"העתיד מאחורי" – ראיון רווי כאב ואמונה

"העתיד מאחורי", אמרה בחיוך שניסה להסתיר עצב וכאב רב. פיה חייך אך עיניה אמרו הכול.

ניכר היה שקשה לה להתמודד, לחזור אל זיכרונות העבר, אל השנים הקשות והכואבות הללו, שנים שהותירו אותה לבדה, בהתמודדויות יומיומיות רבות ומורכבות לא פחות, אך השאירו אותה איתנה באמונתה.

ראיון עם שרה קידר, אישה שכלפי חוץ נראית אחת מאיתנו, שמתמרמרת על סתם עוד יום, שצוחקת בהומור, כותבת שירים וסבתא אוהבת לנכדים, אך מותירה אותנו פעורי פה לנוכח קשיי החיים שהציב הגורל בדרכה.

שוב ושוב ניסה אותה ובחן את חוזק אמונתה, את חיוכה וטוב ליבה… אך היא למרות הכול , יכלה לו, הייתה לאבא ולאימא לעשרת ילדיה, חיתנה אותם ועומדת בזכות עצמה – ובאמונתה… מחייכת, סוחפת ומקווה…

"גדלתי בקיבוץ סעד, קיבוץ דתי,הנגב הצפוני, הייתי ילדה ככל הילדות, אוכלת וישנה בבית הילדים, ואחר הצהרים הייתי מבקרת ואוכלת ארוחת ערב אצל הוריי, עד לשעת ההשכבה. משפחתי היא דתית, זרם המזרחי שהיו ממייסדי הקיבוץ, הקיבוץ היה בשבילם הכול, אידאל, חזון ודרך חיים וכך חיינו בצורת חיים שונה שעליה חונכנו,גדלנו ולמדנו".

היה לך טוב בצורת החיים הזאת?
שרה נסוגה מעט ונשענת על הכיסא. "בסך הכול היה טוב, אבל אינני זוכרת אותם כשנות הילדות המאושרות שכולם מנסים לתאר, חסר היה לי הבית שלי, הפריע לי שהכול נעשה יחד ואין את הפרטיות, הכול כל כך כוללני ונעשה עם כולם, האישיות העצמית והחיים כפרטי בתוך הכלל הזה, כמעט ולא נחשבו, וזה היה חסר לי.

קיבוץ - פלאש 90
קיבוץ – פלאש 90

את שירותי הלאומי העברתי בהדרכה בביה"ס התיכוני דתי ואחר כך שנה נוספת בקיבוץ צעיר. בתקופה זו התחלתי לשאול את עצמי, אם אני דתייה אז מה הטעם, אם אינני מרגישה שמחה ביהדות, רציתי להבין יותר לעומק, היו לי הרבה שאלות ברוחניות, ואפילו קצת כעס כלפי הקיבוץ שלא נגעו ביהדות באופן מעמיק יותר וכך הגעתי למכללה בירושלים.
לאחר לימודי התחתנתי עם בעל תשובה, הקמנו את ביתנו בכוחות עצמנו ונכנסתי למסלול החיים.

השנים הראשונות זכורות לי דווקא בהתמודדות עם הקושי בשגרה של עקרת בית, הילדים היו קטנים, לא היו לי חברות ולא תמיכה קהילתית וגם לא עזרה מהמשפחה, הקושי היה מציק לי כל דקה ודקה, לא יכולתי להבין שבית הוא אוסף של עבודות, הייתי רגילה שבבית יושבים, משוחחים, נחים ולא מתרוצצים ללא הפסקה סביב השעון ומטלות הבית.

בשנים שלאחר מכן עברנו לשכונה אחרת, שם התמיכה הקהילתית והשכונתית הייתה מאירת פנים והתחלתי להרגיש שייכת.
בתקופה זו אחד מבניי שהיה אז בגיל שבע קיבל מחלת חום, והחל סיבוך שבעקבותיו החיידק הגיע לגזע המוח, מבחינה רפואית לא היה לו סיכוי, טובי הרופאים העריכו בסיכויים קלושים את סיכוייו לחיות, עמד על סף המוות עם פגיעה מוחית קשה. כשהיה ללא הכרה, נכנסתי באחת הפעמים אל חדרו, רעד וטלטלה אחזו בי שראיתי אותו, ילד קטן עטוף בצינורות ובחבלי מוות ובלי משים צעקתי צעקה חזקה ותפילה מעומק הלב, בכיתי ונשמתי צעקה לקב"ה, והנס קרה, הילד חזר לחיים.

היום עם פגיעה מוחית התחתן עם אישה כמותו והם גרים בדיור מוגן. מסתדרים בכוחות עצמם ומאושרים.

