגועה עשתה רוורס חד מתוכניותיה השלוות. לא יכולנו לצאת מהבית לטייל כמו שתכננו שהרי לא נספיק לרוץ עם ילדים במקרה שהאזעקה תפתיע שוב. השינה בשבת לא בדיוק יכלה להיות תענוג.
תופעה מוכרת לכולנו הקושי בהרדמות במוצאי שבת לאחר שנת שבת עריבה. בשונה מכך. במוצ"ש האחרון לא נרדמתי. חשש ופחד אפפוני שמא לא אשמע את האזעקה בשנתי ולא אספיק להעיר את ילדיי ולרוץ ב-42 שניות, מה שגרם לי להשאר ערה כל הלילה. במוצ"ש בני היקר היה בנסיעה כשהאזעקה תפסה אותו. הוא נאלץ לשכב על הכביש. מעליו חלפה רקטה בקול שריקה מלחיץ. "ראיתי את המוות מול עיניי" תיאר תחושתו באותם רגעים.
בבוקר יום א' הייתי צריכה לנסוע לעבודה. לא ידעתי איך אני אעשה זאת. הן בגלל העייפות שעטפה אותי בחוסר התחשבות מאחר וחששנו מהפתעת אזעקות נוספות וחוסר זמן לריצה למרחב.  בנוסף בשל החשש שבאזור תחנת האוטובוס היוצא מהעיר אין מרחב מוגן. פרוש הדבר שאין היכן להתחבאות במקרה של אזעקה. אבל הלכתי. כי לא ניתן לעצור את שגרת החיים וגם האחריות מחייבת. עמדתי בפחד בעבודה הלב שלי קיפץ בכל פעם ששמעתי אות אזעקה בשידור החי. ליבי היה נתון בבית שלי. רציתי לדעת שהכל תקין שם.
החשש גבר בסיום יום עבודה. משום שלא נעים במיוחד לשוב ממקום בו אנשים מטיילים ברחובות ויושבים בבית קפה בניחותא כאילו עולם כמנהגו נוהג לעיר מותקפת במטחי רקטות זה אך זוהי שגר(ע)תנו וזוהי נחלת אנשי הדרום. קשה להסביר לאנשי המרכז את הלמות הלב מקול שריקה של אופנוע או התחלת סירנת אמבולנס.
סיגל: ימי המלחמה הגיעו בבום אחד גדול. בשבת בבוקר. בעלי עם הבנים היו בתפילה (חששתי לשלומם) אני וביתי הגדולה יצאנו למדרגות. אין לנו ממ'"ד.
האם אתן מצליחות להרגיע את עצמכן בשעת אזעקה כדי להיות חזקות לילדים?
מירי: מזלי שילדיי גדולים. אך בכל גיל הלב מרקד בהישמע האזעקה. השתדלתי להראות כלפי חוץ רגועה עבורם. בשבת האחרונה נאלצתי גם לתמוך באורחים שלי שהופתעו מהאזעקות. היה מצמרר ומדהים לראות עד כמה תינוק בן 5 חודשים קולט שמשהו קורה. באזעקות היה פורץ בבכי. גם לאחר חזרתו למרכז התעורר בבכי היסטרי מבועת. ניכר היה שנבהל. כמו"כ.בכל פעם שהיתה אזעקה.
במוצ"ש בני היה בנסיעה כשהאזעקה תפסה אותו. הוא נאלץ לשכב על הכביש כשמעליו חלפה רקטה. כך הגדיר את התחושה שעטפה אותו באותם רגעים: "ראיתי את המוות מול עיניים, השתדלתי לשדר רוגע כמה שהיה אפשר ולעטוף בחיבוק שישרה שלווה בתוך ההיסטריה של השכנים במרחב המוגן במדרגות.
סיגל:  משתדלת להיות אופטימית לילדיי. להראות שאין ממה לפחד כשבעצם יש סיבה לפחד. ב"ה אנחנו אנשים מאמינים. זה מה שנותן לנו את הכח.
המלחמה הזו חוזרת על עצמה מידי כמה חודשים, מצליחות להתמודד בקלות יותר? 
מירי: אנחנו מיומנים בריצה למרחבים תוך שניות, אך הלב מסרב להתרגל למציאות הירי על הדרום וחוטף טלטלה בכל פעם מחדש.

סיגל: באחת הפעמים היו 5 אזעקות ברצף. הבת שלי  התחילה להראות סימני פחד, ואני זו שהרגעתי ועודדתי, תודה להקב"ה. כמו שזה בא בבום כך נגמר בבום. אך לצערנו עם 4 אבידות גדולות. חזרנו לעבודה בחינוך בבוקרו של הפסקת האש שזה לא היה קל בכלל.

הייתן רוצות להעביר מסר לראש הממשלה על המדיניות של מלחמה און אנד אוף? אתן הרי בקו החזית.
מירי: בודאי: תחשוב על משמעות ההשלכה על נפשות ילדי הדרום שחיים בצל הסיוט המפחיד הזה במשך כמה שנים. אמור די לסבבים השבים על עצמם.
סיגל: הגיע הזמן לעשות סוף לכל הטלטלה הזאת. זה לא יתכן שינהלו לנו את החיים, מקווה בע"ה שיגיעו לפתרון הטוב והנכון לעמ"י.
ומילה לסיכום:
אמונה חזקה מכל פחד. מי שמאמין לא מפחד!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.