שרה נושמת נשימה ארוכה, עיניה בוהות מרוחקות בנקודה באוויר, מתקשה להמשיך בסיפורה הכואב, "תקופה קצרה ולא קלה לאחר מכן כאשר כבר ציפינו לילד נוסף, אח לתשעה ילדים, בעלי שהיה אדם מיוחד ואהוב על הבריות, ומלמד מצליח בחיידר מוכר החל להרגיש לא טוב. ככל האנשים שחשים חולשה, הוא נכנס לנוח, להתעלם, גם אני מצידי לא ניסיתי לשכנעו ללכת לרופא, קורה שמרגישים לא טוב. לאחר לילה ארוך שבמהלכו חש ברע, ניסיתי לשכנעו ללכת לרופא, אך הוא לא רצה. הוא לקח יום חופש יצא לתפילה וכשחזר…

שרה משתתקת לרגע,חווה שוב את רגעי הלחץ והאימה, "כשחזר הוא התמוטט ונפל. כוחות ההצלה הגיעו במהירות, פעולות ההחייאה התמשכו, אנשים הגיעו, צעקות המולה, קשה לי, מאוד, לשחזר דקות ארוכות אלו". ניכר שקשה לה ליהודית לספר זאת, ושוב היא משתתקת וחוזרת לשם אל אותו היום.."התרחקתי משם , לא יכולתי לעמוד בזה וגם בגלל הפחד על התינוק שבתוכי שלא יפגע מהטראומה ומרגעי הלחץ הללו . אטמתי את ליבי, ואוזניי לא לשמוע, לא להיות בתוך זה, ולא להרגיש את שליבי משדר לי ומסרב להאמין…

דקות אחדות לאחר מכן נקבע מותו.

כל המילים שבעולם לא יוכלו לתאר הרגשה זו. העולם כאילו פסק מלכת, אין אתמול אין מחר, בעיקר אין מחר.

השבר היה גדול, השבר של חיי.

נר נשמה

בימי השבעה והימים שלאחר מכן,עטפו אותי מכל עבר, כביכול היינו אני וילדיי בובות חרסינה. דאגו לנו לכלכלה, לארוחות מבושלות, החברה שמסביב והשכנים לא הפסיקו לנסות ולהקל ולו במעט, את היתמות והשכול, שחברו אלינו.

דווקא מהמשפחה לא הרגשתי את החיבוק שכל כך הייתי צריכה, כנראה, שחיי הקיבוץ מקהים את קרבת המשפחה והצורך בה ברגעי משבר.

בשבתות בתחילה היינו מתארחים, אך עם הזמן זה נעשה קשה ומעיק וגם הילדים העדיפו להישאר בבית כמשפחה, שני הבנים "הגדולים" בני תשע ועשר ארגנו יפה את כולנו סביב שולחן השבת ותרמו לתחושת המשפחתיות שכל כך חסרה לנו בתקופה זו.

חודשיים לאחר מכן, נולדה בת נוספת במשפחתנו ברוכת הילדים, כעת הייתי אם לעשרה ילדים, שהגדולה שבהם בת חמש עשרה שנים בלבד. השמחה נמהלה בעצב ויגון רב. הצער הכאב והקושי היו יומיומיים, לא ניסיתי לחשוב מה אעשה הלאה, פשוט חייתי נקודתית, לעבור ולצלוח את היום הזה, היום שלאחריו נראה רחוק ובלתי אפשרי.

עוד בימי השבעה יעצה לי אישה חכמה שבעצמה עברה דבר דומה, לא לקחת את החיים והקשיים שהם מציבים לך כמכלול, אלא רגע רגע, שעה שעה".

היו לך רגעי כעס, מרירות?

"ברגעי הקושי,הייתי חושבת, כיצד הוא השאיר אותי לבד? מטופלת בעשרה ילדים? מדוע העונש גדול כל כך, הייתי מייסרת את עצמי".

מה הציל אותך, מה גרם לך בקושי ובכאב העצומים הללו להמשיך ולפעול ועל הצד הטוב ביותר?

שרה מחייכת, "הידיעה שבשמיים מחכה לי חשבון בנק עם בונוסים ועמלות. ולו רק בגלל היותי אלמנה ומטופלת בילדים. הידיעה שאבא שלנו בשמיים קשור אלינו במיוחד, וההבנה שאינני צריכה להיות צדיקה באופן מיוחד או לעשות מעשי צדקה וחסד כדי להיות קרובה להקב"ה, אלא אפילו כך יש לי הטבות מיוחדות. ואומנם קצת מוזרה החשיבה הזו, אבל ברגעי המשבר זה מה שחיזק אותי."

הבת הקטנה, נולדה לעולם מיותם מאבא, גדלה בתוך האבל. לקראת גיל שנה, התחלתי לראות שוני, טיפין טיפין חדרה לתוכי ההכרה שמשהו שונה בה, שהכול לא בסדר ושיש צורך לבדוק את הדברים, ניסיתי להדחיק ולדחות, אך לבסוף גיליתי את מה שידעתי- בתי,היא אוטיסטית.

איך מתמודדים, עם ילדה אוטיסטית בתוך משפחה מרובת ילדים ולבד??

שרה מתיישרת במקומה ומישירה מבט, "הילדים תמכו ועזרו לי מאוד בגידולה. זה בנה ועיצב אותם ותרם רבות למבנה האישיות המיוחדת של כל אחד מהם, העובדה שהיא לא נזקקה אפילו למסגרת של חינוך מיוחד, תוכיח על כך שהייתה לנו סייעתא דשמיא מיוחדת.
היום, לאחר שגדלה, היא במשפחה אומנת, אני מבקרת אותה לעיתים קרובות והיא ילדה טובה ומקסימה".

בשמחות של ילדייך שהם נשואים, ב"ה כולם, איך הרגשת?

"השמחות היו מאוד מרגשות "שרה מסובבת טבעת שעל ידה "המחשבה עם כל ילד שמתחתן ומתחיל דף חדש של חיים הייתה של שמחה מהולה בעצב שאביהם לא איתם כדי להובילם לחופה, ועם הרבה תפילות ותחינות שיזכו לחיים טובים ומאושרים ביחד."

מה היה הקושי הגדול ביותר שלך?

"האלמנות" עונה שרה בהחלטיות "היה לי קשה להיות לבד, הרגשתי תלושה , שכל דחיפה קלה יכולה להפיל ולזעזע את עולמי, מעמד האלמנה הכאיב וייסר אותי, עצם המחשבה שמישהו יצביע עלי ברחוב ויכנה אותי בתואר זה- החרידה מאוד. מצד שני, כשכולם התרגלו למצבי ,וכבר לא ראיתי יחס מיוחד מהחברה , זה הלחיץ אותי, איך אתמודד לבד, כך שיצרתי לעצמי סוג של קונפליקט מתמשך".

שרה נראית כשוקלת מילותיה, ישנם רבדים נוספים בחייה שעדיין אינה יכולה לפתוח.

הרגשת שהיו שהתרחקו ממך, שניתקו קשר בגלל אלמנותך?

"לא. לא הרגשתי שבגלל אי נעימות מהמצב נטשו אותי, להיפך יחס החברה היה מאוד עוטף. עזרו לי למצוא עבודה, כיום כבר כאחד עשרה שנים שאני עובדת בהגהה, עם כישרון בלבד, ואני חושבת שאני מוכיחה את עצמי".

אמרת, שככל שאת מתבגרת חייך נעשים מאושרים יותר, איך את מסבירה את זה?

"כשהייתי ילדה חשבתי שלא אתחתן, אח"כ התחתנתי ונולדו לי ילדים, מאוד אהבתי אותם והאהבה הזו הייתה כפלא קסום בעיני,וכמובן שמילא את ליבי אושר,ואז הגיעו המשברים…

אבל לאחר שהתאוששתי מהם, למדתי לראות את הטוב, יש לי חברה אוהבת ותומכת ילדים מקסימים, אני פחות חייבת לעשות דברים, סוג של שחרור. זכיתי לחתן את כולם ובכבוד, היום אני מארחת בשבתות את ילדיי ואת נכדיי וגם מתארחת, מתפרנסת בכבוד ורואה רק אור".

מה חיזק אותך בתקופות חשוכות?

"האמונה". עונה שרה בהחלטיות "בלעדיה לא הייתי. הידיעה שיש מי שרואה את הקשיים, צועד איתי, וממתיק גם את הגלולה המרה ביותר נתנו בי כוח וחיות להרים את עצמי ולהמשיך הלאה, לראות את הטוב ולקוות לזה בכל ליבי, אני בטוחה שהאמונה הזו היא שנתנה לי לחוות חיים מאושרים ומלאים למרות החלל והחסר הגדול שהם זימנו לי, ולכן ככל שאני מתבגרת חיי נעשים מאושרים יותר, כי אני מתחזקת ועולה בנתיב האמונה, וכך גם חיי".

יש לך חלומות לעתיד?

"העתיד מאחורי" שרה מחייכת, סוג של הומור שמותר רק לה, "אבל אני מקווה להתחתן, להיות ביחד, לנסוע לטיול ארוך,לחיות טוב, בנחת, על זרי דפנה".

שרה מפליגה במבטה אל מחוזות אחרים, בזויות פיה חיוך קל, אולי אי פעם, אולי עוד פעם..

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.